תיאור תמונה
דברי הימים בימינו המשך המיזם עם הרב שמואל הרשלר בזום חינם ביום ראשון הקרוב,31/5,טו בסיון בנושא :
גבולות האתיקה בתקופת הממלכה היהודית: שאול ואמציה,בשעה 2030
קוד כניסה לזום
https://zoom.us/j/7395067092?pwd=TjVrYnR5VlMvT0U2MzZKVDhDNEROQT09
אם צריך קוד:123456
**************************************************************
או באתר החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org
אפשר גם בהוראת קבע של 101 שח לשנה או יותר ולקבל החזר מס 46 בפקודה.
*****************************************************
להרשמה לתוכנית תנ"ך בראש של החברה לחקר המקרא מלאו את השאלון הבא:
https://forms.gle/jmRvwtYScZ9ZBkRi7
קבוצת וואטסאפ ללומדים בתוכנית:
https://chat.whatsapp.com/GYWF02lC6rrDWUOlErtlRT
**********************************************************************
עצה בחינוך מהרב לורד יונתן זקס זצ"ל!
A Lesson in Education from Rabbi Sacks
מבזקס לפרשת בהעלותך
MicSacks for B'HAALOTCHA
https://youtu.be/sulW5QfZ_t8?si=z8Jx74Pn0OV4ujBl
***************************************************************************
רעיונות לפרשת השבוע בחסות החברה לחקר המקרא
פרשת בהעלותך, "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם", שבעה מופעים בעיקרון הפרדת הרשויות
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשתנו מאתגרת אותנו לדיון, בנושא מאד אקטואלי בימינו - הפרדת הרשויות השלטוניות.
הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה (1689-1755 ) כתב בספרו: "רוח החוקים" (1748) על הפרדת הרשויות. הוא טען, שכדי למנוע עריצות ולשמור על חירות האזרח, יש לחלק את סמכויות השלטון לשלוש רשויות נפרדות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. מודל זה הפך לאחת מאבני היסוד, של המשטרים הדמוקרטיים המודרניים ושל חוקות רבות בעולם, כמו חוקת ארצות הברית, וכך גם בישראל. לדעתו, מבנה שלטוני של הפרדת הרשויות, שולט במידות הטובות ביותר של האדם. טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת, יש להפריד בין שלוש הרשויות,תוך שמירה על איזונים ובלמים ביניהן.
כך גם הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (1632–1704), עסק בהפרדת הרשויות, ובספרו: "המסכת השנייה על הממשל המדיני" (1689), הניח את היסודות לחלוקת הכוח בין הפרלמנט למלך.
נעסוק במאמרנו לפרשה בהפרדת הרשויות: הכהונה והנבואה, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו וגם נתחבר להפטרה, בהצגת הפרדת הרשויות: הכהונה והמלוכה.
דיוננו יתמקד בחקר מקרה המתרחש בפרשתנו.
חקר המקרה עוסק באירוע הדרמטי של המתנבאים במחנה, אלדד ומידד: " וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" ( במדבר, יא', כו' –כט' ).
באירוע הדרמטי של המתנבאים במחנה, אלדד ומידד, כפי שנדון בהמשך, משתקפות שתי רשויות ומאפייניהן: רשות הכהונה המציגה את המרחב הסגור, המסודר ,של שמרנות והצמדות לכללים ולגבולות ברורים, אל מול רשות הנבואה המציגה את המרחב הפתוח, של העצמה ויצירתיות .
רשות הכהונה בדמותו של אהרון הכוהן והכוהנים משרתי הקודש במשכן, מייצגים את ההקפדה על כללי ונהלי המסגרת, ללא כל חריגה במילוי הנחיות הקב"ה. כך ראינו בפרשות במדבר ונשא וגם בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן"( במדבר, ח', א'-ג').
מפרש רש"י :"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".
אך מה קורה כה דרמטי במקרה של אלדד ומידד, שמציג באופן כה חד, את הפער שבין רשות הכהונה, לבין רשות הנבואה ?
הבה נעמיק במקרה של אלדד ומידד, על רקע התרחשותם של שבעה מופעים שונים, על פי סדר הופעתם בפרשתנו ובהפטרתנו.
הנה המופע הראשון: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ד' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ:וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ד' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר, י', כט'- לב').
דומה שמשה לאחר שהטמיע את הרפורמה הארגונית, השלטונית והמשילותית של עם ישראל במסעו במדבר, מבית מדרשו של חותנו יתרו, היועץ הארגוני הראשון בהיסטוריה, בדמות המבנה הארגוני הפירמידלי, והפרדת הרשויות - רשות שופטת בדמותם של שרי האלפים, המאות החמישים והעשרות ורשות הכהונה , בדמותם של הכהנים והלוויים המשרתים במשכן, משה חש שהוא עדיין זקוק לתמיכה , מקצועית, רגשית ונפשית של חותנו.
משה ברוח נבואתו, כנראה חזה את מה שעתיד להתרחש במופע השני בפרשתנו, באירוע קברות התבערה: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ד'; וַיִּשְׁמַע ד', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ד', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ד' " (במדבר, יא', א'-ג').
מכאן עובר משה למופע השלישי, שכולו משבר נפשי ורגשי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה: כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר, יא', יא'- טו').
בנקודה זאת נשאל, מה ההבדל המהותי בין כהן לנביא ? מה ההבדל בין רשות הכהונה לבין רשות הנבואה?
משה הנביא מעז ומרשה לעצמו לקיים סוג דיאלוג כזה עם הקב"ה, כפי שהוא עושה במקומות אחרים. בניגוד אליו, אהרון הכהן, או כל כהן אחר, לא היה מעז לקיים דיאלוג או ויכוח דומה עם הקב"ה. לפנינו, שני סוגי DNA, של הנביא לעומת הכוהן.
אַחַד הָעָם (אשר צבי הירש גינצברג 1856- 1927) היה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם של הציונות הרוחנית, במאמרו המפורסם - "כהן ונביא" משנת תרנ"ג 1893 הוא כותב , שהנביא נעלה על הכהן , משום שרעיון מוסרי ממלא את ליבו:" עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע. הנביא נלחם כל חייו על אמונותיו והאידיאלים שלו, גם במחיר היותו "איש ריב ומדון ואיש לכל הארץ" ( ירמיהו טו') . לעומתו הכהן איננו איש מלחמות , והוא צועד בדרך הסלולה". ההבחנה של אחד העם, בהבדל המהותי בין הכוהן לבין הנביא, שופך אור לחקר המקרה של אלדד ומידד, שבו אנו עוסקים.
עתה הגענו למופע הרביעי בפרשתנו, בתגובתו של הקב"ה לדבריו של משה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ"(במדבר, יא', טז'-יז').
ההנחיה של הקב"ה מאד ברורה – שבעים איש במדויק , לא פחות ולא יותר.
אך כאן מתרחש באופן דרמטי המופע החמישי, שהוא הbreaking news ושיאה של פרשתנו :
"וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ד' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" ( במדבר, יא', כד'- כט').
במופע זה מזדקר לנגד עינינו, ההבדל המהותי בין רשות הכהונה, לבין רשות הנבואה.
יהושע משרתו של משה, איננו כהן וגם לא נביא בתואר, אבל מייצג במקרה של אלדד ומידד, את המאפיינים של רשות הכהונה , שבה כפופים לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים והחשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. לכן, באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם". יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד. יהושע פועל במדויק על פי ההנחיות- שבעים מתנבאים ולא יותר. כל חריגה מבחינתו, תיענה באפס סובלנות.
משה הנביא המייצג את רשות הנבואה, בניגוד ליהושע, מציג באירוע המתנבאים במחנה, גישה שונה לחלוטין. משה איננו רוצה לכלוא את הרוח,"אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי:" הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר, יא', כט'). משה לא צמוד להנחיה של שבעים מתנבאים בלבד. משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד ברוח פרשנותו לפרשה של הרש"ר הירש ( 1808-1888) : "הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת (מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ד', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד. האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ד' כיושב ראשונה במלכות".
הנה הגענו למופע הששי המשקף את סוגיית הפרדת הרשויות. דומה שלא מקרה הוא שההפטרה לפרשתנו, העוסקת בחזונו של הנביא זכריה, מבליטה את ההבחנה וההפרדה בין רשות הכהונה ,לבין רשות המלוכה. הנה שתי רשויות שלטוניות, שיש להקפיד על ההפרדה ביניהן.
כך מספרת לנו ההפטרה: "וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ ד'; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ ....וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים ...וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ ד', עֹמֵד. וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל ... כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח ( זכריה , ג', א' – י' )... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ.וַיְהִי דְבַר ד', אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (זכריה, ד', ו'-ח').
הנה לנו יהושע מפרשתנו, בדמותו של יהושע הכוהן בהפטרה, שנקבעת לו מסגרת התנהלות מדויקת, כיאה לרשות הכהונה.
אבל זאת על יהושע הכוהן לדעת, שקיימת גם רשות המלוכה – הרשות המבצעת, בדמותו של זרובבל, שלאחר הצהרת המלך הפרסי כורש בשנת 538 לפנה"ס, מונה על ידו להיות מושל (פחווה) ביהודה. על אף שלא היה מלך בתואר, אבל היה מזרע המלוכה מבית דוד המלך. גם לכוהן וגם למנהיג המדיני שהוא הרשות המבצעת, יש תפקיד חשוב ועליהם לכבד אחד את השני. נבואתו של הנביא זכריה בהפטרתנו מהדהדת את עיקרון הפרדת הרשויות.
הנה הגענו באפילוג למופע השביעי והאחרון , בתקופה מאוחרת יותר. הרמב"ן ( 1194-1270 ) מוצא את חטאם של החשמונאים, בכך שלא ידעו לשמור על הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים, זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב...בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי"( רמב"ן, בראשית, מט', י').
חטאם של החשמונאים, שהיו כוהנים גדולים והחליטו לעסוק גם במלוכה, היה בכך, שהם שברו את עיקרון הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה.
הנה לנו שבעה מופעים, המהדהדים לנו היום, מסר חשוב מאד: שמרו מכל משמר, על עיקרון הפרדת הרשויות השלטוניות, ואת האיזונים והבלמים הנדרשים ביניהן.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד לפרשת בהעלותך תשפ"ו - בין עוצמה פוליטית לבין השפעה רוחנית
קוראים אנו בפרשתנו על תופעה רוחנית מרתקת: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ... וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמַר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם." (במדבר יא, כו-כט).
פרשת בהעלותך מציגה את משה רבנו באחד משעותיו הקשות. העם מתאונן, תאוות הבשר עולה, ומשה פונה לקב"ה בייאוש: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה". הפתרון האלוקי הוא הקמת מועצת שבעים הזקנים, עליהם תוּאצל מרוחו של משה. אולם בתוך המהלך הממוסד הזה, קורה אירוע חריג: שני אנשים, אלדד ומידד, שנותרו במחנה ולא הגיעו לאוהל מועד, מתחילים להתנבא באופן עצמאי. תגובתו של יהושע, "אדוני משה כלאם", משקפת חרדה למעמדו של המנהיג. אך תשובתו של משה – "ומי ייתן כל עם ה' נביאים" – מהווה שיעור מכונן במנהיגות, כזה שהרב זקס רואה בו את המפתח להבנת ההבדל שבין כוח לבין השפעה.
בספרו על מנהיגות, הרב זקס מנתח את תגובת משה דרך פריזמה של תורת המשחקים ומדע המדינה. הוא מבחין בין שני סוגי סמכות: כוח (Power) הוא "משחק סכום אפס" – אם יש לי כוח ואני נותן לך חלק ממנו, לי יש פחות. כוח מתבטא בהיררכיה, בשליטה ובכפייה. לעומתו, השפעה (Influence) אינה פוחתת כשחולקים אותה; להפך, היא מתרחבת. ככל שאני חולק את חכמתי עם אחרים, כך גדלה השפעתי.
יהושע ראה בנבואת אלדד ומידד איום על ה"כוח" של משה. הוא חשש שביזור הנבואה יחליש את הריבונות והסדר הציבורי. משה, לעומת זאת, הבין שהוא אינו מחזיק בכוח פוליטי בלבד, אלא הוא מקור של השפעה רוחנית. משה רצה להפוך את ישראל מ'עם המונהג על ידי נביא' ,ל'עם של נביאים'.
מדוע כעס משה על קורח ולא על אלדד ומידד? כאן מתחדדת הנקודה המכרעת: ההבדל בין קריאת תיגר על הסמכות לבין שאיפה לרוח. בפרשת קורח, משה מגיב בחריפות ובכעס ("אל תפן אל מנחתם"), משום שקורח ביקש כוח. קורח טען "כי כל העדה כולם קדושים" לא כדי להעלות את העם למדרגת נבואה, אלא כדי לבטל את ההיררכיה הקיימת ולתפוס את מקומו של משה. הוא ניהל מאבק על משאב מוגבל – הנהגה פוליטית ויוקרה. אלדד ומידד, לעומתו, לא ביקשו שלטון. הם נשארו במחנה, פעלו מתוך דחף פנימי של השראה ולא הציבו את עצמם כאלטרנטיבה שלטונית. משה אינו כועס עליהם כי הם אינם "מתחרים" על הכוח שלו, אלא שותפים להפצת השפעתו ולמימוש חזונו הרוחני.
מדוע אלדד ומידד נשארו במחנה. הבדל זה מקבל משנה תוקף כשמשווים בין רש"י לרמב"ן: רש"י (בעקבות חז"ל): מציין ששבעים הזקנים התנבאו רק לאותו היום ככלי עזר מנהיגותי זמני שנועד לסייע למשה במשא העם. לעומתם, אלדד ומידד "לא פסקו". נבואתם הייתה מהותית וקבועה לכל ימי חייהם. הרמב"ן מסביר שאלדד ומידד לא נֶאֶצְלוּ מרוחו של משה באותו אופן היררכי שבו נאצלו הזקנים. בעוד הזקנים עמדו סביב אוהל מועד וקיבלו מרוחו של משה, אלדד ומידד קיבלו את הרוח ישירות מהקב"ה בעודם במחנה. אלדד ומידד מלמדים שהתוכן הנבואי קודם לפרוצדורה. אם הרוח היא אמת, אין זה משנה אם היא נאמרה בתוך הממסד (המשכן) או מחוצה לו (המחנה). המנהיג האמיתי יודע להכיר בטוב גם כשהוא מגיע מחוץ ל"מערכת".
אם נאמר על דרך ההשאלה: הגם אלדד ומידד בנביאים? (העולה מרוח הדברים) , נשמע את הדהוד הפסוק המופיע בסיפורו של שאול המלך, הגם שאול בנביאים, לאחר התנבאות שאול. (שמואל א', י'). מה ההבדל? אצל אלדד ומידד, התמיהה היא על עוצמת הרוח ששורה על היחיד מחוץ למחנה המנהיגותי – פלא שמתקבל בברכה על ידי משה המחפש השפעה. אצל שאול, הביטוי "הגם שאול בנביאים?" הפך למשל של לעג וזרות. שאול יהיה המלך. הוא סמל של כוח (מלך, גיבור מלחמה), וכשהוא נקלע לחבל נביאים ומתנבא, הציבור תמה: מה לאיש הזה אצל אנשי הרוח? בעוד משה מייחל ליום שבו "כל עם ה' נביאים", אצל שאול הנבואה נתפסת כחריגה זרה ובלתי טבעית מהתפקיד הממלכתי הקשוח. שאול נשאר לכוד בעולם הכוח, בעוד אלדד ומידד הם חלוצי עולם ההשפעה.
לסיכום : בעולם המודרני, אנו חיים בעידן של "נבואה לכל". המהפכה הדיגיטלית יצרה מצב שבו לכל אדם יש פלטפורמה להשפיע, להשמיע קול ולהפיץ רעיונות ללא צורך ב"אישור" מהממסד או מבעלי הכוח המסורתיים.
השאלה המהדהדת מפרשת בהעלותך היא כיצד אנו מגיבים לקולות עצמאיים שצומחים מהשטח: האם אנו פועלים כיהושע, ומנסים "לכלוא" כל קול שאינו עובר דרך הצינורות המקובלים? או שמא אנו מאמצים את ענוותנותו של משה, ומבינים שהפצת חכמה ורוח, גם אם היא נעשית "במחנה" ולא ב"אוהל", רק מחזקת את המערכת כולה?
האתגר המנהיגותי כיום הוא להבחין בין "קורח" – המבקש להרוס סמכות בשם השוויון כדי לצבור כוח לעצמו, לבין "אלדד ומידד" – המבקשים להוסיף דעת וערכים מבלי לנשל איש ממקומו. ככל שנשכיל להרבות השפעה ולהפחית את המאבק על הכוח, כך נתקרב לחזונו של משה: חברה שבה הרוח שורה על כולם. - בלומה דיכטוולד י"ב סיון תשפ"ו.
&
ענוותנותו של משה -חיים קופל-פרשת בהעלותך-תשפ"ו
1) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (יב,ג). הביטוי "איש" מבטא, מעלה, חשיבות, כמו שנאמר על המרגלים בשליחותם "כולם אנשים ראשי בני ישראל" (יג,ג). ורש"י אומר "אנשים": לשון חשיבות. ואילו "אדם" מבטא את מוצאו, מן האדמה, מקום נחות. והתורה מעידה שלמרות שמשה רבנו היה בר מעלה "איש", בכל אופן, הוא היה עניו והרגיש את עצמו נחות אף מן "האדם" הנחות, שמוצאו מן האדמה.
2) "דעת זקנים מבעלי התוספות", אומר שכתוב ענו, חסר "י", להדגיש שמשה היה עניו בכל אבריו. פירוש: כשנכתוב את אותיות המילה ענו בקריאתן: "עין", "נון", "וו" נקבל 248, גימטרייה רמ"ח, אברי האדם. והמשמעות היא שמשה היה עניו בכל אחד מרמ"ח איבריו. ודבריו טעונים הסבר, שֶׁהֲרֵי עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל אָדָם, מִתְבַּטֵּאת בְּלִבּוֹ, אוֹ בְּמוֹחוֹ, וְהֵם שֶׁקּוֹבְעִים אֶת מַהוּת הָאָדָם: גאוותן, או עניו. וכי ניתן לומר על אדם שהוא בַּעַל גַּאֲוָה, אוֹ עַנְוְתָן, ברגליו, או בידיו? ומה פשר דברי "דעת זקנים" שמשה רבנו היה עניו בכל אבריו?
3) ומסביר הרב יוסף דינר זצ"ל, לפי סיפור בגמרא, על הנזיר מהדרום שבא לפני שמעון הצדיק, עם אשם נזיר טמא, וסיפר לו שהוא היה רועה, וּפַעַם הָלַךְ עִם הַצֹּאן לַמַּעְיָן וְרָאָה אֶת בָּבוּאַת פָּנָיו מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּמַּיִם. הוּא הִבְחִין, כַּמָּה הוּא יָפֶה, וּפַחַז עָלָיו יִצְרוֹ וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם. מִיָּד הָלַךְ וְגִלֵּחַ אֶת שְׂעָרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם (נזיר ד:). רואים שישנה מציאות שאיבריו של אדם, גורמים לו להיות בעל גאווה. וכן " אל תבואני רגל גאוה" (תהילים לו,יב). לכן מדגישה התורה שאצל משה רבנו אף לא אחד מאיבריו, עוררו אותו לגאווה כלשהי, כולם התיישרו לפי רצון לבו ומוחו, לַכִּוּוּן הַחִיּוּבִי. הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עַנְוְתָנוּתוֹ חֲתוּמָה מִכָּל הַצְּדָדִים וּבִטְּאָה אֶת שְׁלֵמוּת הָעֲנָוָה מִכָּל חֶלְקֵי גּוּפוֹ.
4) ומכאן עלינו ללמוד, שמידת הענווה השלמה מחייבת. מספיק אם יש לאדם רק מעלות, או תכונות מסוימות, העולות על חבריו, והן תומכות בענוותנותו. אל לו להתגאות בהם, כי הם מתנת שמים (מתוך "מקדש הלוי" לרב דינר זצ"ל).
5) כך נהג גם מרן "החפץ חיים" זצ"ל, בכנסיה הגדולה הראשונה בְּוִינָה ,כשביקשו אותו לברך את הנאספים, תחילה הוא שאל : בַּמֶּה זָכִיתִי? וכשהשיבו לו שזה משום גדולתו בתורה, הוּא סֵרֵב וְטָעַן שֶׁאֵינוֹ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, אף לא צדיק. אבל משהפצירו בו שיברך משום היותו כהן וזקן הסכים. כי הזקנה, מתנת א-להים היא, והכהונה, ירושה מאביו. רק מכוח אלו השניים שקיבל משמים במתנה הסכים לברך את הנאספים, ברכת זקן וכהן. היות שכולם יודעים שאינם משלו, אלא הוא קיבל אותם משמים במתנה.
6) תשובות לפרשת נשא ושבועות
א) איזה צב אינו הולך לאט? (פרשת נשא)
תשובה: כסוי. "שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב" (ז,ג) וברש"י: אֵין צָב אֶלָּא לְשׁוֹן מֵחַפִּים "וּבְצַבִּים וּבִפְרָדִים" (יְשַׁעְיָהוּ ז,ג) עֲגָלוֹת מְכֻסּוֹת קְרוּיִים צַבִּים.
ב) מה הקשר (דמיון) בין מגילת רות לחג השבועות? ציין שלשה הקשרים?
תשובה א) דוד המלך נולד ונפטר בשבועות. ובמגילת רות מסופר על יחוסו.
ב) שניהם חלים בתקופת הקציר.
ג) תורתנו היא תורת חסד, וכן מגילת רות, תוכנה חסד.
7) שאלות לפרשת בהעלתך
א) שתי מילים שמופיעות באותו פסוק בפרשה, חמש פעמים? .
ב) בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אנו פותחים בשלוש ברכות שבח לקב"ה, ורק אח"כ שואלים את צרכינו. היכן מצינו דבר דומה בפרשה?
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
מעדנים 396ב פרשת בהעלתך תשפ"ו
&
ב"ה. לפרשת בהעלותך תשפ"ו - חֲצִי שָׂדֶה? חֲצִי מַלְכוּת ! -אריה דיכטוולד.
לקראת סוף פרשתנו מופיע האירוע של מרים ואהרן ומשה (פרק יב): " וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" - לפי רש"י (=אחד מהפרושים) הם דיברו על כך שמשה פרש מחיי אישות. תגובת ה' קשה: " וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. כתוצאה מכך:" וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם ".
מהמקרה הקשה הזה לומדים חז"ל שצרעת באה על לשון הרע (ערכין ט"ז ע"א , ספרא מצורע פרשה ה). הגמרא בערכין בדף הקודם (ט"ו ע"ב) מרחיבה מאד בחטא לשון הרע אביא קטע אחד-בתרגום קל:
בארץ ישראל אמרו: 'לשון הרע הורג שלושה!', הורג לִמְסַפְּרוֹ וְלִמְקַבְּלוֹ וּלְאוֹמְרוֹ. אמר ר' חמא בשם רבי חנינא, מה הוא שכתוב ( משלי יח):" מות וחיים ביד לשון", וכי יש יָד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה. מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה, תלמוד לומר (ירמיהו ט, ז): "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם . מה חץ עד ארבעים וחמשים אָמָה =כ 20 מטר], אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר (תהילים לג, ט): " שַׁתּוּ =שָֹמוּ] בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תֵּהֲלַךְ בָּאָרֶץ: " ...
בעוד שהרבה ממצות התורה, העובר עליהן אינו גורם נזק סביבתי-מי שאוכל ביום הכיפורים אינו גורם שום נזק לאחרים וכיו"ב- הרי שהמספר לשון הרע גורם נזק מיידי לעצמו, לנשוא הדיבור ולשומע. זה יכול הגיע עד כדי רצח או רצח אופי או נזק כלכלי. ברם, מעגל הנפגעים יתגלגל ויתפשט מעבר לשלושה
ניתן להסביר את האפקט של לשון הרע בצורה הטובה ביותר דרך שיר אנגלי עממי קצר:
בִּגְלַל מַסְמֵר, נָפְלָה פַּרְסָה.
בִּגְלַל פַּרְסָה, נָפְלָה סוּסָה.
בִּגְלַל סוּסָה, נָפַל רַכָּב.
בִּגְלַל רַכָּב, נָפַל הַקְּרָב.
בִּגְלַל הַקְּרָב, נָפְלָה הָעִיר.
הַכֹּל בִּגְלַל מַסְמֵר זָעִיר.
(תרגום: אורי סלע, מתוך הספר אמא אווזה - קובץ המעשיות של שַׁרְל פֶּרוֹ המאה הי"ז)
(הוותיקים בוודאי זוכרים את התרגום והלחן של נעמי שמר-"הכול בגלל מסמר קטן" המתחיל כך: מִפַּרְסָתוֹ הַיְּמָנִית, שֶׁל סוּס קְרָבוֹת דּוֹהֵר, בַּבֹּקֶר צַח וְזִיוָנִי, נָפַל פִּתְאֹם מַסְמֵר וכו' וכו' הַכֹּל בִּגְלַל מַסְמֵר קָטָן).
חז"ל במסכת שבת (דף נז עמוד ב) הביאו את מעשה דוד למפיבושת בן יונתו בן שאול כדוגמא של 'הכול בגלל מסמר קטן'. הנה תמצית סיפור המעשה התנ"כי:
לאחר מות שאול השתלט ציבא, עבדם של שאול המלך ושל נכדו מפיבושת , על נכסי בית שאול ודחק את רגלי מפיבושת בן יונתן. דוד המלך, שביקש לגמול חסד עם יהונתן בן שאול, אביו של מפיבושת, תיקן את המצב, החזיר את הנכסים לידי מפיבושת, ואף אירח אותו על שולחנו דרך קבע. ציבא המתין לשעת כושר להחזרת המצב לקדמותו. שעת כושר זו הגיעה כאשר דוד ברח מאבשלום בנו המורד בו.
ציבא בא לקראת דוד וברשותו אספקה לדוד ולצבאו. בהיותו ממונה על רכושו של מפיבושת, יש ביכולתו לספק לדוד וצבאו מזון. דוד שואל את ציבא: וְאַיֵּה בֶּן-אֲדֹנֶיךָ. שאלתו של המלך נועדה לברר את סיבת העדרו של מפיבושת. ציבא עונה כי אדונו נמצא בירושלים והוא מוסיף את הסיבה כך שתצטייר אמינה: כִּי אָמַר =מפיבושת], הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי. כלומר, מפיבושת מנסה לנצל את מרד אבשלום כדי להחזיר את מלכות שאול ולהכתיר עצמו למלך . מרד!
המלך דוד מאמין לציבא ופוסק מבלי לברר או לשְאול את מפיבושת: "הִנֵּה לְךָ, כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת" לאחר שאבשלום נהרג, מפיבושת יצא לקראת דוד, עטור בסימני אבלות. דוד שואל את מפיבושת "למה לא הלכת עמי, מפיבושת?". מפיבושת טוען שציבא רימה אותו והשאיר אותו בביתו בירושלים, בלי אפשרות תנועה (כי פִּסח היה). דוד אף ששמע את טענותיו של מפיבושת פוסק: אַתָּה וְצִיבָא, תַּחְלְקוּ אֶת-הַשָּׂדֶה. ומסביר התלמוד (שבת דף נו ע"ב ):
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבושת "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה: ", יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה! שכשם שנטלת ממפיבושת חצי שדהו שלא כהוגן ונתת לציבא עבדו, כך תקרע המלכות מזרעך, ותתחלק בין רחבעם בן שלמה בן דוד, לירבעם בן נבט". חצי שדה=חצי מלוכה !
מהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, מאה י"ז אוקראינה) על הדף, מבאר שדוד המלך שנענש מדה כנגד מדה, שכשם שחילק את הרכוש בין האדון לעבדו כך נתחלקה מלכותו בין האדון רחבעם] לעבד ירבעם עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד ]
* וזאת לזכור, העונש הוא לדוד המלך עצמו שתתחלק מלכותו, ואין זה נחשב כעונש לבניו. בניו של דוד כבר חיו במציאות נתונה שנקבעה בעבר.
נשרטט את הקשר הסיבתי הישיר של מהלך שראשיתו בשמיעת לשון הרע: חלוקת השדה שלא כהוגן יציאת בת קול המנבאת את קריעת המלוכה פילוג הממלכה (רחבעם וירבעם) כדי למנוע מעם ישראל לעלות לירושלים (שבשליטת רחבעם), ירבעם מקים את עגלי הזהב בבית אל וּבְדָן העם מידרדר לעבודה זרה עבודה זרה זו הביאה בסופו של דבר לחורבן וגלות. כך הכרעה משפטית אחת מוטטה את בית דוד.
# צא ולמד: לפי חז"ל, היסטוריה לאומית לא נקבעת רק בקרבות גדולים או בהסכמים פוליטיים, אלא באיכות המוסרית של המנהיג גם בצנעה.
מילה אחת של לשון הרע שהתקבלה, וחוסר צדק כלפי אדם חסר ישע (מפיבושת), היו הסדק הראשון שסופו למוטט את הבית כולו. חז"ל מותחים קו ישיר בין חטא מוסרי ואישי של המנהיג לבין האסונות הלאומיים הגדולים ביותר (חורבן, גלות ועבודה זרה).
לכאורה, היה בכוחו של דוד ליטול ממפיבושת את רכושו בלא דין –על פי דינֵי המלכות שאינם מחייבים בית דין כחלק מסמכויות המלך], ולכן עונשו בא על עיוות הצדק הטבעי על סמך לשון הרע וללא בחינה מעמיקה לחקר האמת.
ועוד למדנו מלשון הרע של מרים על משה, מרים נענשה מייד בנגע הצרעת. אבל עונשה שימש בסיס לחובות ותובנות הדורות הבאים: א. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כד ט)-מצוות זכירה לדורות על גודל העוון של לשון הרע ב. גילוי הקשר ישיר בין לשון הרע לבין נגע הצרעת. ג. הוראה חינוכית להתרחק מכל דיבור פסול ד. בסיס הלכתי לדיני נגעים כמו הסגרה, הרחקה ועוד ( תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף ). ה. לימוד אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהם-מידת קל וחומר. ( וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה =אִם] וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים =אֲזַי] תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים ).
לקח לכל אחד ואחת מאִתנו. עלינו להיות מודעים שלכל מילה היוצאת מפינו ולכול מעשה ידֵנו עלולה או עשויה להיות השפעה על הדורות הבאים ואולי אפילו על העולם כולו. ( עיין ערך: "אפקט כנפי הפרפר").-אריה דיכטוולד, י' סיון תשפ"ו
&
דבר תורה בהעלותך תשפו - ויהי בנסוע הארון…יותר מדי רחוק
מייקל אייזנברג- משקיע ומנהל קרן הון סיכון.
בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך נראה שנפרצות המסגרות של הפרשות הקודמות. הפסוקים הבולטים ביותר שאף מכונים ספר בפני עצמם, הם: " ׆ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃ ׆" (במדבר י, לה-לו) שכפי שניתן לראות אף סומנו באות נ הפוכה לפניהם ואחריהם, כדברי התלמוד:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא "ויהי העם כמתאוננים" (במדבר יא, א); פורענות ראשונה "ויסעו מהר ה'" (במדבר י, לג) ואמר ר' חמא בר' חנינא שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? אמר רב אשי בדגלים"
מה הסיפור? בפרק א בספר במדבר מתואר מפקד יוצאי הצבא ומבנה המחנה שבמרכזו המשכן:
"וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כׇּל כֵּלָיו וְעַל כׇּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר א, נ-נג).
בפרק ב, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, התורה לכאורה חוזרת על הדברים אבל המוקד הוא דווקא תיאור המסע - ההתקדמות ממקום חניה אחד למשנהו:
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה… כׇּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ. דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם… וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ. וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם…" (במדבר ב, ב-יז).
כמעט מבלי שנשים לב, שמו של המרכז הרוחני שבלב המחנה, או באמצע הטור במסע, משתנה מפרק לפרק. בפרק א הוא מכונה 'המשכן' או 'משכן העדות', ובפרק ב הוא מכונה 'אוהל מועד'. נראה, שספר במדבר פותח בבניית עם באמצעות מפקד צבאי שמכניס את אוסף המשפחות למבנה אחד כללי, וסביב משכן שבתוכו מונחת ה'עדות' - לוחות הברית שמשה קיבל כתובים מאת ה'. בהתאם לכך, בפרק א הלויים מופקדים על משכן העדות, חונים סביבו, נושאים אותו ושומרים את משמרתו. זו לא שמירה על חפץ קדוש. זה מרכז בונה זהות. לכן הסדר בפרק א נפתח מראובן, בכור בני יעקב, מפני שהזהות נבנית מהבכורה הטבעית, והשורשים. במרכז הזהות של עם ישראל עומד משכן העדות, במובן ש'עדות' לא מכתיבה חוקים, אלא מציינת את הזהות של מי שנושאים את ערכי לוחות הברית, ומעידה על ישראל.
פרק ב משנה את השפה ואת הסדר כי הוא מציין את המהלך הבא. הסדר אינו מתחיל בראובן אלא במחנה יהודה ש“ראשונה יסעו”, כי כאן לא נשאלת השאלה "מי אנחנו", אלא "לאן אנחנו הולכים". רק אחרי שנבנתה זהות ניתן לצאת למשימה. המשימה היא אולי העיקר, אבל שליחות בלי זהות מתפרקת. לכן פרק ב עובר מ"משכן העדות" אל "אוהל מועד" - המקום להתוועדות של כולם. המשכן שמכונן זהות הוא גם מרכז שמזמן, מכנס, קורא ומניע.
בהתאם לשני הפנים של מרכז המחנה, פרק י מחולק לשני חלקים - 'אוהל מועד' ו-'משכן העדות'. החלק הראשון הוא הציווי להכנת חצוצרות כסף ש: "וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" או ל-"וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". לאן לבוא? ל"אוהל מועד" שהוא כאמור מקום ההתוועדות של העדה או של בכירי העדה. בחלק השני של פרק י הענן עולה, יהודה נוסע בראש, המשכן מפורק והלוויים נושאים את חלקיו ואת כליו:
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי… וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם… וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם…. אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ" (במדבר י, יא-כו).
ואז, כשהכל נראה מסודר וברור מתחוללת דרמה בלתי צפויה: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנׇסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה" (דברים י, לב-לד). בשונה מהתוכנית שאוהל מועד ומחנה הלויים נוסעים באמצע הטור, ובשונה מהתיאור כמה פסוקים קודם שהלוויים נושאים את "המקדש" - שהפרשנים הסבירו כארון הקודש החשוב שבכלי המשכן - פתאום הארון מקדים את המחנה.
רש”י, בעקבות המדרש, מבחין בין הארון הזה לבין הארון המרכזי, ומסביר שבארון שיצא לפניהם היו רק שברי הלוחות הראשונים, ואילו הלוחות השניים השלמים, נשארו במרכז הטור. פרשנים אחרים אמרו שלא היו שני ארונות והאירוע בו ארון ה' נסע לפניהם היה רק במסע הזה - המסע הראשון. כך או כך, מבחינת רצף הקריאה המרכז עובר מאמצע המחנה לחוד החנית, והוא מושך את המחנה קדימה. לא בכדי המדרש אמר שהפסוקים שמשה אומר לתיאור האירוע ובהם פתחתי "ויהי בנסוע הארון" נעקרו ממקומם. הם היו אמורים להיות בתוך סדר המסע, אבל כשהארון פרץ ממקומו, גם הם הועברו מחוץ לרצף, ואף סומנו באופן ייחודי.
להבנתי, הפריצה נועדה לסמן יעד. הארון שנוסע במרחק שלושה ימים לפני העם לא מיישר להם את הדרך. כמובן שלא לוקח לו שלושה ימים לאתר את המקום הנוח לחניה. הארון שמתקדם שלושה ימים לפני העם "עד ארץ ישראל" כלשונו של הרב עובדיה ספורנו, כבר נכנס לארץ והוא מגיע אל "המנוחה והנחלה". אבל, "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" מצייר תמונה שבה הארון לא יוצא כדי לנצח את האויבים, אלא אותם. הארון יוצא כדי לסמן היכן ערכי ה’ השמורים בו, אמורים לחולל מהפכה.
כך נראה גם מהמילה הנדירה יחסית - "רִבְבוֹת" בפסוק "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". ההקשרים של “רבבה” בתורה הם צבאיים באופן מובהק: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ" (ויקרא כו, ח); "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" (דברים לב, ל), ובברכת משפחתה של רבקה בצמוד למילה 'אלפי' נאמר:"אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (בראשית כד, ס). אם כן "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" הוא חזון של נחלה - בסופו של דבר נגיע למנוחה ואז רבבות אלפי ישראל, צבא העם כולו, שבים ומתיישבים במולדתם. לא במקרה בהוצאת ספר תורה לקריאה בו, 'פתיחת ההיכל' בלשון עדות המזרח, התפילה מצמידה את "ויהי בנסוע הארון" אל "כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים". הארון ההולך בראש אינו סמל של כוח. הוא סמל של כיבוש שתכליתו הנחלת דבר ה’.
אבל כאן גם הסכנה. כאשר הארון מתנתק מן המחנה כדי לתור מנוחה לפניו, הערכים הולכים קדימה מהר יותר מן העם. המשכן עלול להישאר אוהל להתוועדות במובן מצומצם - רק מבנה, וכמה כלי זהב מפוארים. ואכן, בפרק יא נראה שהתוכניות משתבשות. העם מתלונן ונענש, ואחר כך גם מתאווה לבשר. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ" מרמז שהניסיון לבנות חברה אחת, עומד לקרוס. כלומר, על אף כל ההשקעה במבנה המחנה והנכחת ערכי ישראל, משהו לוקח את האנשים אחורה.
להבנתי, מה שהם לא שמו לב הוא שחוץ מהארון שטס קדימה היה עוד שינוי בתוכנית. בפרק ט נאמר שאם הענן עולה מעל המשכן זה סימן שצריך לצאת לדרך: "וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אבל כאשר הם נוסעים בפועל, נאמר: "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנׇסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה". הענן עובר מהמשכן שבמרכז המחנה אל העם כולו. זה גם מה שמשה אומר כשהוא מחליף את הפסוק: "וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" מתחילת הפרק, בפסוק שחותם את הפרק בלשון דומה אבל בפעולה של כל העם: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". אבל עם, שלא רואה את עצמו מוקף בענן ה', ולא מבין שהאחריות לכל תכני המשכן מוטלת עכשיו עליו, חווה מסע ריקני, וממילא מתלונן: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…" (במדבר יא, ד-ה). נדמה היה שהתכנים הא-לוהיים הייחודיים שמחברים אותנו ומייחדים אותנו, פרחו להם פתאום, נגוזו מעבר לאופק מהר מדי, ולכן כבר עדיף היה להישאר במצרים כעבדים ללא אחריות, וללא דאגות.
בספר שמואל (א, פרק ד) ארון הברית מובא למלחמה מול פלשתים אחרי שהעם כבר יצא לקרב וניגף: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים? נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ". העם מריע כשהארון בא אל המחנה, וגם הפלשתים מבינים ש"בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה" וחוששים שהארון ינצח אותם: "אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה" (שמואל א ד, ח). אבל כנראה שישראל שאלו את השאלה הנכונה אבל לא ענו את התשובה הנכונה. ישראל שוב מפסידים והארון נשבה. במדבר, הארון ההולך לפני העם מסמן יעד, אותו עליהם להגשים בעצמם. הארון אינו קמיע מלחמתי, אלא מכיל את דבר ה’ ההולך לפני המחנה ומרומם את הרוח. הוא מסביר מי אנחנו ולשם מה נלחמים. התורה עצמה לא מסוגלת להביס אף אויב. ולעם לבדו קשה למצוא סיבה או צידוק להילחם. ההישג בנוי על עם שפועל מתוך זהותו ורוחו המיוחדת. בספר שמואל, הם ניסו להשתמש בקודש כדי לנצח מערכה בלי שהם עצמם ישתנו. באופן אבסורדי, נוכח האיום שצץ פתאום דווקא הפלישתים שם מתחזקים ברוחם, ובהמשך אף מנצחים.
באופן דומה, בפרשת השבוע שלנו בפרק יא כשתוך כדי המסע העם מפסיק להיות יחידה אחת, הפוקוס עובר מהנשיאים "רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" ל"קְצֵה הַמַּחֲנֶה" ול"הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ". משם כאמור האירוע מתגלגל להתפרקות משמעותית יותר ולבכי של "אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ". מול אוהל מועד, מקום ההתוועדות, וחלף חוסן לאומי, מופיעים אוהלים פרטיים של תאווה, שאיפה ודאגה אישית. הם קלטו את האירוע של המסע הראשון והחגיגי כמכוון לניצחון צבאי של ה', וזה לא היה מספיק. המפקד, מסגרת סדר הדגלים והאוהל שבלב המחנה לא הספיקו. ואפילו הארון ההולך בראש אינו מספיק, אם אין בתוך המחנה שכבת הנהגה המסוגלת לתרגם את היעד לרוח ערכית שמחברת את כולם ולא מפרקת את כולם.
לכן, תוך כדי מסע באים שבעים הזקנים אל 'אוהל מועד': "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם". הם אינם תחליף לארון. שבעים מסמלת מנעד רחב של האנושות, של העם, של דעות מגוונות שמפרשים אחרת את אותו רוח שבא ממשה. הם נועדו למלא את החלל שנוצר כאשר הארון פורץ קדימה. הארון מסמן לאן הולכים, הזקנים צריכים לתווך את האירוע, להוות פריזמה לרוח ולחבר את העם על כל המנעד שלו בדרך למנוחה ולנחלה.
ספורנו
קומה ה׳ ויפצו איביך – כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחים ״כעזובת החרש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל״ (ישעיהו י״ז:ט׳).
בוא נחשוב על זה לפרשת שלח. מה המשמעות של זה או איך שליחת המרגלים קשורה למתאוננים והמתאוים שכנראה שיבשו את המסע של שלושה ימים מהר ה' לארץ.
מייקל אייזנברג.
&
רעיונות לפרשת בהעלותך -תשפ"ו -יגאל גור אריה.
ברכות לשבת בת מצווה של רותי רז
״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם...״
תשוקת הבשר מולידה עיוותים. היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים, שבימים כתיקונם היה האדם בוש בהם.
והנה הקולות " זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם..."
שאלת הדגים חינם שלהם זכו במצרים ? סלקטיביות של זיכרון העם.
התאווה לבשר השכיחה מן הלב בבת אחת את כל אשר סבלו במצרים, באותו רגע נשאו את עיניהם בערגה אל בית העבדים, שבו סבלו שנים. משל;היה בית הבראה ,שבו מגישים לנופשים דגים (כלול במחיר) בכל ארוחה, בתוספת סלטים קישואים, בצל ושום, איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר, איזו התרפקות מרגשת על מצרים, שכה שעבדה את עמנו. כיצד יתכן הדבר? האם כה קצר הזיכרון?
*מסתבר שכן! במיוחד כשתשוקה עזה כובשת באותה שעה את הלב (לבשר) משתבשת מערכת ההיגיון השכל והכל*.
בתחילת הפרשה מסופר על הציווי לאהרון להעלות את הנרות במשכן בתורה "בְּהַעֲלתְךָ אֶת הַנֵּרות אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (במדבר ח, א-ב)" מפרשים- "עד שתהא השלהבת עולה מעליה" מה היא צורת ההדלקה: צריך לקרב את האש אל פתילת המנורה עד שהשלהבת תידלק מעצמה, לא להדליק בכוח, אלא להרפות קצת ולתת לזה לקרות לבד. זה כלל שלומדים מאהרון הכהן לחינוך ילדים וללימוד בכיתה, ובעצם בכל דבר.
מי שרוצה להצליח *כהורה או כמורה לא צריך לחנוק*. צריך לתת השראה, להצית לבבות, לגרום להם להידלק, להיות קרוב אבל גם לדעת להרפות, להניח לפתילה להידלק מאליה.
אי אפשר לחיות במקום האחר, להדליק במקומו, צריך להיות שם בשבילו ולתת לו אמצעים, ועם זאת- אסור להתרחק בתרם עת, לפני שיש שלהבת שבוערת בכוחות עצמה.
בפרשתנו; מצוות הדלקת המנורה במשכן.
הדלקת הנרות: "נר ה' נשמת אדם"
*הנשמה משולה לנר והגוף לפתילה*.
הדלקת נרות שבת: אמירה מפורשת בתלמוד, הסיבות:
כבוד השבת, עונג שבת ,שלום בית.
למה שני נרות?
נר אחד מספיק לתאורה,
כשיש שניים ומעלה זה נעשה לשם מצוה.
האחד מסמל זיכרון.
״..זכור את יום השבת לקדוש״
השני מסמל שמירה.
״..שמור את יום השבת לקדוש״..-שבת שלום!-שבת שלוה וענוגה!!-*יגאל גור אריה*
&
פרשת בעלותך -תשפ"ו- דובי פריצקי.
בפרשת בהעלותך אנו פוגשים רגע מפתיע מאוד בדמותו של משה רבנו.
דווקא אחרי יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה — מגיעה שבירה גדולה:
״לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי” (במדבר י״א, י״ד)
משה, גדול הנביאים, האיש שהוציא את ישראל ממצרים — אומר בפשטות:
אני לא מסוגל לבד.
לכאורה זה פלא.
הרי משה עמד מול פרעה, הנהיג עם במדבר ועשה ניסים עצומים. אז מה שבר אותו דווקא עכשיו?
נראה שהקושי של משה איננו טכני בלבד.
הבעיה איננה מחסור בבשר או עומס עבודה.
הקושי האמיתי הוא הפער שבין החזון הגדול לבין המציאות האנושית.
אחרי כל הגילויים האלוקיים, משה מצפה לעם מרומם יותר, רוחני יותר, אידיאלי יותר.
אבל העם עדיין מתלונן, מתגעגע למצרים ומתעסק בצרכים חומריים פשוטים.
וכאן מתרחש המשבר:
איך מרימים עם שלם?
איך מחברים אידיאל עליון עם בני אדם אמיתיים?
אבל דווקא מתוך השבר הזה מתגלה יסוד עצום בהנהגה.
הקב״ה לא אומר למשה:
“תתחזק” או “תתאמץ יותר”.אלא:
״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל”
הפתרון הוא לא מנהיג חזק יותר — אלא הנהגה משותפת יותר.
יש רגע שבו אדם מבין שאי אפשר להחזיק הכול לבד:
לא משפחה לבד,
לא קהילה לבד,
לא עם לבד,
ואפילו לא את העולם הרוחני לבד.
וזה איננו כישלון.
זו הבנה עמוקה שהקדושה צריכה לעבור דרך רבים, לא דרך אדם אחד בלבד.
לפעמים אנחנו חושבים שאדם גדול הוא מי שלעולם לא נשבר.
אבל התורה מלמדת אחרת:
גדולה אמיתית היא היכולת להודות בגבול האנושי — ומתוך כך ליצור שותפות.
גם בחיים האישיים האדם נשבר פעמים רבות דווקא בגלל שיש לו שאיפות גדולות.
הוא רוצה שינוי מיידי, שלמות מהירה, תיקון מוחלט — ואז מגלה שהחיים מתקדמים לאט.
והמסר של הפרשה הוא:
לא לפחד מהדרך ההדרגתית.
לא להיבהל מהחולשות האנושיות.
וגם לא לחשוב שצריך לשאת הכול לבד.
כי לפעמים הרגע שבו אדם אומר:״לא אוכל לבדי”
הוא הרגע שבו מתחילה הנהגה אמיתית
שבת שלום מאשקלון ️- דובי פריצקי-קק"ל
שבת מבורכת בבשורות טובות-החברה לחקר המקרא -ישראל קריסטל.
