פרשת כי תבוא – "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל" – על הקשבה אמפתית
זאב ( ווה) פרידמן
קארל רוג'רס ( 1902-198 ) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy). רוג'רס הגדיר מהי "הקשבה אמפתית" : "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי... משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי הוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".
"הקשבה אמפתית" מתחברת לדמותו האצילה של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין( 1885-1969). כך מספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח כזאת אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב."
ד"ר עודד בן מנחם שיבדל"א, מהמכון הישראלי למנהיגות בית ספרית, "אבני ראשה" , מציג מהי "הקשבה אמפתית": " הקשבה היא אחד ההיבטים של תקשורת בין-אישית ( מק'קיי, דיוויס ופאנינג 1998 ) ההקשבה היא תהליך קוגניטיבי ורגשי, הכולל חיפוש משמעות והבנה; תהליך של תשומת לב ומודעות. הקשבה משמעה בראש וראשונה נוכחות: נוכחות עם האחר, נוכחות בכאן ועכשיו של המפגש. אפשר לשבת מול אדם ולא להיות נוכחים באופן מוחלט - להיות רחוקים, מוטרדים על ידי מחשבות חיצוניות, ממוקדים בסדר היום שלנו. הקשבה, לעומת זאת, תובעת מאתנו להשקיט את הרעש שבתודעתנו; היא מערבת גם את האוזן החיצונית וגם את "האוזן הפנימית" - את הלב. הקשבה דורשת ריכוז ותשומת לב, כדי שנוכל לשמוע את הדבר שהאחר מביע, בין אם הוא מביע אותו במילים ובין אם הוא מביע אותו בין המילים ומעבר להן. באמצעות תשומת לב כזו, אנו מתחילים לחוש את התנועה שבחייו הפנימיים של האחר. ההקשבה מאפשרת לאחר לבוא לידי דיבור."
משה ממקד בנאומו בפרשתנו , את ערך ההקשבה האמפתית וחשיבותו, זה יקרה רק לאחר שעם ישראל יכנס לארצו ויתחיל במשימה הנעלה של הקמת תשתית הריבונות והמשילות של מוסדות השלטון והחברה האזרחית : "וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ."( דברים, כו',א') כך מבאר רש"י : "מגיד שלא נתחייבו בביכורים, עד שכבשו את הארץ וחילקוה ".
השורש שמ"ע מופיע בחומש דברים לאורך נאומו של משה -92 פעם.
הנה אתגר ההקשבה האמפתית הראשון בפרשתנו המופנה לכוהן ומצופה ממנו , במקרא ביכורים, במפגש שבין האדם נציג החברה האזרחית מביא הביכורים ובין הכהן נציג הרשויות השלטוניות : "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא...וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לד' אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח ד' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ד' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ד', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר- נָתַתָּה לִּי, ד'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יד' אֱלֹהֶיךָ." (דברים, כו', א'-י'). הציפייה מהכוהן , היא לדעת להכיל בסבלנות ובקשב רב ובתשומת לב מלאה את נאומו של הישראלי ווידויו במקרא הביכורים.
כך ממשיכה פרשתנו לתאר את המשך דברי הישראלי במעמד מקרא הביכורים : "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל אֱלֹהָי--עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי." (דברים,כו',יג'-יד'). כאן כבר ר' יצחק עראמה ( 1420-1494 בעל "עקידת יצחק" שער תשעים ושמונה) מאיר לנו את סיטואציית מפגש מקרא הביכורים שדורש הקשבה אמפתית מלאה של הכוהן : "וכול זה מה שיבאר יפה בנוסח הווידוי מתחילה ועד סוף".
פרשתנו ממשיכה להציב את אתגר ערך ההקשבה האמפתית לכל אחד ואחת, מחברת דור ב' הנכנסים לשערי ארץ ישראל :" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְוֺתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם." (דברים, כז', ח'-י')
משה מציב התנאי לאפקטיביות של שמיעה והקשבה אמפתית, שהן הכרחיות לקיומו של מפגש בין אנשים, שיש בו סוג של דיאלוג, דיון, לימוד ומפגש בין אנשים :הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל : "הס ואחר כך כתת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב'). כך למדנו בפרקי אבות : "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא." (מסכת אבות פרק א' משנה יז') הרמב"ם ( 1138-1204 )מפרש המשנה שמדובר בהימנעות מדיבורים שהם בעניינים מזיקים ולא מועילים. גם אברבנאל ( 1437-1508 )מפרש את המשנה שהיא מדברת על לימוד תורה. אברבנאל מתכוון לאותו מפגש של לימוד תורה, שבו התלמיד רוצה להוכיח לרבו כמה הוא יודע ולא מקשיב בקשב עד סוף הלימוד של רבו. לכן כוונתו, למילה גּוּף- שהוא התלמיד. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. הס ושתוק, עד שתבין.
עד כמה מוכרת לנו במקומותינו ,הסיטואציה של חוסר אפקטיביות של דיון והתנהלותו הקלוקלת, של העדר שמיעה והקשבה של המתדיינים איש לרעהו. כך למשל, מתקיימת ישיבה או דיון שבראשיתו אמור מאן דהו, להציג מצגת או משנה סדורה של תוכן הדיון ומטרתו, וכבר לאחר מספר דקות, פורצים למגרש מרחב הדיון, בשאלות לא תמיד ענייניות במקרה הטוב , ובהשתלטות גסה ובוטה המבטלת ומתריסה כנגד המציג המדבר, במקרה הרע. אנו קוראים לכך, העדר תרבות שיחה, או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית שמציגה פרשתנו : "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס, שתוק, כבוש את יצריך, התאזר בסבלנות והרגל עצמך גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת. כך למשל, ראו בימי קורונה, ריבוי הדעות של המומחים השונים, בדיוני קורונה המתקיימים, באורם של צבעי הרמזור .
משה בנאומו קורא לנו, להטמיע ולהפנים את תרבות השמיעה וההקשבה האמפתית, המכוונת לכולם ובכל מרחבי השיג והשיח המתקיימים. כן, זה עניין של חינוך עצמי ושל שליטה עצמית.
משה ממשיך בנאומו בפרשתנו ומציג לנו יסוד נוסף ,כיצד ניתן לייצר מרחב הקשבה אופטימלית. זה יקרה אם נדע להנגיש את המסר ותוכנו גם בשפות השונות וזאת בראייה עתידית של עם ישראל שיגלה בעתיד לגלויות השונות ויאופיין כחברת היהודי הנודד בריבוד תרבותי בכל קצווי העולם שאחד ממאפייניו –ריבוי שפות העולם. כמו בשיר השיירה של מיקי גבריאלוב ואריק איינשטיין : "בלשונות רבות מספור דיברנו וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו ומקומות רבים מאוד עזבנו....ומכל הגלויות ועם כל הבעיות עם נוצר וארץ קמה ושפה אשר נרדמה שוב התחילה מתעוררת ומדברת ומדברת."
דומה שנאומו של משה בפרשתנו כבר מכוון להיתכנות יכולת מפגשי לימוד וההקשבה האמפתית בעתיד בגלויות השונות בהנגשת השפה: "וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת--בַּאֵר הֵיטֵב ". רש"י מפרש : " בַּאֵר הֵיטֵב - בשבעים לשון". אולי יש כאן כבר רמז לתרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. כלומר, מפגש לימוד תורה הדורש הקשבה , מחייב גם את הנגשת תוכן הטקסט. במילים אחרות, גם אם יתקיימו התנאים של מוכנות נפשית להקשבה אמפתית, איש לרעהו, הרי בהעדר הבנת השפה, זה לא יתקיים.
משה ממשיך לעסוק בנאומו בפרשתנו, ביסוד נוסף וחיוני לקיומו של ערך השמיעה וההקשבה : " וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ...כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְוֺת ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. "( (דברים, כח', א'-ב',יג' ). אך אם לא יתקיימו התנאים למרחב מפגש שמיעה והקשבה אמפתית ואמיתית, הרי שהתוצאות לכך לא יאירו פנים לעם ישראל : "וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת- כָּל- מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ ."( דברים, כח', טו' ) . מה תהיינה התוצאות להעדר השמיעה וההקשבה ?: "יַכְּכָה ד', בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב ".(דברים,כח',כח'). כאן מציג לנו רש"י את האנטי תיזה של הקשבה אמפתית , בדמותו של לב שאינו שומע , שהוא מצב של אוטם הלב מבחינה חברתית שמעידה על אוטם הקשבה אמפתית, של העדר לב שומע: " וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב - אוטם הלב." אטימות הלב , היא אם כל חטאת לקעקע קיומו של שיח הדורש הקשבה אמפתית. רק לב שומע, הוא המאפשר קיומה של הקשבה אמפתית .
הנה כי כך הקורונה הביאה בכנפיה תרומה מסוימת לנושא דיוננו – הקשבה אמפתית .
הראשון, מתרחש במרחב הזום הטכנולוגי. יותר ויותר אנו מגלים את יתרונותיו. כך כל מפגש מתחיל ומסתיים בזמן. אפשר לשים את המשתתפים על השתק mute . כל אחד יכול להביע את דעתו ללא הפרעה. מתקיים דיון , לימוד או כל מפגש, המושתתים על אדני השמיעה וההקשבה האמפתית. התחושה היא טובה. המפגשים מאד אפקטיביים. תרבות השיג והשיח מאד ראויים ומכבדים, לפחות מניסיוני.
השני, בקיומן של תפילות במרחב הפתוח. גם כאן מתקיים מפגש הדורש הקשבה אמפתית ואופטימלית. לא פעם בבתי כנסת, ואבקש להימנע מהכללות או משיפוטיות, אבל מוכרים לנו שלטים הנתלים על קירות בתי הכנסת:" אין משיחין בשעת התפילה" וליצנים עוד הגדילו לייצר שילוט:" לא להפריע בשעת הדיבור". הנה באה לעולמנו הקורונה והוציאה את מפגשי תפילותינו במפגש עם קוננו, למרחבים פתוחים. גם כאן מניסיוני, אני מתחבר עוד יותר ויותר למהותה של התפילה ולמשמעותה. אין גירויים שמשיחים את דעתי והתרכזותי בתפילה. מעליי פרוסים שמים ואני חש התחברות שמימית עם הקב"ה. כולנו תפילה שבתום ימי קורונה כשנחזור לשגרה ולבתי הכנסת כמקדם, נדע להמשיך בתרבות השיח עם קוננו ובהקשבה אמפתית שרכשנו בימי קורונה, בתפילות ובמפגשי לימוד ועיון בבית המדרש.
יהודה אטלס שיבדל"א מציב לכולנו תמונת מראה – מהי הקשבה אמפתית : "כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ, וְאַתָּה כָּל הַזְּמַן רַק "יֹפִי, יֹפִי" מֵשִׁיב, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." (יהודה אטלס. מתוך: והילד הזה הוא אני, הוצאת כתר, 1977)
שבת שלום ומבורכת בחודש אלול – "אני לדודי ודודי לי"
זאב ווה
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
&
פרשת ״כי תבוא״
בנים אתם
יגאל גור אריה
שנת הלימודים לא מתחילה היום, היא מסתיימת. שנת הלימודים האמתית מאחורינו. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או בכביש או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. ברור, החופש ארוך מדיי ולכן מפלס העצבים שלנו שהם נחשפו אליו גדול מדיי. ובכל זאת, רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה גדולה לכם!) צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של הורים עם ילדיהם.
אחרי כל הכתבות שעושים עכשיו על "המורה הכי טוב שהיה לי" או "המורה ששינה אותי", אין ספק שהמורים שהכי הכי משפיעים עלינו הם ההורים. אפשר לומר שמהדרך שבה קונים את ספרי הלימוד ועוטפים אותם ומכינים אותם, הם לומדים לא פחות מאשר מהספרים עצמם.
הרי כמעט כל קשר אפשר לנתק. חברות יכולה להסתיים, נישואים יכולים להיגמר בגירושין, חוזה אפשר להפר – אבל קשר של הורות אי אפשר להפסיק בשום אופן. גם אם לאורך החיים לא מסכימים ורבים ואומרים דברים חריפים, הורים וילדים לא יכולים לבטל אף פעם את מה שמחבר ביניהם.
זה קשר כל כך חזק ועוצמתי ובסיסי, שהתורה משתמשת בו כדימוי לקשר בינינו לבין אלוקים: *"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹוקיכֶם" *.וכך חודש אלול ואמירת הסליחות מתחברים עם חודש ספטמבר. גם במישור הזה, אפילו אם נוצר נתק, אם התרחקנו, התבלבלנו, שכחנו מה היעד שלנו – אנחנו תמיד נשארים בנים.
לעיתים אנו לא מודעים עד כמה חיוך ברגע הנכון יכול לשנות, מה רב כוחה של מילה טובה קטנה ועד כמה צעקה עשויה לחולל שינוי. הדברים הקטנים הללו, שברגע התרחשותם נראו שוליים, מתגלים לאחר זמן כמחוללי מציאות. דוגמא לכך יש בפרשת השבוע הפותחת במצוות הביכורים.
כל אדם מישראל מחויב להביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש וכך להעניק משמעות רחבה ועמוקה להצלחתו הכלכלית. מעבר להעלאת הפירות למקדש, ישנה חובה גם לומר טקסט המכונה "מקרא ביכורים". הבחירה במקרא ביכורים נובעת מכך שבספר שמות התורה מנסחת את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט של מי שחי בזמן השעבוד במצרים, בעוד מקרא ביכורים מביא את הסיפור מנוקדת מבט של מי שחי בארץ ומפרספקטיבה אחרת לגמרי.
שלושה מכתבים של המשוררת זלדה, שנמצאו לאחרונה. יש שם כמה שורות יקרות ערך שאפשר לצטט. זלדה הייתה משוררת דתייה, ירושלמית, מורתו של עמוס עוז, ידידתה של יונה ולך.
שירה המפורסם ביותר הוא "לכל איש יש שם" אבל הוא רק פנינה אחת מתוך כלל יצירתה. במכתבים שנחשפו רק לאחרונה, זלדה כותבת ככל הנראה לקרוב משפחתה שמתחתן. "...לא כתבתי לך כל הזמן אבל בליבי התפללתי לאושרך, הן נוצרת בשביל להעניק אושר ולקבל אהבה קדושה כשרה..."
היא כותבת לו, "...שרק לא תטעה, בגלל תנאים חיצונים שאינם בשורש ותחשוב אחרת על עצמך..."
במכתב אחר היא מוסיפה ":.. החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים..."
בסיום אחד המכתבים היא נותנת לו עצה נוקבת לחיים, לא לחיות לפי "מה יאמרו" ולא לשקוע בביקורת עצמית. הנה הדברים בלשונה היפה: "פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמי 'בעני השכנים' ולא בעיני האין סוף ).ואין בזה ענווה כלל –כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך..."
כשם שזעקת בני ישראל עלתה אל הקב"ה והוא שמע בה יותר ממה שעם ישראל השמיע בה במודע, כך ראוי לכל מנהיג לקלוט את צעקותיהם של אלו שבעקבות סבלם לא מסוגלים לבטא באופן ברור ומודע את מצוקתם ולהיענות להם.
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה וקרה !!
יגאל גור אריה.
&
חמשיר לשבת.:
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" (דברים,כ"ו/ י"א)
ׁׁהַקְּלָלוֹת זְמַנָּן עָבַר
רַק בִּבְרָכוֹת כָּאן יְדֻבַּר.
תַּשְׁפּ"א / דוד אשל
בְּמֶרְץ רַב וּבְהִסְתַּעֲרוּת
תשפ"א נִכְנֶסֶת לִשְׁנַת שֵׁרוּת,
עֲטוּיָה בְּמַסֵּכָה
שֶׁלֹּא מַסְתִּירָה חִיּוּךְ וְשִׂמְחָה,
וּמִיַּד פּוֹתַחַת בִּדְרִישׁוֹת נוֹקְבוֹת:
"לֹא רוֹצָה לִרְאוֹת פָּנִים עֲצוּבוֹת.
כָּאן אֶצְלִי בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת
בִּזְמַנִּי לֹא תְּהֶינָה מִלְחָמוֹת,
נֶחְוֶה מֵהַקּוֹרוֹנָה פְּרֵדָה
וְאִם תִּרְצוּ אֵין זוֹ אַגָּדָה.
נִשְׁמֹר עַל הַטּוֹב וְהַקַּיָּם
וְהַכָּבוֹד לָאַחֵר בִּמְלוֹאוֹ יְקֻיַּם,
נִשְׁמַע הַרְבֵּה תּוֹדוֹת
וִיצֻמְצַם מִסְפָּרָם שֶׁל בּוֹדְדִים וּבוֹדְדוֹת,
בַּחוּצוֹת נְהַלֵּךְ וְנָשִׁיר
וּמֵאָחוֹר, אֲפִלּוּ אֶחָד לֹא נַשְׁאִיר,
בַּתִּקְשֹׁרֶת יִשְׁתַּנּוּ הַכּוֹתָרוֹת
וְנָחוּשׁ, שֶׁגַּם הֵן עִמָּנוּ שָׁרוֹת,
הַצְּלִיל הַמְּהַדְהֵד בְּרֹאשִׁי
הוּא, שֶׁהַכֹּל יִתְגַּשֵּׁם וּמַמָּשִׁי,
אֲנִי מַבְטִיחָה לָכֶם כָּל זֹאת בְּחוֹזֶה
כִּי לֹא לַשָּׁוְא הִגַּעְתִּי לַזֹּהַר הַזֶּה.
הָאָרֶץ תִּצְמַח וְתִפְרַח
וְכָל רַעְיוֹן יִהְיֶה מְבֹרָךְ,
הַהַצְלָחָה תָּאִיר לָעָם פָּנִים
גַּם לְסוֹפְרִים, מְשׁוֹרְרִים וְאָמָּנִים,
לֹא נְבַזְבֵּז שָׁעוֹת בִּפְקָקִים
וּנְבַלֶּה אוֹתָן בִּשְׁטָחִים יְרֻקִּים,
הַבְּרָכָה תֻּכַּר בַּאֲסָמֵינוּ
וּבְכָל אֲשֶׁר נִשְׁלַח יָדֵינוּ.
הַמְּדִינָה הֲגוּנָה וְקַיֶּמֶת
וּבִזְמַנִּי נַחְלִיק כָּל קֶמֶט.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁנִּימָתִי חֲגִיגִית הִיא
אֲבָל תש"ף שָׁנִים בָּהּ הָגִיתִי,
וַאֲנִי תשפ"א אֶת הַכֹּל אֲמַמֵּשׁ
לֹא אֵרָתַע וְלֹא אֶתְגַּמֵּשׁ.
הַמְּדִינָה בְּגָדְלָהּ הִיא קְטַנָּה
וְכִמְעַט בַּכֹּל הִיא תִּהְיֶה רִאשׁוֹנָה,
הַתַּיָּרוּת תְּשַׂגְשֵׂג
וְהָרְחוֹב יִהְיֶה הוֹמֶה וְחוֹגֵג,
גִּלּוּיִים מַרְעִישִׁים יְגַלּוּ מַדָּעֵינוּ
וְעוֹלַם הַמַּדָּע יְחַפֵּשׂ דֵּעוֹתֵינוּ,
הַמְּדִינוֹת שֶׁסְּבִיבֵנוּ יָנִיחוּ נִשְׁקָם
וּמֵהַלֶּכְּסִיקוֹן תִּמָּחֵק מִלָּה כְּמוֹ נָקָם.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתֹּאמְרוּ : תשפ"א הִשְׁתַּגְּעָה!
אֲבָל אֲנִי נִכְנֶסֶת לַתַּפְקִיד מְאֹד רְגוּעָה,
וּבְשָׁנָה זוֹ כֻּלִּי תְּפִלָּה
שֶׁלֹּא חָשׁוּב מִי יִהְיֶה רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה,
הָעִקָּר שֶׁיַּצְמִיחַ אֶת הַפְּרִי
לוֹ רָאוּי הָעָם הָעִבְרִי.
לָעָם בְּצִיּוֹן אֲנִי אוֹמֶרֶת תּוֹדָה
עַל שֶׁקִּבַּלְתֶּם אוֹתִי בְּהַרְבֵּה אַהֲדָה,
אֶעֱשֶׂה אֶת הַכֹּל כְּדֵי אֶתְכֶם לְפַצּוֹת
אֲבָל אַתֶּם, צְרִיכִים רַק לִרְצוֹת.
אוֹהֶבֶת תשפ"א "
(שְׁנַת תש"ף נִכְנֶסֶת לִימֵי חֲפִיפָה
כְּדֵי לְהָבִין, שֶׁהִיא לֹא רְצוּיָה בתשפ"א).
שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל
בלהה ודוד אשל
