בס"ד אלול תשפ"ב ספטמבר 2022
נמאס לנו....
נמאס לנו לקרוא שמקצועות מדעיים זוכים לתשומת לב יותר ממקצועות התנ"ך, תולדות עם ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית.
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון מבקשת להנגיש את לימודי התנ"ך, מורשת ישראל והעם היהודי, לכל תלמידי ישראל בחינוך הממלכתי.
להלן החוק :
מטרות החינוך הממלכתי (תיקון מספר 5) תש"ס - 2000 (תיקון מספר 17) תשע"ח - 2018 הן :
לחנך אדם להיות אוהב אדם.
ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.
ללמד את תולדות ישראל - תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית.
להלן דוגמאות למיזמים שהחברה מבצעת :
אנחנו מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
&
הרב עמיהוד סולומון-פרשת כי תבוא תשפ"ב -דקה מוקלטת על "מודעות עצמית"
&
פרשת כי תבוא – "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל" – נאום החַבְרוּתָא – ההקשבה והדיון
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשתנו ממשיכה בנאומו המתמשך של משה לאורך ספר דברים. נאומו הפעם עוסק בהצגת מודל החַבְרוּתָא.
לימוד בחַבְרוּתָא הוא שיטת לימוד הנפוצה בעולם הישיבות שבה זוג לומדים קורא יחד את הטקסט ודן בו. שיטת לימוד זו מקובלת בלימוד תורה, ובמיוחד בלימוד תלמוד. כמו כן, חַבְרוּתָא היא כינויו של כל אחד מזוג הלומדים; בן הזוג האחד הוא חברותא של בן זוגו. הלימוד בחברותא מתבסס על אינטראקציות רצופות בין שני הלומדים, ובכך ייחודה לעומת לימוד עצמי או לימוד פרונטאלי בכתה. לדעתם של מצדדי השיטה, יש בה כדי להעצים את הלימוד, ולהגיע למה שמכונה בז'רגון הישיבתי "עמל תורה" כלומר מאמץ אינטלקטואלי בלימוד. הם גם סבורים שיש לה ערך לימודי וקוגניטיבי מאחר שיש משא ומתן בין שני לומדים. מושג ה"חברותא" הפך לאחד מההיבטים המרכזיים באתוס הישיבתי, מקור השם -המילה חברותא מגיעה מן הארמית ופירושה "חברות". חז"ל דיברו בשבח לימוד החַבְרוּתָא: ”מה ברזל זה, אחד מחדד את חברו - אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה... למה נמשלו דברי תורה כאש, לומר לך: מה אש אינו דולק יחיד - אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי " ( מסכת תענית, ז' עמ' א')... ”אין סכין מתחדדת אלא בירכה של חברתה, כך אין תלמיד חכם משתבח אלא בחברו” (ילקוט שמעוני, פרשת ויצא, רמז', קיט').( המקור : ויקיפדיה).
משה בפרשתנו נואם את נאום החַבְרוּתָא , הנשען על היסודות הבאים : הקשבה , העלאת שאלות וקושיות, קיום דיון -דיאלוג ושיח, וחידוד המחלוקת .
הנה יסוד- השמיעה וההקשבה, בנאום החַבְרוּתָא, המוצג בפרשתנו :" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו�תָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם." (דברים, כז', ח'-י')
משה מציב התנאי לאפקטיביות של - שמיעה והקשבה ,שהן הכרחיות לקיומו של מפגש החַבְרוּתָא, כך מלמדנו התלמוד: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל - הַס ואחר כך כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב'). כך למדנו בפרקי אבות : "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא." (מסכת אבות פרק א' משנה יז') הרמב"ם ( 1138-1204 )מפרש המשנה שמדובר בהימנעות מדיבורים שהם בעניינים מזיקים ולא מועילים. גם אברבנאל ( 1437-1508 )מפרש את המשנה שהיא מדברת על לימוד תורה. אברבנאל מתכוון לאותו מפגש של לימוד תורה, שבו התלמיד רוצה להוכיח לרבו כמה הוא יודע ולא מקשיב בקשב עד סוף הלימוד של רבו. לכן כוונתו, למילה גּוּף- שהוא התלמיד. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. הס ושתוק, עד שתבין.
עד כמה מוכרת לנו במקומותינו ,הסיטואציה של העדר שמיעה והקשבה של המתדיינים איש עם רעהו. כך למשל, בדיון שבראשיתו אמור מאן דהו, להציג מצגת או משנה סדורה של תוכן הדיון ומטרתו, וכבר לאחר מספר דקות, פורצים למגרש מרחב הדיון, בשאלות לא תמיד ענייניות, זה במקרה הטוב , ובהשתלטות גסה ובוטה המבטלת ומתריסה כנגד המציג המדבר, זה במקרה הרע. אנו קוראים לכך, העדר תרבות שיחה, או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית שמציגה פרשתנו : "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס, שתוק, כבוש את יצריך, התאזר בסבלנות והרגל עצמך גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת.
קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy). רוג'רס הגדיר מהי "הקשבה אמפתית" : "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי... משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".
"הקשבה אמפתית" מתחברת לדמותו האצילה של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין( 1885-1969). כך מספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח כזאת אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב."
ד"ר עודד בן מנחם מהמכון הישראלי למנהיגות בית ספרית, "אבני ראשה" , מציג מהי "הקשבה אמפתית":"הקשבה היא אחד ההיבטים של תקשורת בין-אישית( מק'קיי, דיוויס ופאנינג 1998 ) ההקשבה היא תהליך קוגניטיבי ורגשי, הכולל חיפוש משמעות והבנה; תהליך של תשומת לב ומודעות. הקשבה משמעה בראש וראשונה נוכחות: נוכחות עם האחר, נוכחות בכאן ועכשיו של המפגש. אפשר לשבת מול אדם ולא להיות נוכחים באופן מוחלט - להיות רחוקים, מוטרדים על ידי מחשבות חיצוניות, ממוקדים בסדר היום שלנו. הקשבה, לעומת זאת, תובעת מאתנו להשקיט את הרעש שבתודעתנו; היא מערבת גם את האוזן החיצונית וגם את "האוזן הפנימית" - את הלב".
השורש -שמ"ע מופיע בחומש דברים לאורך נאומו של משה -92 פעם.
הנה יסוד השמיעה וההקשבה בפרשתנו, המופנה לכוהן ומצופה ממנו , במקרא ביכורים, במפגש שבין האדם נציג החברה האזרחית מביא הביכורים ובין הכהן נציג הרשויות השלטוניות : "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא...וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לד' אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי, מִזְבַּח ד' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ד' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ד', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר- נָתַתָּה לִּי, ד'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ." (דברים, כו', א'-י').
כאן מתקיים סוג של -חַבְרוּתָא , בין הכוהן לישראלי – מביא הביכורים. הציפייה מהכוהן , היא לדעת לשמוע ולהקשיב ולהכיל בסבלנות , ובתשומת לב מלאה את נאומו המייגע, של הישראלי, בווידויו במקרא הביכורים.
כך ממשיכה פרשתנו לתאר את המשך דברי הישראלי במעמד מקרא הביכורים : "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְו�תֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל אֱלֹהָי עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי." (דברים,כו',יג'-יד'). כאן כבר ר' יצחק עראמה ( 1420-1494 , בעל "עקידת יצחק" , שער תשעים ושמונה) מאיר לנו את סיטואציית מפגש מקרא הביכורים שדורש הקשבה מלאה של הכוהן מהתחלת הןןידוי ועד לסופו : "וכול זה מה שיבאר יפה בנוסח הווידוי מתחילה ועד סוף".
יסוד ההקשבה בנאום החַבְרוּתָא של משה בפרשתנו, מציג סוג של - חַבְרוּתָא , בין עם ישראל לקב"ה, הנוכח גם במרחב הברכות והקללות בסיומה של פרשתנו: " וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו�תָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ...כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְו�ת ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת" (דברים, כח', א'-ב',יג' ). אך אם לא יתקיימו התנאים למפגש, שיש בו שמיעה והקשבה, ההשלכות מכך, לא יאירו פנים לעם ישראל : "וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת- כָּל- מִצְו�תָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ ."( דברים, כח', טו' ) .
מה תהיינה התוצאות להעדר השמיעה וההקשבה ?: "יַכְּכָה ד', בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב ".(דברים, כח',כח'). כאן מציג לנו רש"י את האנטי תיזה של הקשבה אמפתית , בדמותו של לב שאינו שומע , שהוא מצב של אוטם הלב מבחינה חברתית שמעידה על אוטם הקשבה אמפתית, של העדר- לב שומע. כך מפרש רש"י: " וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב - אוטם הלב ".
אטימות הלב , היא אם כל חטאת לקעקע קיומו של שיח הדורש הקשבה אמפתית. רק לב שומע, הוא המאפשר קיומה של הקשבה אמפתית .
משה בנאום החַבְרוּתָא בפרשתנו קורא לנו, להטמיע ולהפנים את תרבות השמיעה וההקשבה ,המכוונת לכולם ובכל מרחבי השיג והשיח המתקיימים.
היסוד הנוסף במודל החַבְרוּתָא , בנאומו של משה הוא– העלאת הקושיות והמחלוקת, המשתקף בפרשתנו במילה - הַסְכֵּת : "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל - הַס ואחר כך - כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב'). דהיינו, לאחר שהתקיימה הקשבה בחברותא-הַס, איש לרעהו, רק אז נפתח מרחב העלאת הקושיות והדיון – כַּתֵּת.
פרופ אלי הולצר מהמחלקה למחשבת ישראל ובית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן מציג בהסכת (פודקאסט) של - בר דעת, את ייחודיותו של מודל החַבְרוּתָא- סוד החוכמה היהודית , ומספר שבדרום קוריאה כבר שני עשורים, יש ענין רב במודל החַבְרוּתָא היהודי. הקוריאנים אומרים, שהם 80 מיליון ורק זכו פעם אחת בפרס הנובל, בהשוואה ל - 15 מיליון יהודים בישראל ובעולם, שהצמיחו כרבע מזוכי פרס הנובל.
כך מספר התלמוד במסכת בבא מציעא דף פד' עמ' א' ,אודות זוג החַבְרוּתָא -רבי יוחנן וריש לקיש , אמוראים במחצית השנייה במאה השנייה שחיו בטבריה. שלאחר פטירתו של ריש לקיש, העמידו חַבְרוּתָא לרבי יוחנן , את ר' אלעזר בן פדת . כל מה שהיה ר’ יוחנן אומר, אמר לו ר’ אלעזר בן פדת- יש ברייתא שמסייעת לדבריך. אמר לו ר’ יוחנן: אתה לא כמו החברותא הקודמת שלי- ריש לקיש. כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ואתה - ר’ אלעזר בן פדת-אומר לי: יש ברייתא שמסייעת לך, וכי איני יודע שיפה אמרתי.
הסופר יהודה אטלס מציב לכולנו תמונת מראה: "כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ, וְאַתָּה כָּל הַזְּמַן רַק - "יֹפִי, יֹפִי" מֵשִׁיב, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." ("והילד הזה הוא אני", הוצאת כתר, 1977).
רבי יוחנן בדבריו, מאיר את העוגן השני במודל החַבְרוּתָא – העלאת הקושיות ,חידוד המחלוקת וקיום הדיאלוג והמחלוקת.
דומה שמודל החַבְרוּתָא בנאומו של משה בפרשתנו, מתכתב גם עם חודש אלול שבו אנו מצויים, בראשי תיבותיו, לא רק בממד הלימוד והדיון, אלא גם בממד ההדדיות שבין האדם למקום – הקב"ה : "אני לדודי ודודי לי (שיר השירים, ו', ג'), וגם בממד ההדדיות שבין אדם לחברו : "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים ( אסתר, ט', כב').
שבת שלום ומבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת כי תבוא - וידוי מעשרות - מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון-"אלפא"
בפרשת השבוע, כי תבוא, התורה מרחיבה את דין ביעור מעשרות שהוזכר לפני שלוש פרשות. בפרשת ראה נאמר שכל מי שלא נתן מעשרות מיבולו חייב פעם בשלוש שנים "לנקות שולחן":
מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.
בפרשה שלנו מתווספות הצהרה ותפילה שכונו בלשון חכמים 'וידוי מעשרות' :
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
מפרשים והוגים רבים נדרשו לשאלה מדוע אדם מתוודה אם עשה הכל לפי הדין? ואכן המנחת-חינוך אומר שמי שנתן שנה שנה את המעשרות במועד, לא אומר וידוי מעשרות. רק מי ששמר בידיו את המעשרות ובדיעבד נתן אותם בסוף, לקראת מועד הביעור, אומר את הוידוי. הספורנו הסביר שמדובר בחטא כללי: "בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות… וזהו ודוי מעשר שהזכירו רבותינו". אולם, בניגוד לכיוונים אלו, מהפסוקים: "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" וגם: "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" נראה שהכל נעשה לכתחילה, וכך גם משמע מהתלמוד הבבלי (סוטה לב, ב) שהגדיר את וידוי מעשרות כשבחו של המתוודה.
לפי ספר החינוך (מצוה תרז) הדרישה להעיד בבית הקדוש מועילה להקפדה על ההלכות, כי כשאנשים יודעים שבסוף יצטרכו להצהיר אז כבר מלכתחילה הם נזהרים על מנת שלא יגיעו להצהרה כוזבת. הרב קוק (עין אי"ה) אומר שוידוי נאמר גם על מצוות ולא רק על חטאים. לדבריו, צריכים לשמוח על המעשה הטוב ולבטא זאת בשפתיים, וכך לחזק את לבבנו ורוחנו.
בספרי 'חלב, דבש ואי-וודאות' עסקתי בהרחבה במודל השכר של הלויים כאבטיפוס לשכר במגזר הציבורי כיום. הנחת היסוד שלי היתה שלא יתכן שהתורה תפקיר לעוני את הלויים, פקידי המגזר הציבורי, ואכן הוכחתי שהלויים עשויים להרוויח אפילו פי חמש ויותר מהחקלאי הממוצע. תמצית החשבון היא שהלויים מקבלים מעשר (10%) מתבואתם של החקלאים, ולכן כדי להגיע להכנסתו הממוצעת של חקלאי בעל-אחוזה, כל לוי צריך לשכנע עשרה חקלאים לתת לו את המעשר שלהם. לפי מפקד בני ישראל ערב הכניסה לארץ היו יותר מפי חמישים ישראלים מלויים, מה שמאפשר פוטנציאל הכנסה גבוה לכל לוי. למי מהלויים יבחר כל בעל-נחלה לתת את המעשר שלו? למי שיתן לו שירות טוב, בין אם זה בחינוך, הוראה או כל תפקיד אחר שבו עסקו הלויים במסגרת שירותם הציבורי (חשבונאות, ביטחון פנים, תכנון ובינוי ועוד).
במציאות של קשר ישיר בין האזרח לפקיד, ובמסגרת הבנויה על תמריצים לעידוד השירות הטוב והיעיל לאזרח, בהחלט יתכן שחלק מהמעשרות לא הועבר באופן סדיר ללויים, ושיש צורך ב"ניקוי שולחן" אחת לשלוש שנים. במקביל, כפי שכתבתי בספרי, במסגרת התחרות של הלויים על ליבם של החקלאים יש להניח שחלק מהלויים לא הצליחו לתת שירות טוב ומועיל (או למצוא חן), לא זכו במעשרות, ומצבם הכלכלי לא היה טוב. לויים אלו הם המוזכרים כאן עם יתר הנזקקים - הגר, היתום והאלמנה - והם באמת זוכים במעשרות שאינם ניתנים להם ישירות, אלא מופקרים לכל: "...וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ". כך, דרך החובה לחסל את החובות ללויים אחת לשלוש שנים בונה התורה מעגל הבטחת הכנסה על מנת שהלויים, משרתי הציבור, לא יתדרדרו לעוני מחפיר, אם קרה שהיו באמת מסכנים כמו הגר, היתום והאלמנה.
אחרי שעודדנו את התחרות בין נותני השירותים, ואחרי שדאגנו גם למי שטרם פיתח את בסיס הלקוחות שלו, מגיע וידויו של החקלאי. גם אם מותר לכתחילה לעכב את המתנות עד שלוש שנים וזה עדיין יחשב: "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי", כשהחקלאי אומר שבמסגרת ביעור המעשרות הוא הניח בשער חלק ממעשרותיו לטובת לויים אנונימיים, הוא בעצם מתוודה על פוטנציאל שאיננו ממומש בקשר שבינו לבין הלויים.
במקביל, הצהרתם הגלויה של החקלאים מעוררת ומעודדת את הלויים לבוא מכאן ולהבא ולהתחרות על הלקוחות שטרם נתפסו, ושיחסית יהיה קל לזכות בהם. הלוי, שהפעם הזו נזקק לקחת מהעודפים שהופקרו לנזקקים, יכול בעונה החקלאית הבאה להיות זה שמקבל את פירות המעשר לידיו, ואם רק יפעל ויתאמץ, יש בכוחו לשנות את מצבו ולזכות בעוד לקוחות משלמים.
היום כל החברות מצהירות שהשיחות במוקדי השירות מוקלטות לצורך שיפור השירות. אולם, כולנו מתקשרים, מקליטים את השיחות שלנו והשירות לא משתפר. אם הם היו מתוגמלים על איכות השירות אולי זה היה משתפר? מצד שני, לא פעם שולחים אלינו סקר קצר שאין לנו אף זמן למלא. אולי אם אנחנו נדווח, משהו בכל זאת יקרה וזה יועיל לנו.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר בראשית בפתח: האם כבר קראתם את ״עץ החיים והכסף״ על ספר בראשית?
&
פרשת -״כי תבוא״- תשפ"ב- יגאל גור אריה
לעיתים אנו לא מודעים עד כמה חיוך ברגע הנכון יכול לשנות, מה רב כוחה של מילה טובה קטנה ועד כמה צעקה עשויה לחולל שינוי. הדברים הקטנים הללו, שברגע התרחשותם נראו שוליים, מתגלים לאחר זמן כמחוללי מציאות. דוגמא לכך יש בפרשת השבוע הפותחת במצוות הביכורים.
כל אדם מישראל מחויב להביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש וכך להעניק משמעות רחבה ועמוקה להצלחתו הכלכלית. מעבר להעלאת הפירות למקדש, ישנה חובה גם לומר טקסט המכונה "*מקרא ביכורים*" . הבחירה במקרא ביכורים נובעת מכך שבספר שמות התורה מנסחת את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט של מי שחי בזמן השעבוד במצרים, בעוד מקרא ביכורים מביא את הסיפור מנוקדת מבט של מי שחי בארץ ומפרספקטיבה אחרת לגמרי.
שלושה מכתבים של המשוררת זלדה ,שנמצאו לאחרונה. יש שם כמה שורות יקרות ערך שאפשר לצטט. זלדה הייתה משוררת דתייה ,ירושלמית , מורתו של עמוס עוז, ידידתה של יונה ולך.
שירה המפורסם ביותר הוא "לכל איש יש שם" אבל הוא רק פנינה אחת מתוך כלל יצירתה. במכתבים שנחשפו רק לאחרונה ,זלדה כותבת ככל הנראה לקרוב משפחתה שמתחתן. "...לא כתבתי לך כל הזמן אבל בליבי התפללתי לאושרך, הן נוצרת בשביל להעניק אושר ולקבל אהבה קדושה כשרה ..."
היא כותבת לו ,"..שרק לא תטעה, בגלל תנאים חיצונים שאינם בשורש, ותחשוב אחרת על עצמך..."
במכתב אחר היא מוסיפה :.."החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים ..."
בסיום אחד המכתבים היא נותנת לו עצה נוקבת לחיים, לא לחיות לפי "מה יאמרו " ולא לשקוע בביקורת עצמית. הנה הדברים בלשונה היפה: "פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמי 'בעני השכנים' ולא בעיני האין סוף ).ואין בזה ענווה כלל –כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות .אהב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך..."
כשם שזעקת בני ישראל עלתה אל הקב"ה והוא שמע בה יותר ממה שעם ישראל השמיע בה במודע, כך ראוי לכל מנהיג לקלוט את צעקותיהם של אלו שבעקבות סבלם לא מסוגלים לבטא באופן ברור ומודע את מצוקתם ולהיענות להם.
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה !
יגאל גור אריה
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 197 - לב לדעת - חיים קופל
1) לאחר השמעת הקללות ולקראת סיום הפרשה פונה משה לבני ישראל ואומר להם: "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'..לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. המסות הגדלת.. הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים..ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה" (כ"ט..א-ג). יש לשאול וכי עד עכשיו היו בני ישראל עיורים או חרשים שלא ראו ולא שמעו ורק לאחר כריתת הברית בערבות מואב, לקראת כניסתם לארץ ישראל החלו חושים אלה לפעול? ודאי שלא!
2) רש"י על אתר, עמד על שאלה זו לכן הוסיף:" לא נתן ה' לכם לב לדעת" :להכיר את חסדי הקב"ה ולהדבק בו. יש ראיה פיסיולוגית, שטחית, זאת הם ראו. אבל הם לא ראו בעומק הדברים, מה עומד, או מי עומד מאחורי הדברים. בני ישראל ראו את עשר המכות במצרים, ראו וחוו את קריעת ים סוף, אבל לא הפנימו מי עומד מאחורי ביצוע פעולות אלה ומה זה מחייב אותם.
3) וכן כותב רש"ר הירש על אתר, שה' עשה לעיניהם את כל האותות והמופתים: אפשר היה לצפות שהם יִטְעוּ בליבם את הכרת האמת, על ה', על כוחו ועל מידת צדקו.." על יסוד ההכרה הזאת של הלב היה עליכם לראות את העולם באור אמת ואז כבר הייתם מוכשרים להתחיל בהגשמת ייעודכם כעם ה' בארץ ה'. אבל זה לא הספיק כדי לתת לכם לב לדעת את ה'".
4) באור הדברים: אדם רואה ראיה ראשונית ושטחית עם העיניים, אבל את עומק הדברים, מה שגם משאיר אצלו רושם לעתיד הוא "רואה" עם הלב. אנו מבקשים בתפילה : חָנֵּנוּ מאתך חכמה, בינה ודעת (נוסח ספרד). "חכמה" זה אינטליגנציה, "בינה" זה הבנת דבר מתוך דבר "ודעת" הכוונה לחיבור, הבנת עומק הדברים וחיבורם לקב"ה שהוא מחולל הכל.
5) בתפילת "עלינו לשבח" אנו אומרים: וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא הא-להים. הידיעה בלב היא הידיעה האיכותית, שמשאירה גם רושם.
6) "החזון איש" זצ"ל אמר שהוא רואה את הקב"ה בכל דבר בבריאה, אף כשהוא פותח תפוז הוא מוצא בו את הקב"ה. אבל זו דרגה גבוהה כמובן.
7) לפי הסברנו את המושג "דעת" יובנו דברי הגמרא במסכת תענית: מסופר על "אבא אומנא" שהיה מקבל דרישת שלום מהשמים כל יום, אביי היה מקבל כל ערב שבת ורבא קיבל שלום מהשמים פעם אחת בשנה, בערב יו"כ. חלשה דעתו של רבא. הרי הוא ואביי שניהם לָמְדוּ וְלִימְּדוּ תורה ובמה זכה אביי לקבל שלום מהשמים כל שבוע והוא רק פעם בשנה? ענו לו מהשמים: דייך שאתה מגן על כל העיר, בזכותך העיר קיימת.
8) תשובת הגמרא לא מובנת, כי אדרבא אם יש לרבא זכויות נוספות (של הגנה על כל העיר) אז ודאי מגיע לו לקבל שלום בתדירות כמו לאביי? לפי דברנו שֶׁהַגַּדְלוּת היא "לראות" את הקב"ה בכל גוף ובכל אירוע, זה מובן. כי רבא בהביטו על העיר כל יום יכול לראות בכך "דרישת שלום מהשמים" שהרי בזכותו העיר מתקיימת.
9) תשובות לפרשת כי תצא
א) רצף של ארבע מילים בפרשה הדומה לאותו רצף באחת המגילות? תשובה: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו"(כ"ה-ט). ובמגילת אסתר נאמר:" ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו-י"א).
ב) מהן תקנותיו של רבנו גֵּרְשֹׁם ולמה זכה לתואר "מאור הגולה"? תשובה: רבנו גֵּרְשֹׁם תיקן שאיש לא יוכל להינשא לשתי נשים וכן שבעל לא יוכל לגרש את אשתו בעל כורחה. בכך הוא ניחם ועודד את עם ישראל בגלות שהקב"ה לא יוכל לשאת "אשה אחרת" חוץ מעם ישראל וכי לא יוכל לגרש אותנו בעל כורחנו. לכן הוא זכה לתואר" מאור הגולה" .הדבר בניגוד לכתוב בתורה בפרשתנו : כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים" (כ"א-י"ד).
פרוש הראשי תיבות בהקשר לרבנו גרשם הוא: ופורץ גדר ישכנו נחש דרבנו גרשם מאור הגולה".
10) שאלות מפרשת כי תבוא
א) "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה"(כ"ח-ל"ח). מנה ששה שמות לארבה המופיעים בתנ"ך? מה מאפיין כל אחד ואחד?
ב) "והיית רק למעלה" (כ"ח-י"ג). בדרך כלל המילה "רק" באה למעט, כמו: "רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מ"א-מ). מה ממעטת כאן המילה "רק"?
11) השלמהלחרוז של אבן עזרא משבוע שעבר. "שלח תשלח את השור למישור, ואת החמור להר המור". כתב לי הרב סלומון שליט"א שמעבר לחרוז, יש כאן גם תוכן ומשמעות: "הר המור" הוא רמז לחלק הרוחני שבאדם, שהרי "הר המור" הוא מקום המקדש. וכפי שאנו יודעים בשביל עליה רוחנית צריך את הבחינה של "ויֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (בראשית מ"ט-ט"ו), שנאמר ליששכר. זה הכוח שיש אצל החמור. כך שכוח "החמור" משתלב "בכוח" הר המור, ומבטא את המושג "להתעלות ברוחניות"
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 197 פרשת כי תבוא תפ"ב
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
