ד"ר מאיר סיידלר מרצה בבר אילן במסר מפרשת עקב תש"פ "תפילה"
תפילה
שם העצם "תפילה" לא מופיע בתורה. הוא מופיע לראשונה בפיו של דוד המלך בספר שמואל (שמואל ב ז, כז) וחוזר פעמים רבות בספר תהלים וכן בשאר ספרי הנ"ך. הפועל "להתפלל", לעומת זאת, מופיע בתורה מספר פעמים. משה הוא ה"מתפלל" הבולט ביותר בתורה, פעמיים בפרשתנו (דברים ט, כ ו-כו) ועוד שלוש פעמים בספר במדבר. חוץ ממנו, רק אברהם נזכר בתורה כ"מתפלל" או כמי שנדרש "להתפלל" (פעמיים בבראשית כ).
אף כי ישנה מחלוקת ראשונים אם התפילה היא מצווה דאורייתא או רק דרבנן, הניסוח של התפילה היומיומית שלנו, תפילת שמונה עשרה, הוא כידוע מעשה חז"ל. רבות דוּבר על מבנה התפילה, ופשוט הוא שבעיקרה, בי"ג הברכות האמצעיות, מדובר בתפילת בקשה.
עם זאת, יש שביקשו לשוות לתפילה משמעות נוספת. הרש"ר הירש מתעכב על המשמעות האטימולוגית של המילה "להתפלל" ומצביע על הקשר שלה ל"פלילים". "פלילים", בלשון התורה, הם שופטים (המונח מופיע במובן זה בתורה רק בלשון רבים, שמות כא, כב, דברים לב, לא). בהסתמך על אטימולוגיה מפתיעה זו, הרש"ר הירש מוסיף לתפילה, מעבר להיותה תפילת בקשה, נופך של מדיטציה בה המתפלל למעשה שופט את עצמו אל מול המצב הנפשי האידיאלי המצופה ממנו בעת התפילה. אשר על כן, התפילה היהודית אינה השתפכות נפש, אלא היא עבודה, עבודה שבלב. על פי הרש"ר הירש, אם כן, חז"ל שקבעו לנו את המבנה ואת התכנים של תפילת שמונה עשרה, ניסחו י"ט ברכות המבטאות את מה שאמור להעסיק את היהודי בעמדו לפני ה', ואנחנו שופטים את עצמנו (מת"פללים") אל מול תכנים אלה: האם הם באמת מעסיקים אותנו? כללו של דבר, לפי הרש"ר הירש האדם המתפלל מעריך (שופט) את עצמו בהשוואה למה שהוא אמור להיות. נוסח התפילה מציב בפנינו כמראה את דמותנו האידיאלית: בסידור התפילה, נפגשים אנו יום יום עם הרמה הרוחנית הנדרשת מאתנו. האם אנחנו "שם"? התשובה היא בדרך כלל לא ... אולם השיפוט העצמי התמידי אל מול האידיאל שהעמידו לנו חז"ל, הוא כשלעצמו תורם תרומה חשובה לבניין אישיותנו הדתית. עד כאן עיקרי תפיסתו של הרש"ר הירש (על פי פירושו לבראשית כ, ז).
מעבר לפירוש זה של תפילת שמונה עשרה על פיו כל יחיד ויחיד נדרש להעריך את עצמו ואת מעמדו הרוחני והמוסרי בשעת התפילה, שימשה תפילת שמונה עשרה גם השראה לניסיונות לחולל תהליכים היסטוריים. בגמרא (מגילה יז, ב) אנו מוצאים את הרעיון שמתפילת שמונה עשרה ניתן ללמוד גם על סדרי הגאולה.
תלמידי הגר"א שעלו לארץ בראשית המאה ה-19 ביקשו בתחילת דרכם ליישם את המתווה שמופיע במסכת מגילה. הם ראו את עצמם כמחוללי הגאולה. זו אחת הסיבות מדוע עלו לצפת ולא לירושלים (אף כי היו לכך גם סיבות היסטוריות/חברתיות ואכמ"ל). לפי רצף הברכות בתפילת שמונה עשרה, סדר הגאולה הוא קיבוץ גלויות ("תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו"), חידוש הסמיכה והקמת סנהדרין ("השיבה שופטנו כבראשונה"), ורק בשלב מאוחר יותר השיבה לירושלים עיר הקודש ("ולירושלים עירך ברחמים תשוב"). רבי ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א שעלו לארץ, שיגר שליח לתימן על מנת לאתר את עשרת השבטים כדי לזרז את קיבוץ הגלויות ובהמשך לחדש את הסמיכה ולייסד מחדש את הסנהדרין.
הניסיון לחולל גאולה "על פי הספר", או ליתר דיוק, על פי סדר העניינים בתפילת שמונה עשרה, לא צלח וננטש על ידי תלמידי הגר"א עצמם. תפילת שמונה עשרה חזרה בינתיים למקומה הטבעי כתפילת בקשה (או לכל היותר סוג של מדיטציה לפי תפיסתו של הרש"ר הירש).
והגאולה ... היא מתרחשת לנגד עינינו, בדרך המפותלת שמי שמחשבותיו אינן מחשבותינו ודרכינו אינן דרכיו בחר בה.
לתגובות: meir.seidler@gmail.com
&
חובת ההודיה על הטוב
ליאורה ואלדד שמש, מודיעין
לאחר שהסתיימו עשרת הדברות ומצוות אהבת ה', פונה משה ללמד את העם מצוות הקשורות בארץ. בדיוק כמו בדיווח של המרגלים, ובשונה מן הפרשנות שלהם, ארץ כנען מוכנה לקבל את בני ישראל. היא לא שוממת. היא "אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:" (ח', ז' – ט'). יש בה "בתים אשר לא בנית, כרמים אשר לא נטעת, בורות חצובים אשר לא חצבת". והיא " לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:" (י"א, י' – י"ב). השפע הזה, למי שהיה ארבעים שנה במדבר עלול לבלבל. שפע שכזה למי שיתרגל בו עלול להקהות את החושים ואת הכרת הטוב. את החובה להכיר בטוב שיש לפניך מתחיל משה כבר פרשה הקודמת (ו', י'-י"א) וממשיך בפרשתנו.
לאחר סקירת כל הטוב של ארץ כנען, מיד משה מזהיר (כרגיל??) " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ " וממשיך בנימוק "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: " (ח', י"א – י"ד) מדוע אסור לאכול לשובע?
התשובה מצויה במספר מקומות. בפרשת האזינו מלמד אותנו משה "וישמן ישורון – ויבעט" במה? במי שנותן לו את הטוב הזה. השקיעה בשפע חומריות עלולה להשכיח את ההודיה למשפיע. שפע של חומריות עלול להביא לגבהות הלב של מי שיש לו והתעלמות ממי שאין לו. שפע עלול להביא לכפירה. ראה מקרה בן סורר ומורה ולמד מה סופו "איננו שומע בקולנו, כל היום זולל וסובא" וסופו שנרגם באבנים בשער עירו "למען יראו" . התורה מעמידה בפניו את הבחירה לשבוע (ולהותיר ולהודות) או לסבוא (ולמות); לברך או לברוח.
על כן אנחנו זוכרים בכל יום " וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל " (ח', י"ח) כנגד גבהות הלב " וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:" (ח', י"ז).
התורה ממשיכה באזהרה מפחידה "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלוֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלוֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:" (ט', ד' – ו') וממשיכה באזכור כל המקרים בהם המרינו את פי ה' ותוצאותיהם הרעות.
דרישת הקב"ה מאיתנו פשוטה "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ:" ומשה מנמק: "הֵן לַה' אֱלוֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ:" (י' י"ב – י"ד).
הקב"ה קושר את ברכת השמים והארץ באהבת ה' וההודיה, ואת הזכירה הזו, גם היא בפרשתנו, בחרו רבותינו לומר בכל יום פעמים בקריאת שמע "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:" (י"א, י"ג – י"ז)
וכן בברכת המזון, שמקורה גם הוא בפרשתנו, אנו מודים "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה, טובה ורחבה" וכן אנחנו "מודים לך ומברכים את שמך כאמור 'ואכלת, ושבעת, וברכת את ה' אלהיך' ".
כדרכו בקודש, הקב"ה מצווה עלינו ומצפה מאיתנו שנדע לבחור נכון ובטוב, שנדע להוקיר תודה, אך על כל מקרה מוסיף את האזהרה. שלא נאמר שלא ידענו. הימים הקשים של תחילת חודש אב, המזכירים לנו מדי שנה בשנה כי כשם שהקב"ה קיים לנו את הבטחתו לתת לנו את הארץ, כן הוא מקיים את הבטחתו להעביר אותנו ממנה כאשר איננו ראויים לה.
על רקע ימים קשים אלה שזה עתה עברנו, ומתוך ימי נחמה שאנו מצויים בהם, לקראת ימי התשובה המתרגשים ומזדרזים לבוא עלינו, יהי רצון שנדע לבחור בטוב, שנודה על כל הטובות הניסים והנפלאות שעושה הקב"ה עמנו בכל יום ויום.
--
ד"ר אלדד מ. שמש
אתגר מחקר והדרכה
יועץ בתחומי ניהול חירום ומשברים
חוקר צבאי, מומחה בתחום הפו"ש
