ט
גבול שמת - בל יעבורון?
על גבולות מוסדיים ואישיים, על החמרות וחריגה מהן
ד"ר אלדד שמש
בריאת העולם הפותחת את פרשתנו ואת ספר התורה כולו, מלאה בהצבת גבולות: הרקיע מבדיל בין מים למים, היבשה מפרידה בין ים לים, היום והלילה מפרידים בין ממשלת השמש והירח וכן הלאה. מבין כל הגבולות בפרשה, אחד מעניין במיוחד, מכיוון שהוא מתחיל בהצבת גבול "מוסדי" על ידי הקב"ה, וממשיך בהצבת גבולות "אישיים" המחמירים עליהם. וכאשר הגנה אחת נשברת קשה לעצור את ההידרדרות. דברים אלה יפים לעת הזו, בה גבולות והגבלות מוצגים לנו חדשים לבקרים. התגובות להן על ידי הציבור קובעות גורלות, וגם בכך נדון.
לאחר שהקב"ה יוצר אדם מן העפר, מציב אותו בגן-עדן לעבדה ולשמרה, הוא מציב לו גבול: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" ( ב', ט"ז- י"ז). נרשה לעצמנו לפרש מעט: מותר לחסות בצילו של העץ, לגעת בו, לטפס עליו, ייתכן שאף להשתמש בענפיו לקורות הבית ולסכך בעליו. ייתכן גם שמותר להשתמש בפרי העץ לקישוט או להכנת תכשיטים. אסור לאכול מפרי העץ. ככה פשוט.
והנה, במפגש של חוה עם הנחש אנחנו לומדים כי חוה, אולי בהנחיית אדם ואולי בעצמה, הוסיפה גדר הרחקה: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:" ( ג' , ג'). חוה מוסיפה את איסור הנגיעה בעץ שלא היה קיים במקור, ונולד ככל הנראה מתוך בחירה של אדם וחוה להתרחק מן העץ כדי שלא יכשלו במראה עיניים של הפרי ויתאוו לו. בסך הכל נשמע הגיוני. אך זו גם תחילת הנפילה, בצעדיו המחוכמים של הנחש. סביר יהיה להניח כי ההידרדרות והשכנועים של הנחש נמשכו זמן מה. סביר להניח כי הייתה נגיעה אחת, מהירה ונפחדת, בגזע ועוד אחת, ארוכה יותר, ואז בפרי, ולבסוף נקטף, ומגע שפתיים וכן הלאה. להתקרב לעץ, לגעת בו - ולא למות, לראות את הפרי - ולא למות. לגעת בפרי ואף לקטוף אותו - ולא למות. ובכל מדרגה ומדרגה, חוה רואה כי היא נותרת בחיים, ופחד נוסף נסתר ונפתר עד שהיא חוצה גם את הגדר האמיתית, האלוקית, זו שאסור לחצות. לאכול את הפרי, לבלוע - ולא למות. לפחות לא כרגע.
אך למעשה יש תוצאות מרחיקות לכת. הפעם לא ייברא עולם חדש, אלא ייקבעו סדרי עולם חדשים: אדם וחוה איבדו את מקומם ונשלחו לנוד מקדם לעדן, ועל פתח הגן, על הגדר החיצונית זו שפעם נעו בתחומיה בחופשיות, עומד שומר ולהט החרב המתהפכת. מעתה עליהם לאכול בזיעת אפם, ללדת בכאב. הם וזרעם אחריהם ישיבו את נשמתם לבורא ואת גופם לאדמה.
בסוף של הפרשה נחצה גבול נוסף כאשר בני האלקים יורדים ולוקחים להם מבנות האדם. דור הנפילים שקם בעקבות מעשה זה, יחד עם חציית הגבולות המוסריים והחברתיים גרמו לעצב אלוקי ולהחלטה למחות הגבולות ולהציבם מחדש - להביא מבול על הארץ (מחיקת הגבול בין המים לאדמה) למחות את תרבות האדם הקלוקלת (על פי המדרשים 'חמס' הוא פריצת הגבולות המוסריים של בני האדם) ולהתחיל מגרעין חדש ומוסרי.
נוכל ללמוד ממקרה זה שיעור בפיקוד, במנהיגות וגם בהורות על הצבת גבולות ועל עונשים שאינם עונשים מידיים. נוכל ללמוד מכאן שיעור לעצמנו על הצבת גדרות על גדרות, כשאנחנו יודעים כי אלו נועדו רק עבורנו וכי אנחנו הצבנו אותם, ולכן אפשר מדי פעם "להחליק" כי ההגבלה הזו הרי לא הוכתבה מלמעלה. ועל כך כבר דרשו את הפסוק "ועשית מעקה לגגך פן יפול הנופל ממנו" (דברים כ"א, ח') 'מעקה' מראשי תיבות: הרהורי עברה קשים מעברה. לעתים, מחולשה רגעית או מתוך יצר הרע המתגבר עלינו, אנחנו חוצים את הגדר (או – נופלים מן המעקה) ועוברים עברה ולמרבה הפלא מרגישים דווקא הקלה. גדרות חשובות כשהן ברורות למגדיר ולמי שצריך לקיים אותן. הן נחוצות כאשר ברור על מה הן מגינות ומאיזה מעבר או צומת קריטית הן מונעות את הגישה. הן חשובות כדי שלא 'יפול' בהן מי שאינו יודע את הסיבה.
האלוף משה (מוסה) פלד ז"ל טבע את האמרה כי "הוויתורים של היום הופכים לנורמה של המחר, וכך הרמה הולכת ויורדת". אמרה זו מתאימה היטב למקרה דנן בו מי שקבע את ההגבלה נוספת - חוה או אדם - יודע כי זוהי גדר חיצונית לאיסור העיקרי. אך הוויתור הראשון, המודע, על הגדר העצמית, ובפרט נוכח היעדר העונש הקבוע בחוק, גורם להמשך וויתורים עד שגם המקום הקריטי נפגע.
בימים אלה אנו חווים הצבת גבולות שונים ומשונים המונעים מאיתנו להתקבץ ומטרתם לשמור על ערך היסוד "חיים בריאים" ועל יכולת ההתמודדות על מערכת הבריאות. יש כאלה שאינם מכירים בחשיבות הגבולות המוסדיים ופורצים אותם מטעמי נוחות ואנוכיות. פורצי-גבולות אלה פגועים בערך הקריטי המוגן, וכאשר יוודע כי הזיקו בהתנהגותם ויישאלו "קול דמי אחיך זועקים אלי" לא יהיה להם מענה, חוץ מגלגול אחריות.
שלושה שיעורים ניתן ללמוד ממקרה זה למנהיגים:
ראשון הוא הצבת גבול מוסדי ברור. הן ברור במיקומו ובסימנים שהוא נושא, והן בהבנה על מה הוא מגן. הגבול צריך להיות מובן, מקובל וניתן ליישום על ידי מי שצריכים לעמוד בו, כדי שלא ירגישו צורך להציב גבול על גבול.
לקח שני הוא, כאשר מזהים כי הוצב גבול מיותר - לדון בו עם הכפוף שקבע אותו ולהבין מדוע חש בצורך זה. יחד, לפתור את הפער ולהציב גבול המוסכם על שני הצדדים.
ולקח אחרון וחשוב הוא בעניין הענישה. כאשר חוה רואה כי חציית הגבולות האישיים וגם הגבול המוסדי לא מביאים למימוש מידי של עונש המיתה, וגם לאחר שהקב"ה נגלה אליהם לא נגזרת עליהם מיתה אלא גלות וסבל (מתוך רחמנותו של הקב"ה) ייתכן שמשהו באמון נשבר. לכן, גבול חייב לשאת בצידו עונש. עונש שמי שהטיל אותו מתכוון ויכול ליישם.
לימדני פעם בונה גדרות כי "כאשר בונים גדר צריך לדעת: האם היא נועדה למנוע ממי שבחוץ להיכנס פנימה או למנוע ממי שבפנים לצאת החוצה". לכן יה"ר שנדע להציב גדרות המתאימות לייעודן, שאינן הדוקות מדי אך אינן מרחיבות עדי כדי אובדן משמעות, ובעיקר שלא נציב יותר מדי מהן.
--
ד"ר אלדד מ. שמש
מודיעין
לתגובות: eldad@swordtopen.co.il
&
Dael Isaac
פרשת בראשית-קין הבל חג הסוכות והקורונה:
פרופורציה רבותי, פרופורציה!!!
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: (ברא', ד', ח)
לפנינו שאלת מיליון הדולר, מדוע הרג קין את הבל אחיו?
נראה מה קדם לרצח הנוראי של אח ובהמשך אולי תבוא התשובה.
א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה':
ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
שמו של קין ומדרש שמו על ידי אמו-חוה, מסבירים את בחירת מקצועו, "עובד אדמה".
לא כתוב מי נתן להבל את שמו. יש מהפרשנים שאומרים כי אמו קראה, ויש אומרים ששני ההורים.
המשמעות המילונית של השם הוא אד היוצא מן הפה והאף ובהשאלה דבר חולף(כך בספר קהלת)אולי מקצועו יסביר את שמו. רעיית צאן משחרר את בעליו משהייה במקום קבוע. נופי חייו משתנים נעת לעת. שהייה בשדה ביום ובלילה והשקט מסביב מספקים לו הרבה זמן פנוי הוא כנראה אדם רוחני שלא מתייחס לנכסי דלא ניידי.
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'
וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:
וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:
מה היה קרבנו של קין ומדוע שעה ה' אל מנתחתו של הבל וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה?
קין הביא "מפרי האדמה", לא מ"בכורי" אדמתו, אלא מן הגרוע לפי כמה מדרשים ופרשנים, או מן הבא ליד לפי אחרים, וזה באיחור זמן, לדעתי זאת מאהבת הקניין ובלשון חכמים, כ "עכברא דשכיב אדינרי"(מקץ ימים-שנה לפי חלק מהפרשנים). מאידך הבל שלא היה חייב בקרבן כי החיוב חל על הבכור בבית וקרבנו שהיה מן המיטב "מבכורות צאנו ומחלבהן". זה אולי מסביר מדוע שעה ה' אל מנחתו של הבל ולא אל זאת של קין.
לפנינו שני עולמות, האחד חומרי המיוצג ע"י קין והשני רוחני המיוצג ע"י הבל. מפשוטו של מקרא אינו יודעים מה היה המניע לרצח
פסוק ח' לעיל מכיל משפט חסר: ויאמר קין אל הבל אחיו ולא כתוב מה אמר. לפי המדרשים היה ביניהם ויכוח על העולם הזה והבא, או על בעלות על רכוש ומתוך זה קם קין על בל והרגו.
מה לספור זה ולחג הסוכות. וסמליו.
לפי חז"ל אדם יוצא דירת קבע-"ביתו מבצרו" אל דירת ארעי-הסוכה להזכירנו את ארעיות החיים שלנו בבני אדם. אנו מצווים שלוש פעמים לשמוח, אבל לפני ה'. אנו קוראים את מגילת קהלת המדבר על הבל החיים ועל "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:"( קהלת, י"ב, יג) זאת היראה והקדושה שמקנה לנו הסוכה.
אם נחבר לכאן את הדעה ההלכתית, שכאשר מניחים את הסכך צריך לראות דרכו שלשה כוכבים. אפשר באסוסיאציה לקשור את זה ל "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כונננת"(תה', ח', ד)- כשיוצאים לפתח הסוכה ומרימים את הראש לשמים רואים את הירח במלאו או ברובו ושמים זרועי כוכבים, אנו מקבלים פרופרוציה אמיתית על מהות האדם, מה אנוש כי מזכרנו וכו'.
ואם נתייחס לקורונה אולי הקב"ה מלמדנו מה כוחה של האנושות האנטרופוצנרית מול יצור זעיר ובלתי נראה לעין אדם. פרופורציה רבותי, פרופורציה!!!
