אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
החברה לחקר המקרא מארחת את הרב ד"ר יואל בן נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
מתוך ספרו של יואל בן-נון, נביאים מול מעצמות, פרק ג'
נבואות 'יום ה''1] – בין יואל לעמוס
עוד ויכוח עם נבואות קדומות
לתגובות : info@hamikra.org
ביחידת הפרקים המרכזית בעמוס, פרקים ד'-ו', אנו מוצאים ויכוח מפורש נוסף של עמוס מול בני דורו, שהיו משוכנעים כי ה' עמם והוא יאיר להם גם מתוך המחשכים היותר גדולים. גם מלחמות גדולות וקטסטרופות יצמיחו בסופו של 'יום ה'' ישועה וברכה לעם ה', מכוח הבחירה והסגולה ואהבת ה' את עמו.
מול תפישה זו, שנסמכה על נביאי אמת (!), התייצב עמוס הנביא-הבּוֹקֵר, הנוֹקֵד מתקוע,2] זעק והתחנן –
דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ,
וִיהִי כֵן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם,
כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם;
שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב,
וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט –
אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף;
... הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' –
לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה'? –
הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר;
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב,
וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ;
הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם ה' וְלֹא אוֹר,
וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ
(עמוס ה', יד-כ).
במילים אחרות – ה' יהיה אתכם אם תהיו ראויים לכך, בצדק ובמשפט. הבחירה והסגולה ואהבת ה' את עמו כולן אמת – אך הן לא יספיקו ב'יום ה'', שכולו חושך צרה וחורבן ושום ישועה לא תצמח ממנו. זהו ויכוח מובהק בין תלמידי הנבואה הקדומה לבין עמוס.
האם יש בידינו מקור מפורש לעמדה הפוכה של הנבואה הקדומה על 'יום ה''?
אנשי הכנסת הגדולה3] (בתחילת בית שני), אשר סידרו את עמוס אחרי יואל4] בתוך 'תרי עשר' הנביאים, אולי התכוונו לוויכוח הברור הזה על נבואות 'יום ה'' ומשמעותו, כי בחלקה השני של נבואת יואל אנו קוראים:
... הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם,
לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא –
וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט,
כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה
כַּאֲשֶׁר אָמַר ה',
וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא
(יואל ג', ד-ה)
'יום ה'' הוא 'חושך ואפלה' גם ביואל וגם בעמוס – קטסטרופה! אלא שיש פער קריטי בשאלה אם מתוך החשכה הנוראה תצמח ישועה, למי היא תהיה והיכן?! ביציאת מצרים היה 'יום ה'' חושך ואפלה למצרים והצלה לישראל, ואילו בחורבן היה 'יום ה'' אסון לעם ישראל.
גם ברור בנבואות הדורות ההם, שיהודה וירושלים יישארו לפליטה בעת חורבן ממלכת ישראל־שומרון. דבר זה מפורש ארבע פעמים בהושע;5] רמוז בכל נבואות עמוס על אפרים, שומרון ובית־אל;6] כמעט מפורש גם בישעיהו;7] ומתאים לנבואת יואל. לכאורה אפשר להסביר את הפער בין יואל ובין עמוס בכך שנבואות עמוס התייחסו לממלכת ישראל ואילו יואל התייחס לירושלים. במבט הכולל כולם חזו חורבן לממלכת ישראל־שומרון ופליטה בהר ציון ובירושלים.
ואולם, סוף דברי הנביא יואל מעידים על פער עמוק יותר ומהותי בין נבואת יואל ונבואת עמוס, והוא שהעמיד אותם בתנ"ך זה לצד זה: האם הישועה תבוא מתוך הצרה, או אחריה (ומי יודע כמה זמן אחריה):
הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ,8]
כִּי קָרוֹב יוֹם ה' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ;
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם;
וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ,
וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ –
וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל;
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי,
וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד –
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא –
יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב,
וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם,
וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים ...
וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר
... וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן
(יואל ד', י"ד-כ"א).
חתימת הנבואה ביואל ברורה – מתוך יום ה', מתוך החושך הנורא, תִבְקַע שאגת ה' מציון לישועת עמו, ותתגלה שכינת ה' בירושלים!
מנגד, פותחת נבואת עמוס בפסוק הנורא:
... ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ,
וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל
(עמוס א', ב).
אחר כך תבואנה המילים החריפות נגד:
... הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' –
לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר ...
(שם ה', יח).
מחד בנבואת עמוס, 'יום ה'' הוא חושך גמור בלי כל תקוות ישועה. מאידך, גם עמוס בסיום הספר מזכיר את הישועה הגאולית בעתיד, ממש בדומה למילים שבסוף יואל (ד' יח):
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' –
וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע,
וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה;
וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל ...
וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם,
וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם,
אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ
(עמוס ט', יג-טו).
על מה סער הוויכוח, אם כך?
הוויכוח הנוקב לא התנהל על אחרית הימים, ולא על עצם החושך הנורא של 'יום ה'', אלא על השאלה אם מתוך החושך של 'יום ה'' תישמע שאגת ההצלה (כמו ביציאת מצרים!), וממנו תצמח הישועה ויבוא האור כלומר באותו הדור, ובאותה זירה היסטורית (וכך אכן קרה בימי ירבעם ועוזיהו). או שלפנינו דור אבוד (כמו דור המדבר, והדור שאחרי ירבעם ועוזיהו) – שבנוגע אליו שאגת יום ה' מציון תהיה שאגה של חורבן והישועה המובטחת תבוא לדור אחר, בזמן אחר, באופק אחר.
מתוך דברי עמוס ברור שהיו לפניו תלמידי נביאים שדיברו בשפת יואל, והתאוו ליום ה' גדול ונורא שיבוא, וממנו תופיע הישועה וההצלה לישראל בדורם! הסמכת נבואת יואל לנבואת עמוס מרמזת לנו על הוויכוח הנוקב ההוא. עמוס ניבא כנגדם, כנגד "הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה'", ואמר כי מן החושך יבוא רק חושך והשאגה מבשרת חורבן. הישועה תבוא בזמן אחר.
מי קדם – יואל או עמוס?
לנבואת יואל אין תאריך,9] וגם חז"ל ורש"י חלוקים על זמנו. יש המקדימים את יואל לעמוס ויש מאחרים. אם קדם יואל, פירוש הדבר הוא שעמוס הופך את משמעות 'יום ה'' מישועה לאסון, בדיוק כמו שראינו בנבואת עמוס ביחס לנבואה הקדומה (וכפי שנראה להלן לגבי הנבואה הקדומה בהושע).
ואילו אם באה נבואת יואל אחרי עמוס, היא באה לתת תקווה: למרות נבואת עמוס הקשה יכולה לבקוע שאגת הצלה וישועה מתוך החושך של 'יום ה' הגדול והנורא', ממש כמו ביציאת מצרים – פתח תיקון ונחמה אחרי עמוס.
ואולי עלינו להניח את שתי האפשרויות – נבואת יואל שלפנינו, לפי אופיה וסגנונה (מרכזיות בית ה' והכוהנים, הגמול על פיזור העם בגויים) מאוחרת לעמוס, ומגיבה לעומתה בשאגת ישועה. אבל מתוך דברי עמוס ברור שהיו נבואות כאלה לפניו ובימיו, ומולן הוא מעמיד את שאגת החורבן. מכאן מתבקשת מסקנה שהוויכוח הזה על 'יום ה'' ועל השאגה התנהל גם בימי עמוס (על פי עדותו, ועל פי הפתיחה והחיתום), וגם דורות רבים אחריו (ובעצם עד היום !).
ראיה לכך נמצאת בפסוק השאגה המשולשת, בנבואת ירמיהו –
... ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג,
וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ,
שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ...
(ירמיה כ"ה, ל).
בימי עמוס כבימי יואל (וכך בהושע ובישעיהו) היה ברור, שציון וירושלים ישרדו ולא יחרבו. לעומת זה רוב נבואות ירמיהו מבשרות את חורבן 'הנָוֶה' של ה' בציון וירושלים. לפיכך שאגת ה' לא תישמע עוד מציון ומירושלים, אלא 'ממעון קדשו שבמרום', כלומר 'מירושלים של מעלה'.10] ממילא אנו מבינים שכל מי שהחזיק באחרית ימי ירמיהו בעמדות הנביאים שלפניו – שהיו נביאי אמת בדורם – היה בעיני ירמיהו בדורו 'נביא שקר'! כי באותו הדור לא תינצל ירושלים, ושאגת הישועה שמורה לדור אחר.
אכן, דברים אלה מפורשים בספר ירמיהו במקומות רבים.11] פסוקי שאגת ה' בנביאים מעמידים אותנו על הוויכוח הנוקב – מתי שאגת ה' מופיעה לחורבן? (שומרון בנבואות עמוס; ירושלים בנבואות ירמיהו); ומתי לפליטה, לישועה ולהצלה? (בציון ובירושלים כנבואת יואל).
הוויכוח הזה על אפשרות הגאולה והישועה לאותו הדור (בימי עמוס והושע, כמו בימי ישעיהו ובימי ירמיהו), לא התנהל מול ציבור של "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב" (הושע ד, יא), אלא מול עובדי ה' מובהקים ('דתיים' בלשוננו) – עמוס המשיך את דבריו נגד 'המתאוים את יום ה'', והתפרץ נגד עובדי ה':
שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם;
כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה,
וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט;
הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע –
וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן!
(עמוס ה', כא-כד).
גם הפסוק הבא12] מורה על ויכוח בבית המדרש של עובדי ה':
הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
בֵּית יִשְׂרָאֵל?
(שם ה', כה).
בכל דרך בה תתפרש עמדה נבואית זו ביחס לספרי שמות־ויקרא־במדבר,13] לא נוכל שלא לשמוע בת קול של ויכוח עמוק ונוקב בין עובדי ה' על העבודה הרצויה, או על סדר הקדימויות שבה.
רק אחר כך, עבר עמוס אל עובדי האלילים הישראליים, אשר יִשׂאוּ את צלמיהם בהגליה הנוראה הצפויה "מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק" (שם, כז). אכן, הפעם לא מדובר בממלכות שכנות כארם דמשק, שיָכלו לפגוע בישראל קשות, אבל לא יכלו להגלותם – ממלכת ישראל החזיקה מעמד עד שנתן ה' ליהואש ולירבעם בנו את הניצחון המוחלט על דמשק של חזאל ובנו. הפעם מדובר במעצמה שמסוגלת להגלות את ישראל (כמו את דמשק) הרחק צפונה. עמוס לא מזכיר את השם אשור14] בשום מקום (כמו גם הושע בפרקים הראשונים, א' עד ד', וכך גם ישעיהו בפרקי עוזיהו, א' עד ו'), אבל התיאורים רומזים אליה בלי ספק (וכך בהושע ובישעיהו) – המעצמה שעדיין מעבר לאופק כבר הטילה צל כבד בחזון הנביאים, בימי ירבעם בן יואש ועוזיהו, עוד לפני תחילת המפולת.
1] הרמב"ם כבר למד מנבואת יואל (על הארבה) ש'יום ה'' יכול להופיע פעמים רבות בהיסטוריה, כי "כל יום שיש בו ישועה גדולה או אסון כבד, נקרא יום ה' הגדול והנורא" (מורה נבוכים ב כט, תרגום מ' שורץ).
2] לא במקרה נשלחו עמוס וירמיהו 'מאחרי הצאן', מכפרי הסְפָר, ולא במקרה הדגיש עמוס שאיננו שייך למעמד הנביאים, ומעולם גם לא התפרנס מן הנבואה: "לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים; וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן..." (ז', יד-טו).
3] ראו מאמרי 'אנשי הכנסת הגדולה הם חותמי האמנה במעמד עזרא ונחמיה', משלב לו, תשס"א, עמ' 20-5.
4] הסידור הסופי של תרי עשר יכול היה להיעשות רק אחרי מלאכי.
5] הושע א', ז; ג', ה; ד', טו; י"ב, א.
6] עמוס ג', ט; ד', א; ה', ה; ה', טו; ו', א-ו; ז', ט-יז; ח', יד; ט', ח-יב.
7] ו', יג.
8] 'עמק החרוץ' לדעתי הוא הקִדרון, שהוא חריץ עמוק שמקיף את ירושלים מצפון־מזרח וממזרח. הפירוש של השם על חריצי הגבינה הוא מדרש שם חופשי מימי בית שני ואין בו טעם (אף שהוא קדום).
9] 'עמק יהושפט' (שם ד', ב, יב) כשם ידוע בירושלים, מרמז על זמן מאוחר למלכות יהושפט; המעצמות אשור, בבל ופרס לא נזכרות ביואל, והיוונים הם קוני עבדים מיהודה (שם ד', ו); האויבים הם הגויים שמסביב, צור וצידון ופלשת (שם ד', ד), אדום ומצרים (שם ד', יט). מזה מתבקשת תקופה שקדמה לעליית אשור, או מאוחרת לשיבת ציון. חשבון הגמול על פיזור העם בגויים ועל חלוקת הארץ (שם ד', ב), מחזקים את האפשרות השנייה.
נבואת יואל (שם א', יג; ב', א, טו; ג', ה; ד', א-ב, ו-ח, יב, טו-טז, יח-כא) נאמרה בעיקר ליהודה ולירושלים – בית ה' והכוהנים עומדים במרכז הצום והמספד בנבואת הארבה (פרקים א' וב'); הר ציון וירושלים במרכז הנבואה על הגויים ועל הישועה (פרקים ג' וד'), ולא נזכר שום מלך – לפיכך נוטים רוב החוקרים לאחר את יואל לימי הבית השני. אולם העברית שלו קדומה ברובה, ולכן יש גם חוקרים שמקדימים את יואל או חלקים ממנו. ראו אנציקלופדיה מקראית, 'יואל, ספר יואל', כרך ג', עמ' 577-575. י' קויפמן (תולדות האמונה הישראלית ג, ירושלים תשל"ב, עמ' 347-334) מיקם את יואל בתחילת ימי מנשה.
10] מאז בחירת ירושלים ביד דוד כמקום המנוחה הקבוע לארון ה' (שמ"ב פרקים ה', ו', וז', ובייחוד פרק ט"ו, כה-כו, בהכרעת דוד להשיב את הארון אל "נָוֵהוּ" למרות יציאתו מן העיר מפני אבשלום), אין עוד אפשרות של נדידת השכינה למקום אחר בארץ – רק ל"מרום", ל'ירושלים של מעלה', אם אין מקום ראוי ב'ירושלים של מטה'.
11] ראו למשל ירמיהו ד', י; סוף כ"ג; כ"ח; ל"ב; ויש עוד.
12] ומה שנכתב עליו. רש"י, ראב"ע, אברבנאל ומלבי"ם כתבו שבתנאי המדבר כמעט ואי אפשר היה להקריב קרבנות, ועיקר עבודת ה' היה במשפט ובצדקה; רד"ק (לירמיהו ז', כב) הדגיש שבעשרת הדיברות אין קרבנות, והם עיקר הברית והתורה.
13] לכאורה, פרשיות הקרבנות תופסות בתורה מקום מרכזי בניגוד לדברי הנביאים (בייחוד עמוס ה', כה; וירמיהו ז', כב-כג). אולם אם קוראים את פרשת משפטים כתנאי מוקדם לפרשיות המשכן, מתפרשת התורה בדיוק כדברי הנביאים. ראו בספרי (יחד עם הרב שאול ברוכי), מקראות – פרשת משפטים, ראשון לציון 2018, 'למה קדמה פרשת משפטים לפרשיות המשכן?', עמ' 583-575.
14] י' קויפמן (לעיל, הערה 9, עמ' 22-21) הוכיח מעובדה זו שהנבואות נכתבו כפי שנאמרו בלי 'עיבוד פרספקטיבי' של כותבים מאוחרים. גם כשהיה ברור למי הכוונה לא הוסיפו את המילה 'אשור'.
שבת שלום הרב יואל בן נון
