החברה לחקר המקרא מארחת את יגאל גור אריה במסר לפרשת ויקרא תשפ"א -"חוסנה של חברה/קהילה נמדד במידה רבה ביכולתה לקבל על עצמה מנהיגים מבפנים" & אריה ארזי -"קורבן מביא להתקרבות, האומנם?"

שבת ״ויקרא״ - יגאל גור אריה

השבת מתחילים בחומש ויקרא. פרשת הקורבנות. המילה 'קורבן' באה מהמילה 'קרבה', אני חש צורך עמוק להתקרב. אני מראה שאני מוכן לתת משהו משלי, מתוכי כדי להתקרב. מערכת יחסים מחייבת הקרבה שיוצרת קירבה.

הניסוח כל כך מדויק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" – קורבן – בא ממך. מתוכך.

הנה, קרובן = קירבה. קבלנו הזדמנות. תתקרבו. לבני הזוג, לילדים. תתקרבו להורים.

תתקרבו לעצמכם. בלי איפור, פשוטים.

...״אשר נשיא יחטא״.. ...״ונפש כי תחטא בשגגה...״-מסר למנהיגים ולציבור.

הפרשה עוסקת בחטא בשגגה.-(מה קורה לנו היום במדינה ??)

מעשה השגגה שאנו עושים בפועל בלי משים לב ובלי כונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, צומחים למעשה, מעומק אשיותינו. הם פורצים את מחסומי הרצון המודע שלנו ואינם מתחשבים בביקורת הדעת והמחשבה. אדם עדין ומנומס לא יקלל ספונטנית ובגסות.

המעשה היה מעשה בשגגה, אך הוא מגלה, כי בנפש שוכן החטא, המעשה הוא אפוא גלאי משוכלל, הסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, פיתוליה וחסרונותיה.

"נפש כי תחטא" ולא "אדם כי יחטא" מעשים הנעשים בשגגה ולא מטופלים מיד, שוחקים אט אט את מוסריות האדם עד שהופכים לו ממש להיתר. דיאטה צריכה להתחיל כשעולים בקילו מיותר –לא צריך לחכות לקילו העשירי.... חטאת בשגגה? בדוק את עצמך טוב, עשה חשבון נפש התחרט על מעשיך- הרוג את זה כאן ועכשיו!! כך נבנית חברה מתוקנת.

המנהיגות שלנו בבחינת״.. וישמן ישורון ויבעט..״אין כאן הכוונה בניצול המשרה הרמה לביצוע עבירות בזדון- מקובל לאמר ״מי שלא עושה לא טועה״- רק מי שעושה מכניס את עצמו למצב שבו הוא גם עלול לטעות.

אנו כעם/ציבור מצבנו היה משתפר פלאים אילו המנהיגים היו מודים בפומבי בשגיאותיהם במקום לנסות ולשכנע בכל מחיר שהדרך הייתה נכונה, שהמעשה היה נכון גם אם הובילה למבוי סתום.(יש שופטים בירושלים אמר בגין)

כאשר מנהיגים לוקחים על מעשיהם אחריות ומודים בטעותם הדבר משפר את מצבם ואת יחס הציבור אליהם.מנהיג שיחשוש מכל דבר, לא יוכל להנהיג הוא אף לא יוכל לקבל את ההנהגה על עצמו, כי יחשוש מפני כל מיני קשיים שיבואו במהלך הדרך. מאידך, מנהיג הבטוח בעצמו יתר על המידה, עשוי ליפול ואולי אף להפיל את ההולכים אחריו.

אני סבור שחוסנה של חברה/קהילה נמדד במידה רבה ביכולתה לקבל על עצמה מנהיגים מבפנים, בידיעה ברור שהם עתידים גם לטעות (אך ביושר), אך החוסן נמדד גם בבחירת המנהיגים שיוכלו להודות בטעויות ,ובכך להוביל את העם/הציבור שלהם למקומות טובים יותר, הדבר תלוי בכולנו, שליחי ציבור, פשוטי העם ונושאי תפקידים –הלוואי ונצליח!!!

כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה.

- הרב קוק{ מתוך הספר "אורות הקודש" }

שבת שלום !

שבת שלווה וענוגה!!!

יגאל גור-אריה

&

אריה ארזי

קורבן מביא להתקרבות, האומנם?

נושא מרכזי בספר "ויקרא" הוא הקורבנות לסוגיהם. שמו של הספר נקרא על פי המילה הראשונה שלו, ושם זה נתפס כמילה טכנית גרידא. אני מבקש לקשר בין המילה הזאת ובין מהותו של הספר, והיא השאלה מה אמור לקרות כאשר הוקרב קורבן.

ספר "ויקרא" הוא המשכו של ספר "שמות", שבסופו כתוב: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמ' מ:לד).

במדרש שמות רבה1] כתוב שמשה הבין שהוא זקוק לרשות כדי להיכנס לאוהל מועד:

דרש באהל מועד ואמר: ומה אם סיני שלא הייתה קדושתו אלא לשעת מתן תורה, לא עליתי אלא ברשות שנאמר "וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר" (שמ' יט:ג), אהל מועד שהוא לדורות, היאך יכול אני להכנס לתוכו אלא אם קורא אותי הקדוש ברוך הוא. והסכים לדעתו שנאמר: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד" (וי' א:א).

דהיינו, לאחר כל המאמץ העצום של הקמת המשכן, שנבנה כדי ששָם ייוועד הקב"ה עם משה, כלל לא ברור אם מהלך זה הצליח, ואם אכן יוכל משה להיכנס אל המשכן. דבר זה תלוי בהסכמתו של הקב"ה, שאינה מובטחת מראש. רמב"ן מפרש (א:א):
אמר הכתוב כאן "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו" - ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם הא-להים, רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר למשה "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמ' כה:כב), "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמ' ל:ו). וכיון שידע שהשם יושב הכרובים, נתיירא לבא באהל כלל עד שקרא אליו כאשר בהר סיני שאמר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שם כד:טז).2]

רק כאשר קרא ה' אל משה בקריאה של חיבה, יכול היה משה להיכנס ולשמוע את דבר ה'. דהיינו: הקב"ה בחר לקרוא למשה; זו איננה תוצאה מחויבת המציאות מבניית המשכן. ועל מה דיבר ה' עם משה? על הקורבנות: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'" (וי' א:ב).
ברצוני להרחיב את הקשר שבין ההזמנה להיכנס למשכן ובין הקורבנות, ולטעון כי גם בקורבן – כמו בכניסה למשכן – אין תהליך שתוצאתו מובטחת מראש. לא מובטח למקריב הקורבן שיתקבל קורבנו, ולא בטוח שיתרחש תהליך של התקרבות בין המקריב לקב"ה. כל זה רמוז או מתגלה לנו בקשר שבין "ויקרא אל משה" לבין הנושא הראשון שעליו מצווה ה' את משה, לאחר כניסתו למשכן: הקרבת הקורבנות.

ספורנו מדגיש (בפירושו לפס' ב) את מצבו הנפשי של המקריב, מצב של הכנעה:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד:ג) וכאמרו "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תה' נא:יט). כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.

המהר"ל3] אומר: "וזהו לשון קרבן, התקרבות אל השם יתברך על ידי הקרבן". בדרך זו הלכו גם רבים מגדולי החסידות.4]

אנו מבקשים את קרבת הקב"ה על ידי הקרבת הקורבן. ממילא יש ציפייה כי הקורבן יפעל את פעולתו, והמקריב ירגיש שהתקרב לקב"ה. אולם השאלה העומדת לדיון היא: האם המקריב יכול להיות בטוח בהצלחת פעולתו? נניח לשם הדגמה שמדובר בקורבנות נדבה, עולה ושלמים; האם מובטח לו שכאשר הוא מקריב קורבן בכוונת אמת להתקרב, ובהקרבה לא נפל שום פסול "טכני" – יפעל התהליך הזה את פעולתו הברוכה והוא ימצא את עצמו מקורב לקב"ה?

בהידרשנו לשאלה זו אומרים לנו הנביאים כי יש תנאי מקדים לעצם ההקרבה, והוא שהאדם המקריב צריך להיות אדם בעל רמה מוסרית וחברתית ראויה, שאם לא כן אין הקב"ה חפץ בקורבנו. כך מוכיחים אותנו ישעיהו, עמוס, ירמיהו, הושע ומיכה.5]

נחדד את שאלתנו ונעמיד אותה במקרה שאכן נתמלאו התנאים הבאים: (א) האדם ראוי מבחינה מוסרית. (ב) לא נפל פגם טכני בהקרבה. האם בתנאים האלה מובטחת ההתקרבות? לעניות דעתי התשובה לשאלה זו היא שלילית. האדם עושה את שלו, אך אין לו שום יכולת לדעת, להבטיח, לשער, או לחזות מראש, מה תהיה תגובת הקב"ה.

הוכחה ברורה לכך אנו מוצאים כבר בספר "בראשית": "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בר' ד:ג-ה).

קין היה הראשון שחשב להביא קורבן וביצע זאת בפועל, והבל רק הלך בעקבותיו, ובכל זאת ה' לא שעה למנחתו של קין ולא קיבל את קורבנו. דהיינו, האדם חייב לעשות את המירב, אבל הקב"ה מחשב את חשבונותיו, והיענותו אינה מובטחת.

לדעתי, רעיון זה רמוז כבר בפתיחה של ספר "ויקרא", כאמור לעיל. הספק קיים הן ביחס ליכולת של משה להיכנס למשכן, והן ביכולת המקריב להתקרב לקב"ה.

יש להעיר שהקשר בין פתיחת הספר לבין הקורבנות מופיע במפורש במדרש:

הרי תשע תיבות (תשע המילים בפסוק הראשון בספר "ויקרא") כנגד תשעה קרבנות, שנאמר (וי' ז:לז-לח): "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי... לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם" זה הבכור והמעשר והפסח – הרי תשעה (אוצר מדרשים, אייזנשטיין, עמ' 70).

בניגוד לדתות האליליות, שבהן ניסה האדם לשלוט באליל בעזרת הקורבן, הרי המאמין היהודי מכיר באפסות האדם לעומת גדלות הבורא. היהודי מחויב לעבוד את בוראו, אבל הבורא אינו מחויב לקבל את העבודה ואת הבקשה. יואב, שר הצבא של דוד המלך, אמר זאת במלחמתו הכפולה בארם ובבני עמון: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמו"ב י:יב). האדם מחויב בהשתדלות מקסימלית, אך אין אנו בקיאים בדעת עליון ובחשבונותיו.

לעניין זה יש גם משמעות מעשית עבורנו כיום. היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. אנו מצווים להתפלל את התפילה הטובה ביותר שאנו יכולים להפיק מתוכנו, וכשאנו מתפללים אנו צריכים להיות ברמה המוסרית הראויה על מנת שתפילתנו תתקבל. הבה נניח שהתפילה הייתה מעולה לפי כל קריטריון, אך האם השגנו בכך קרבה לקב"ה?
העיון דלעיל נותן את התשובה. עם זאת, אולי אפשר להקטין את אי הוודאות: כאשר האדם מתפלל בענווה לפני בוראו, גדל הסיכוי שאכן ייענה. הדבר רמוז במילה "ויקרא" המסתיימת באל"ף זעירה. וכך כתב רבי מאיר בן ברוך:6]

כך פירש מורי הרב מאיר זצ"ל: לפי שמשה היה גדול ועניו ורצה לכתוב "ויקר" לשון מקרה, כאילו לא דבר עמו אלא בחלום, והקדוש ברוך הוא אמר לו: תכתוב "ויקרא". משה לא רצה לכותבה בפירוש מחמת ענוותנותו, אמר: אכתבנה קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה.

כאשר א-לוהים קורא לאדם, וכל שכן כשהאדם מבקש את א-לוהים, עליו לבוא בענווה. יהי רצון שנתפלל תמיד בענווה הרמוזה באל"ף הזעירה של "ויקרא", ושישמע ה' את תפילתנו.


* אריה ארזי, סמנכ"ל לסטודנטים בדימוס באוניברסיטת בר אילן, מרצה ומנחה סדנאות בנושאי ניהול ומנהיגות.

** המאמר נכתב לעילוי נשמת אמי מורתי, אוד מוצל מאש, רות בת אברהם וגיטל לבית דינסטאג ז"ל ואבי מורי שאול הכהן בן יהודה ולאה ז"ל.

1] מדרש שמות רבה (יט) מונה שלושה דברים שעשה משה מדעתו והקב"ה הסכים עימו, וזה הדבר השני.