יגאל גור אריה
פרשת השבוע 'כי תצא'
פרשת בר מצווה של שחף –בננו היקר-ברכות !!
"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' "....
בפוליטיקה הישראלית נפוץ הביטוי המפורסם "הבטחתי ,אבל לא הבטחתי לקיים" בחו"ל אנחנו מכירים את ההקדמה Read my lips " "כאילו בלי שלושת המילים הנחרצות האלה – אין ערך למה שנאמר ולפעמים גם הן לא עוזרות .
בפרשתנו ,תוך כדי דיון בנושא הנדרים ,שלוש מילים נוקבות אחרות "מוצא שפתיך תשמר ",כלומר שמור על המילים אחרי שהן יוצאות לחלל האוויר , והתייחסות בכבוד למילה שלך למה שהצהרתה בקול רם. זה מהות כוח הדיבור. יש לשמור על היוצא מהפה – לא רק אחרי שיצא אלא גם לפני שיצא .כלומר חשוב לפני שאתה מדבר . את מה שיצא מהפה לא ניתן להשיב .
כל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא על ידי מוצאות הפה ,על כן צריך שמירת יתר .כאשר אדם שומר על הבל פיו זה שורש לכל המעשים ,שכל המעשים תלויים בשמירת הפה." שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו "
בחודש זה, חודש אלול, על האדם לערוך לעצמו חשבון נפש, לתקן את עצמו וזהו " כי תבנה בית חדש ", שמוטל על האדם "לבנות בית חדש"-לתקן את עצמו. . אך למרות שהאדם משתדל לתקן את עצמו, עליו לעשות "מעקה" לגגו. על האדם לחזק את ביתו על ידי "מעקה" שהם הגדרות והסייגים שיקבל האדם על עצמו, לא להיסחף לחומריות ,על מנת שישאר בערכיו. אדם אשר אינו שומר על עצמו, איננו גודר עצמו בסייגים ומסייגים ברורים ימצא את עצמו נופל.
ננסה לתחום את עצמנו גם במוצא שפתנו וגם וגם במעקה -בסייגים לעזור אחד לרעיהו.
*העיפרון המחודד בקלמר*
נגר אחד פנה אל העיפרון שזה עתה הכין ואמר לו: " אני חייב להדריך אותך בחמישה דברים, על מנת שתסתדר בחיים בתור עיפרון".
אז דע לך...
4.בחיים אתה תעבור הרבה הרבה חידודים שיכאיבו לך מאוד. אבל תזכור שדווקא חידודים אלו יהפכו אותך לעיפרון טוב בהרבה משהיית. חד יותר וברור יותר.
אז...להיות העיפרון המחודד בקלמר, זה בידנו.
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה !!
יגאל גור אריה
&
ד"ר מאיר סיידלר- אוניברסיטת בר אילן.
כלי גבר ושמלת אשה
פרשתנו מלאה התייחסויות להתנהגות לא ראויה בין גברים לנשים: "אשת יפת תואר" (דברים כא, יא), איש המעליל על אשתו הטריה "עלילות דברים" (כב, יד), ניאוף (שם, כב-כד), אונס (שם, כה-כט) ועוד (כג, פסוקים א, יח-יט, פרק כד, א-ד) .
גם הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה) שייך להתנהגות המפרה את היחס הרצוי בין נשים לגברים. התנהגות זו מכונה בהמשך הפסוק "תועבה". האיסור "לא ילבש" מתפרש על פי רוב כקשור בחוסר צניעות הגורם לערבוב בלתי מבוקר של נשים עם גברים ולהפקרות מינית. גם הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק לז) מביא טעם זה: "שהמעשה הזה מעורר את התאוות ומחייב מיני פריצות".
עם זאת הטעם העיקרי אותו מביא הרמב"ם לאיסור זה מסתמך לפי עדותו על מידע היסטורי: "תמצא בספר טֻמטֻם (המיוחס לחכם הודי בשם זה) שילבש האיש בגד צבוע של אישה כאשר הוא עומד לפני נוגה, ותלבש האישה שריון וכלי נשק בשעה שהיא עומדת לפני מאדים". הכוכב נוגה (Venus) נתפס בתרבויות עתיקות כסמל הנשיות, בעוד המאדים (Mars) נחשב לסמל הגבריות. על פי הרמב"ם התקיים בעבר טקס דתי שבמסגרתו גברים התחפשו לנשים וניסו לרכוש לעצמם בדרך מאגית זו מיומנויות נשיות החסרות בטבעם, בעוד נשים לבשו בגדים ואביזרים של גברים כדי לזכות בתכונות גבריות. כנגד עבודה זרה זו אסרה התורה על פי הרמב"ם לבוש מובהק של גברים על נשים ולבוש מובהק של נשים על גברים.
הרמב"ם הותקף על ידי חכמי ישראל בדורו ובדורות שלאחריו על דרכו להציע לעיתים טעמי מצוות הקשורים במציאות היסטורית חולפת, בפרט בסוגים שונים של עבודה זרה שעברו מן העולם. לדעת המבקרים, טעמים מעין אלו הם בעייתיים משום שהם מעוררים תהייה באשר לצורך להמשיך ולקיים מצוות שכל תכליתן להילחם בעבודה זרה שחדלה מלהתקיים (כמו זו המתוארת בספר טֻמטֻם). כנגד קושיה זו ייתכן שנמצאת תשובה דווקא בתקופתנו. יש להשיב כי הרצון והמאווים השונים שבאו לידי ביטוי באלילות, פשטו ולבשו צורות במהלך ההיסטוריה אך הם עדיין קיימים בלב בני האדם. כך למשל הרצון להפוך את היוצרות ולייצר אידיאולוגיה המאפשרת מעבר חופשי בין נשים לגברים שהיה קיים באלילות, קיים גם בזמננו ב"לבוש" חדש. אשר על כן, איסור "לא ילבש" שכוּון נגד עבודה זרה לא איבד את הרלוונטיות שלו גם לאחר שהעבודה הזרה הספציפית שנגדה הוא כוּון נעלמה, כי המאוויים האנושיים שעמדו מאחורי אותה עבודה זרה עדיין חיים ובועטים. באיסור "לא ילבש" נתנה התורה מענה לא רק לספר טֻמטֻם אלא גם לתקופתנו אנו.
הרב יוסף צבי קרליבך (1883—1942) הי"ד כתב בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת מאמר ייחודי על "הארכיטקטורה של בית הכנסת" בו הוא עומד על מאפיינים מסוימים הקשורים לאדריכלות פנים המבטאים לדידו ערכים מטפיזיים או מוסריים. במאמר הנ"ל הוא מתייחס בין היתר לעניין ההפרדה בין גברים לנשים בזמן תפילה, הנושק לענייננו. בהקשר זה מבחין גם הרב קרליבך, כמו הרמב"ם, בין רובד בסיסי הקשור לצניעות לרובד שמעליו הקשור לעניינים מטפיזיים. באשר לרובד המטפיזי נסמך קרליבך על סוגיה בירושלמי (סוכה ה, הלכה ב) בה דנים אמוראי ארץ ישראל בפסוק המנבא לפי פירושם את המשך ההפרדה בעבודת ה' בין גברים לנשים גם לימות המשיח: "וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד …] וּנְשֵׁיהֶם לְבָד" (ירמיהו יב, יב). לפי אחת הדעות, מספד זה ("וספדה הארץ") הוא "הספדו של יצר הרע ...] בשעה שאין יצר הרע קיים". כלומר, גם לעתיד לבוא, כאשר ליצר הרע כבר לא תהיה אחיזה בלב האדם, עבודת ה' תתבצע "משפחות לבד ונשיהם לבד". מתובנה זו של התלמוד הירושלמי מתבקשת לפי הרב יוסף קרליבך השאלה הזאת: אם הסיבה היחידה להפרדה בין נשים וגברים בעבודת ה' היא ריסון היצר הרע, מדוע לא תבוטל הפרדה זו לאחר היעלמו? וזוהי תשובתו: "עבודת ה' של הנשים אינה רק ספיח של עבודת ה' של הגברים", יש לה אופי עצמאי ושונה. אשר על כן, "גם לעתיד לבוא, בעולם שיתרומם מעל החטא, בעולם שכבר נגאל, כאשר הנשים והגברים ייגשו לתפילה, גם אז התפילה תהיה נפרדת. מדוע? איזו סיבה תהיה אז להפרדה? הסיבה לכך היא שעלינו לעמוד לפני הקב"ה נשים וגברים בנפרד, כל קבוצה בתפקיד המיוחד לה, הנשים כעולם נשי והגברים כעולם גברי, כל אחד בייעודו המיוחד לו ובתפקידו הנפרד".
ראויה לציון החריפות בה הרב קרליבך, שהיה מתון בדעותיו על פי רוב, עמד על קיום ההפרדה בבית הכנסת: לדידו, מבין השינויים שהרפורמים הנהיגו, הכל נסבל – אפילו ההידמות הטקסית לכנסייה – חוץ מביטול ההפרדה בין נשים לגברים. לפי תפיסתו, ביטול ההפרדה בין נשים לגברים נוטל מבית הכנסת את הניצוץ האחרון של נשמתו היהודית. הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז) אינו מתאר תאונה מצערת שיש להתגבר עליה אלא את רצונו של הקב"ה.
