החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון,
מציגה לקראת יום כיפור תשפ"ג:
יונה ונינוה -
הרב ד"ר יואל בן נון-חבר פורום החברה החברה לחקר המקרא
באדיבות הרב ד"ר יואל בן נון- מתוך הספר - "נביאים מול מעצמות".*
בהוצאת ישיבת הר עציון והמכון הגבוה למדעי התנ“ך אלון שבות
*בהמשך קטעים מתוך הספר " מבוא - נביאים מול מעצמות"
האם "יונה בן-אֲמִתַי" מספר יונה, הוא אותו "יונה בן אמתי הנביא אשר מִגַת החֶפֶר"1] (מלכים-ב י"ד, כה), שניבָּא על ניצחונות ירבעם בן-יואש וממלכת ישראל בשיא עוצמתה? האם נינוֵה היא בירת האימפריה האשורית, זו שתחריב ותַגלֶה את שומרון, כעבור שני דורות? האם יש קשר בין הנבואה במלכים, לבין סירובו של יונה ללכת לנינוה ובריחתו?
נחמה ליבוביץ ז"ל, מורת המורים לתנ"ך של הדור הקודם, התווכחה אתי בתוקף וסירבה לקבל פרשנות כזאת לספר יונה – 'נינוה היא טוקיו' חזרה ואמרה, "עיר גדולה לא-להים" מחוץ לכל הקשר היסטורי, וספר יונה כולו מעין 'משל נבואי', מהספינה ומעי הדג עד נינוה והסוכה שמקדם לעיר.
אכן, אין בספר יונה עצמו שום הקשר היסטורי-ריאליסטי פרט לגודלה של נינוה; גם אין שום מקבילה לשליחת נביא מישראל להזהיר עיר גדולה בממלכה נכרית רחוקה, ולפתוח לה פתח תשובה והצלה; אבל כל ההסברים לבריחת יונה לפי זה הם מוזרים ביותר – ה' הוא חנון ורחום ושומע תפילה, ויונה לא יכול לסבול רחמים ורוצה רק 'מידת הדין'?!
אכן צדקו דברי חז"ל (המובאים ברש"י), שיונה ברח "תַרשישה מִלִפני ה'", כדי למנוע קטרוג על ישראל – אם נינוֵה תשוב מרעתה, ורשעי הגויים "קרובי תשובה הם" (רש"י, א', ג), ואם תינצל נינוה, רק א-לוהים יודע מה הרעה שהיא עלולה להמיט על ישראל.
גם אליהו, שקינא לכבוד ה', נהג באופן דומה, כשה' ציווהו בהר חורב למשוח את "חֲזָאֵל למלך על ארם, ואת יֵהוּא... למלך על ישראל, ואת אלישע... תמשח לנביא תחתיך..." (מלכים-א י"ט, טו-יז) – אליהו, ביודעו את האסונות שיבואו על ישראל מיד חֲזָאֵל, ומיד יֵהוּא, משח רק את אלישע; אלישע בכה כשהלך לדמשק ובישר לחֲזָאֵל על מלכותו – "כי ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה..." (מלכים-ב ח', יב) –
יונה בבריחתו המשיך את אליהו ואלישע, רבותיו בנבואה, וכאילו אמר בעצם בריחתו – 'ריבונו של עולם, אם רצונך להפוך את נינוה – הפוך אותה בלעדי – אל תשלחני להזהיר אותה – מוטב שתתהפך נינוה ולא תהפוך את ישראל'.
משהו מחרדת העתיד כבר בער בלב יונה בן אמתי, מבריחתו ועד בקשתו למות, בנינוה.
נינוה (מול מוסול, ממזרח לחידקל) הייתה בירת האימפריה האשורית בדורות שאחרי יונה, וכבר בימיו הייתה העיר הגדולה בעולם של אז – כך נרמז כבר בספר בראשית (י', יב), וכך נמצא בחפירות.2]
פרופ' אוריאל סימון3] הציע הסבר מבריק להשפעה הדרמטית של דברי יונה על אנשי נינוֵה – יונה לא קרא בשער העיר – הוא הלך ודפק מבית לבית, ובכל מקום שפתחו לו, קרא –
עוד ארבעים יום,
ונינוה נֶהְפָּכֶת (ג', ד);
שלושה ימים היו דרושים לא כדי לחצות את העיר, אלא כדי לעבור בכל בתי העיר הגדולה, אבל אחרי יום אחד כבר התפשטה השמועה בכל העיר, והחרדה לא פחתה מזו של אנשי הספינה.
ההקבלה בין אנשי הספינה ואנשי העיר (פרק א' מול פרק ג') מתחזקת אם יודעים, שהשם 'נינוה' משמעו 'נוּן' (=דג) ב'נָוֶה', והציור הקדום שלה מראה היכל על שפת נהר (=חִדֶקֶל), ודג בנהר – הדג והספינה – ובהנגדה, 'נינוה'.
אנשי הספינה, עובדי אלילים תמימים, למדו מיונה, יִראַת ה' (=אמונה), ואנשי נינוֵה, עובדי אלילים רעים למדו אמונה ותשובה (בלי לחכות למלך; ג', ה-ט) –
וַיַאֲמינוּ אנשי נינוה בא-להים,
וַיִקראו צום, וַיִלבשו שַׂקים,
מגדולם ועד קטנם;
מלכים דרכם להגזים, ומלך נינוה הוסיף צום לבהמות, כדי שצעקתם תעלה לשמים, אבל הוסיף גם את העיקר המוסרי –
...וְיָשֻבוּ איש מדרכו הרעה,
ומן החמס אשר בכפיהם;
מי יודע אולי] יָשוּב וְנִחַם4] הא-להים,
ושָב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ ולא נֹאבֵד;
נינוה ניצלה מן הרעה, ויונה שוב נותר לבדו – רק 'אני וָהוּ' (כמו במעי הדג, בפרק ב'), והפעם אין בפי יונה תפילה לישועה אלא רצון למות (ד', ב-ג) –
כי ידעתי, כי אתה א-ל רחום וחנון (על רשעים!),
אֶרֶך אַפַּיִם ורַב חסד, ונִחָם על הרעה;
ועתה ה' קח נא את נפשי ממני,
כי טוב מותי מֵחַיָי;
כמענה לבקשת תפילתו (במקום "וָיְמַן ה' דג גדול...", ב', א, להצלת נפשו) –
וַיְמַן (=זימן) ה' א-להים קיקיון... צֵל... להציל...,
ואחר כך (בלי שם ה'!)
וַיְמַן הא-להים תולעת...
וַיְמַן א-להים רוח קדים חֲרישית..." (ד', ו-ח);
יונה נותר בשלו –
...וַיִתעַלָף, וישאל את נפשו למות,
ויאמר: טוב מותי מֵחַיָי;
כל זה כדי ללמד את יונה, שיש בהנהגת העולם גם רחמים אפילו על רשעי הגויים, ודווקא בשם ה' (ד', י-יא) –
ויאמר ה'...
וַאֲני לא אָחוּס על נינוֵה העיר הגדולה?!
אשר יש בהּ הרבה משתים-עשרה רִבּוֹ אדם,
אשר לא ידע בין ימינו לִשמֹאלו (=אלה שאינם אוחזים נשק בימינם),
ובהמה רבה!
אין בחתימת הספר תשובה של יונה, ולדעתי, הנביא העברי העקשן מֵת שם,5] כפי שביקש, בלי שחזר בו –
אבל יש המשך ברור לתפילתו האחרונה, ולטענתו, שה' "אֶרֶך אַפַּיִם" לאויבי עמו, ב"משא חורבן] נינוֵה, ספר חֲזוֹן נַחוּם האֶלְקֹשי" (א', א-ג) –
א-ל קַנוֹא ונֹקֵם ה',
נֹקֵם ה' ובַעַל חֵמה,
נֹקֵם ה' לצָרָיו, ונֹטֵר הוא לאֹיְבָיו;
ה' ארך אפים וּגְדָל כֹּח,
ונַקֵה לא יְנַקֶה...
שני נביאים מהגליל (מגת החפר ומאלקוש), ויונה רצה את חֲזוֹן נַחוּם – חורבן לנינוֵה בטרם תמיט אסון על כל העמים, ובטרם תחריב את ממלכת ישראל.
כך מובן היטב הנביא "יונה בן אמתי... אשר מגת החפר", מתוך עולמו ותקופתו, כנביא ממשיך לאליהו ולאלישע – אבל כעת קשה להבין את הנהגת ה' בעולמו –
אכן גם אני מבין שעוד לא מלאה סאת הרשע של נינוֵה בעת ההיא, והיו בה המוני ילדים שעוד לא ידעו לאחוז בחרב – אבל ריבון העולמים, הם ילמדו להילחם ויהפכו לאויב הנורא של עמי האזור וממלכת ישראל ביניהם –
ריבון העולמים, למה לתת הזדמנות נוספת – לנינוֵה – לבבל, לרומא, לברלין??
התשובה שלא נכתבה במפורש הוא אולי זו: 'אם לא תקום נינוה כמעצמה תקום בבל תחתיה, ואם לא רומא, תקום אחרת תחתיה –
גורלו של עם ישראל תלוי בו, במעשיו ובהנהגתו, כדברי הנביאים בדורות הבאים'.
1] מנחלת זבולון, ממזרח לציפורי.
2] חומות נינוה שבנה סנחריב אורכן כ-16 ק"מ; מעריכים את מספר תושביה במאה ה-7 לפנה"ס בכמאה אלף; ראו ר"ב ברנעט, אנציקלופדיה מקראית כרך ה' (ירושלים תשכ"ח-תשל"ח) עמ' 837-832.
3] שמעתי ממנו.
4] זה היה נוסח תפילה לצום, ביהודה (יואל ב', יד).
5] זו אכן מסורת קדומה המראה את קבר יונה על התל הגדול של חורבות נינוה.
....................................................................................................................................
ב"ה - יואל בן-נון
נביאים מול מעצמות
מבוא
ההיסטוריה העולמית מתנהלת על ידי מעצמות1] –
עם ישראל הביא לעולם (בין השאר) את דבר ה' בהיסטוריה,
על ידי נביאים מול מעצמות!
קריסה בו-זמנית2] של הממלכה האכדית הקדומה, ושל הממלכה המצרית הקדומה (בסביבות 2200 לפנה"ס), חוללה נדידת עמים ("נפלגה הארץ"; בראשית י', כה), שנמשכה כמה מאות שנים3] (עד 2000 > 1800 לפנה"ס ברוב המקומות); בעקבות הנדידה הגיעו שבטים שמיים-מערביים לבבל, גם לכנען ("אברם העברי"; י"ד, יג-כד), ואף לדרום-ערב ולאתיופיה4] (בני יקטן; י', כה-ל).
בחירת ה' באברהם ובזרעו,
ופרשיות האבות בספר בראשית,
הן גילוי דבר ה' בעולם,
שהופיע מתוך הנדידות ההן.5]
שינויים דרמטיים במעמדה של המעצמה המצרית ששלטה בארץ כנען כשלוש מאות שנה (בין 1570 לפנה"ס לבין 1200) פתחו פתח למאות שנים של היסטוריה עצמאית-פנימית בכל המרחב "מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת" (בראשית ט"ו, יח), כי שלושה כוחות גדולים הגיעו למרחבי "הארץ הזאת" והתחרו ביניהם על ההגמוניה; בלשונו של עמוס (ט', ז; הנביא מתקוע)
1] מבחינה היסטורית, הופעת המעצמה האכדית הייתה תוצאה של מאבקי כוחות הולכים וגוברים בתוך תרבות אחת, בין 'ערי מדינה' (בתחילה, בדרום מסופוטמיה) על משאבי המים והאדמה, ועל השליטה בדרכי המסחר החשובות בבקעת הנהרות (=חדקל ופרת); בהמשך, באו המאבקים בין מעצמות מסופוטמיה לבין מצרים על השליטה במרחב כולו, ובמיוחד בארצות 'הגשר', כנען ולבנון, עבר הירדן וארצות ארם; ראו א"א ספייזר, ההיסטוריה של עם ישראל כרך א' – 'בשחר הציביליזציה', במיוחד עמ' 164-109; המלחמות חיזקו את השליטה של התרבות האחת, הכוללת, הרבה מעבר לפערים העמוקים בין עמים ומדינות.
מבחינה נבואית, המלחמות והמעצמות אינן אלא 'שבט אפו' של ה', בורא העולם ומכונן ההיסטוריה, בבואו "לפקד עון ישב הארץ עליו" (ישעיהו י', ה; כ"ו, כא).
2] תיאור הקריסה במקורות התקופה עמום מאד ומשתמש במונחים של אסון על אנושי; ראו א"א ספייזר (הערה 1 לעיל) עמ' 126; ברור לדעתי, שההתנפלות הגדולה של 'אֻמַנמַנדַ' על שרידי המעצמה האכדית היא תוצאה של האסון ולא סיבה! במיוחד מפני שבאותו הזמן קרסה גם הממלכה המצרית הקדומה, וגם ערי הברונזה הקדומה בכנען, ועוד; דומה מאד הוא תיאור האסון של העיר והמגדל בתורה (בראשית י"א, ו-ט).
3] 'הפַּלָגה' שנתפסת בחשיבה המקובלת כאירוע קצר, נמשכה באמת מאות שנים של נדודי עמים – בדרום מסופוטמיה רק כמאה שנים עד שקמה מחדש ממלכת אוּר (3), אך ככל שמתרחקים ממרכזי התרבות נמשכו הנדודים גם 300 (ואפילו 500) שנה; התקופה נקראת 'ברונזה תיכונה 1' (MBI); רק אחריה ('ברונזה תיכונה 2'; MBII) קמו מחדש מרכזי שלטון וערי מדינה בכל המרחב וגם בכנען, ערים כמו שכם, ירושלם וחברון.
4] 'הפַּלָגה' בבראשית י' נוגעת במיוחד לבני שֵם, שחֶציָם (13 בני יקטן) נדדו אל דרום ערב ועד אתיופיה – השמות "חֲצַרְמָוֶת... שְבָא, אוֹפִר...", יחד עם השפות השמיות הדרומיות, שנתגלו בדרום-ערב ובאתיופיה, מעידים על כך.
5] א"א ספייזר (בחתימת הספר, לעיל הערה 1, עמ' 216-214) מאיר את המשמעות של אברהם ו'יציאת מסופוטמיה', במקביל ליציאת מצרים של משה, כשתי מהפכות המחאה הגדולות, שיצרו את האלטרנטיבה המקראית לתרבויות הקדומות; לדעתו של ספייזר, תרבויות הקדם במסופוטמיה ובמצרים היו מוצלחות מאד במובנים החומריים, ושפלות מאד במובנים הדתיים והמוסריים.
* האם להמשיך ולהביא קטעים מתוך הספר ? נא שלחו תגובה במייל חוזר
החברה לחקר המקרא -המזכירות וההנהלה,מאחלת לכל עם ישראל באשר הם: גמר חתימה טובה -
"ושנה מבורכת בבריאות ובשורות טובות מתוך שמחה"
"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"
ישראל קריסטל - מנכ"ל.
