פרשת ויחי –"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" - על חיסון וחוסן.
ד"רזאב ( ווה ) פרידמן
אנו חווים בימים אלו בהשתאות ובהתפעמות, אחר התנהלות מבצע החיסונים להמוני ישראל במדינתנו, למיגור הקורונה מחיינו. אכן ניתן לומר בגאווה שמדינתנו היא - אור לגויים.
המושג חיסון במילון מוגדר:"חִזּוּק, סִגּוּל כּשֶׁר הִתְנַגְּדוּת, מַצָּב שֶׁל תִּנְגֹּדֶת לְאִינְפֶקְצִיָּה (lmmunity): חִסּוּן הַגּוּף בְּאֶמְצָעוּת תַּרְכִּיבִים הַיּוֹצְרִים נוֹגְדָנִים נֶגֶד מַחֲלָה מְסֻיֶּמֶת (חִסּוּן פָּעִיל) אוֹ חִסּוּן עַל יְדֵי הַזְרָקַת נַסְיוּב (חִסּוּן סָבִיל)".
המושג חוסןresilience)) מוגדר- כיכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו.
חיסון וחוסן הם שני מושגים שהולכים יחדיו , שלובי ידיים.
הנה שמה של פרשתנו בסימן של חוסן, של חַיּוּת וחיוניות– "וַיְחִי- "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" .
פרשתנו מסיימת את מסע מורשת בראשית- מעשה אבות ואימהות ,סימן לבנים ולבנות, בימים ההם , בזמן הזה, בקריאת החוסן המונומנטלית- חזק חזק ונתחזק.
כך מנכיחה פרשתנו בראשיתה, את מאפיין החוסן - "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה" . מפרש רש"י- "על ראש המיטה- שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדק" (בראשית ,מח', ב') . השם - ישראל ולא השם- יעקב- הוא סימן וקריאה להתחדשות , לעמידות ולחוסן. יעקב אבינו הנושא בגאווה את השם – ישראל, נושא בתוכו את החיסון הדרוש , לעמידות ולחוסן, לשמירת החוסן הגופני, הכלכלי, הנפשי והרוחני, בארץ מצרים. ישראל - השם הפרטני הוא גם השם הגנרי הקולקטיבי, שמייצג את הזהות והקיום היהודי , נוכח איומים בגלות מצרים. את נוסחת החיסון והחוסן, מעניק יעקב בפרשתנו, בברכותיו לבניו, כצידה לדרך , לא רק כיחידים , אלא גם כשבטים ,שמוטלת עליהם אחריות קולקטיבית כעם, לייצר אחדות , סולידריות וערבות הדדית- יחד שבטי ישראל.
"וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל "– היא קריאה של ישראל - לבניו ושבטיו, להיות חזקים ולחזק אחד את השני – " אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" ( ישעיהו, מא',ו'). הנה לפנינו אקורד הסיום של ספר בראשית, בסימן עוצמתי של מעמד הברכות.
הבה נבחן בפרשתנו , שני סוגים נוספים של חיסון וחוסן .הראשון, חוסן לאומי ורוחני והשני, חוסן חברתי קהילתי.
הנה לפנינו חיסון וחוסן לאומי ורוחני , כפי שמשתקף בפרשתנו, בברכתו של יעקב לשמעון ולוי בניו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". (בראשית ,מט', ה' – ז').
כבר למדנו בפרשת וישלח ,אודות שמעון ולוי התובעים את כבודה המחולל של אחותם דינה בשכם: " וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ...... וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד בֹּאָם.....וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב ...וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"( בראשית, לד', א'- לא').
חלף זמן רב ויעקב עדיין לא נרגע מאירוע שכם הטראומטי של בניו – שמעון ולוי .
תימוכין לכך נמצא בפרשנותה של פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997) למעשה של שמעון ולוי: "למה כעס יעקב ואמר עכרתם אותי ?ואם נאמר שלטעמים תועלתיים בלבד רגז יעקב וכמו שהוא עצמו מנמק את כעסו : "עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", הנה יבואו דברי הזעם של יעקב על שמעון ולוי לפני מותו ויוכיחו, שלא מטעמי תועלתיות זעף וגער בהם. הרי דבריו לפני מותו נאמרו עשרות שנים לאחר המעשה, בשבתו במצרים בצילו של משנה המלך( בנו יוסף) ואין שום פחד מפני פריזי וכנעני עליו ואף על פי כן, לא יכול לשכוח לבניו מעשה זה- " אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה ".
אם כך הבה נשאל, האם ברכתו של יעקב לשמעון לוי , היא תוכחה ונזיפה או היא ברכה ? ואם היא ברכה, האם נוכל למצוא בין קמטי הברכה, גם משמעות עתידית לעם ישראל באלפיים שנות גלות? האם נוכל לזהות בברכה, רמז של יעקב אבינו, לקריאה עתידית לחיסון ולחוסן לאומי, התורמים לעמידתו של עמנו בגלויות השונות ?
הנה כי כן, מאיר הרש"ר הירש ( 1808-1888 )את עינינו בפרשנותו , את כורח החוסן הלאומי והרוחני , הנדרש לגלויות עם ישראל, בהתמודדותו אל מול – סכנות קיומיות וגופניות , של אנטישמיות, פרעות, פוגרומים, מחד, וסכנות קיומיות רוחניות, של איבוד הזהות והרוח, בהתבוללות והטמעות בקרב הגויים,מאידך, כפי שהם משתקפים בברכתו של יעקב לבניו- שמעון ולוי.
הרש"ר הירש שחי בגרמניה ,מתלה את פרשנותו בארבע מילים בברכה :"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"- " הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה, קיימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק, אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם, לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים, אין הסכנה המאיימת אלא באובדן הכרת הערך העצמי ודיכוי ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השעבוד. בכדי שאפילו היהודי הסובב עם מרכולתו מבית לבית יגבה לו לבזות את נערי הרחוב האירופיים הפרועים המשמיצים אותו ומתגרים בו בחוצות הכרכים, זקוק הוא לשמור ולקיים בקרבו את רגש כבודו הפרטי ואת רגש כבודו הלאומי, מן ההכרח לכך: "אחלקם ביעקב"- צדקה וחסד עשה הקב"ה עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן הייתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה, גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער חי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם".
אשר על כן, ברכת החוסן הלאומי והזהותי המוטמעת בברכתו של יעקב לשמעון וללוי ,צופה פני עתיד ,בהעניקה סוג של משאב, בדמות חיסון ליכולת החוסן והעמידות resilience)) הלאומית והיהודית של עם ישראל, כנגד וירוסים של - אנטישמיות ,עלילות דם, פרעות ,פוגרומים וגם כנגד וירוס ההתבוללות. ממש כמו החיסון כנגד וירוס הקורונה שגרם למגפה עולמית. כפי שהמצאת האנטיביוטיקה חוללה מהפכה רפואית ובריאותית, בכך שהתרופה מתבססת על חיידקים מוחלשים, כך בדיוק ה- DNA של שמעון ולוי, הוא משאב חיובי וחיוני , בשימוש בקפסולה במינון נמוך, שיכול לסייע ולהביא את בשורת החיסון הלאומי והרוחני, לחוסנו ועמידתו של עם ישראל בגולה.
כך אמוץ עשהאל, בספרו –מצעד האיוולת היהודי( 2019) כותב: " הנסיבות בהן תושבי היקום היהודי הפכו לעילה, ליעד ולקורבן הראשי של המלחמה הנוראה בתולדות האדם .הנסיבות בהן אומות שעל פי המדרש היו אמורות להתברך ביהודים כבתמרוק עדין, נהגו בם במקום זאת כבגידול ממאיר. הנסיבות שהפכו לבדיחה רעה, את ההבטחה התלמודית שתושבי היקום היהודי לא ישועבדו "יותר מדי", הנסיבות בהן נכתב החוק השלישי של תנועת היהודים, לפיו, ככל שהתפצל המקום היהודי, כך התפורר הכוח היהודי וככל שהכוח היהודי התפורר, כך נבט, תסס ותפח כוח אנטי יהודי. כוח שלבסוף התגבש, התחמש, כיוון והיכה".
בדיוק כנגד תופעות אלו, מכוון ישראל בברכתו לבניו- שמעון ולוי -אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". מה אחלק. מה אפיץ? – את זריקת החיסון –ישראל- "וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל ", שתבצר את החוסן והעמידות של עם ישראל בגלויות השונות, בנתיבי האנטישמיות, הפוגרומים, עלילות הדם וההתבוללות.
אך מורשת בראשית באקורד הסיום , חושפת לנו חיסון נוסף ,שקורא לחוסן חברתי וקהילתי ולביצור התשתית החברתית והקהילתית ,לשמירת הזהות הרוחנית והמוסרית של עם ישראל , להתמודדות מול איומים ואתגרים .
החיסון החברתי והקהילתי נדרש מאד במציאות המצרית . כך יעקב ויוסף רואים בעיני רוחם את חשיבות הקהילה המלוכדת והתומכת בחבריה, כאבן ראשה במרקם החיסון והחוסן החברתי והזהותי. ההדגמה לכך היא במודל של ארץ גושן. הנה כי כך, מנחה יוסף את אחיו בהשראתו של יעקב, לקראת מפגשם עם פרעה המלך : "וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן.....וַיָּבֹא יוֹסֵף, וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה, וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנָּם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן... וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ, בָּאוּ אֵלֶיךָ. אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ: יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן"( בראשית, מו',לד', מז',א'-ו').
התכנותה של הלכידות הקהילתית הפיזית, תתקיים במיקום גאוגרפי בדמותה של - ארץ גושן, היא החיסון האפקטיבי לשמירת החוסן החברתי והרוחני של עם ישראל בגלות מצרים. התוצאה אכן הייתה ,שהם היו מצוינים- שלא שינו- שמם, לשונם ולבושם. כל אלו הם מנגנוני הגנה לשמירת הזהות הרוחנית והמוסרית.
כך גם מוטמע החיסון החברתי והקהילתי בתכנית החירום של יוסף , להתמודדות עם משבר שבע שנות הרעב. כך למדנו על תכנית החוסן של יוסף בשמירת הלכידות הקהילתית:״וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם, וְעַד קָצֵהוּ" (בראשית, מז', כא' ). מפרש הנצי"ב (1816-1893) בעל ״העמק דבר״: ״העביר ( יוסף) לערים: שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים, אלא כל עיר לעיר אחת, כדי שלא יאבדו חברתם״. כנראה שהרצל חוזה המדינה, הושפע אף הוא מתכנית החוסן הקהילתי חברתי של יוסף במצרים, ביומנו ובספרו״ מדינת היהודים״ 8.6.1895 הוא כותב: ״אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולילדיהם״. יוסף ואחריו הרצל ,הבינו את חשיבות הלכידות הקהילתית והמשפחתית, כחיסון חברתי משמעותי בעמידות ובהתמודדות עם קשיים של משבר וסערות שנכפים על אנשים וקהילות.
הנה בהשאלה לחיסון העדר בימי קורונה שלנו, כך גם החיסון הלאומי והרוחני בברכתו של יעקב לשמעון ולוי וכך גם החיסון החברתי והקהילתי מבית מדרשו של יוסף מנהל רשות החירום הלאומית במצרים ובהמשך, תכניתו של הרצל לביצור חוסנו של עם ישראל בגלויות השונות, יש בכל אלו פורמולה של חיסון המחסן נגד נגיף זר ומאיים, המבקש לפגוע בקיומנו הפיזי וכך גם מאיים לפגוע בזהותנו הרוחנית, בדמות נגיף ההתבוללות. החיסון רלוונטי במרחבים, שזרות נגיפית פולשת לסביבה שלנו, בעיקר בגולה שאנו מוקפים בגורמים זרים. התשובה לכך היא- חיסון העדר. כאשר אנחנו סוג של עדר- קהילת צאן קדושים, חזקים, מלוכדים ומאוחדים, הרי הנגיף על מאפייניו הפוגעניים, בגוף, ברוח ובנפש של עמנו, לא יוכל עלינו.
הכוח שלנו כקהילה חזקה ,מחסן אותנו מפני ההשפעות החיצוניות והשליליות שחודרות למרחב הרוחני שלנו. כך לימדנו אברהם שטרן יאיר ( 1907-1942) "יש להאמין בכוחנו, גם באדם וגם ברוח". כך גם אברהם לינקולן ( 1809-1865 ) באמרתו:" כמעט כל בני האדם יכולים להתמודד עם מצב קשה. אם אתה רוצה להעמיד אדם במבחן אמיתי, תן לו כוח".
כך בנתיבי השיירה באלפיים שנות גלות וכך גם במציאות חיינו במדינתו , שאף היא קוראת למנהיגנו ולעמנו ,לשמור על חוסנה , דמותה וזהותה הערכית והמוסרית של מדינתנו.
פרשתנו קוראת לנו להיות אור לגויים, לא רק במבצע חד פעמי ומרשים, של חיסון הקורונה, אלא גם להיות- אור לגויים ולא פחות מכך, להיות - אור לעצמנו במישורי חיינו השונים .
רק כך נוכל להיפרד מספר בראשית, באמונה ובתקווה, בברכת - חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
&
יגאל גור אריה
פרשת " ויחי" – סיום ספר בראשית.
בימי מצוקה אלו מתאים לדון בכלכלת חירום.
מהי כלכלת חרום? יוסף הנהיג.(כיום רבים האם יש חוב לאומי ומה גודלו כץ אומר כך היה, ביבי אומר אין חוב יש צמיחה שר הכלכלה עמיר פרץ מראה חדשנות כלכלית )
״...ויצבר יוסף בר כחול הים...״ משנתו הכלכלית של יוסף נכונה גם להיום.
אגירה ממלכתית ולא אגירה פרטית.
אגירה פרטית (כמו היום) אשר מצמיחה ספסרות ומולידה את האנוכיות- יוסף שילב את המוסר וחינוך ההמונים במשנתו הכלכלית. אגירה ממלכתית וקיצוב המזון גם בשנות השובע הצמיחה תועלות רבות לחברה המצרית. בלמה את צריכת היתר, מיתנה את העליה בצריכת החיים, עצרה את הנהירה אחר המותרות והשיבה את הפשטות והסתפקות במועט לחיי היום יום. חלוקה שווה של מצרכי יסוד צמצמה את הפערים באוכלוסייה וחינוך לצרכנות נכונה. יוסף קנה את אוכל של כל העיר, ושמר אותו כרכוש המדינה. כך גויסה גם הפסיכולוגיה לשרות הכלכלה.
״אדם נוהג חיסכון במה, שקנה בכספו, אך מזלזל במה שקיבל במתנה״..
יוסף מחוקק חוקים שימנעו ספסרות, שוק שחור ועלית מחירים: איך ??
א. לא יכנס אדם בשני חמורים. = קיצוב המצרכים
ב. לא יוליכו חמורים תבואה ממקום למקום. = אגירה עירונית ולא ארצית.
ג. לא יכנס אדם, עד שלא יכתוב את שמו, שם אביו ושם זקנו...= יזם וממציא הדרכון ,תעודת זהות
יוסף ייצר כלכלה נכונה והיה שר האוצר היהודי הראשון והנכון מכולם.
מי יתן וינהיגו כיום כלכלת חרום כמו יוסף במצרים. נהיה חברה המחבקת מכבדת ואוהבת איש איש את חברו!
לפני מותו מברך יעקב אבינו כל אחד מבניו בברכה אחרת.
מדוע לא בברכה אחידה ו "משפחתית"?
זוהי צוואתו לעם: כל אחד מיוחד בדרכו הוא והתברך בכישרונות ייחודיים, ועליו לנצל את כל כוחותיו
יש 12 שבטים אף אחד לא מנצח, הם אמורים לנצח ביחד. הם צריכים ללמוד איך חיים ללא אחידות אבל באחדות.
לאדם עשר אצבעות כל אחת שונה מחברת ,בגובה, בצורה, בעובי .... כך גם האחים כל אחד שונה ואחר מאחיו .
האחדות הינה המטרה המשותפת לכולנו:( אחדות ולא אחידות ) להביא את השלמות האמתית והשלום הנכסף.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה !
יגאל גור אריה
&
חמשיר לשבת.
עוֹד חֲלוֹם / דוד אשל
כְּשֶׁיַּעֲקֹב וְיוֹסֵף הִגִּיעוּ אֶל מוֹת
הֵחֵלּוּ אֶצְלִי מִיַּד חֲלוֹמוֹת,
כָּךְ אָמַר לִי חָבֵר
וּלְלֹא שְׁהוּת הֵחֵל לְדַבֵּר :
הַסִּפּוּר הַזֶּה לֹא יְאֻמַּן
וְקָרָה הוּא עַתָּה לֹא מִזְּמַן,
לָמַדְנוּ אוֹדוֹת יוֹסֵף וְאֶחָיו
וְכַמּוּבָן שֶׁעָסַקְנוּ בְּמָשִׁיחַ עַכְשָׁו.
יָשַׁבְנוּ בַּחֲצַר בֵּית הַמִּדְרָשׁ
וְלָמַדְנוּ לִמּוּד שֶׁל מַמָּשׁ,
וּבְדִיּוּק, כְּשֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ שָׁאַל שְׁאֵלָה
הֶבְזֵק מְשֻׁנֶּה מֵעַל רֹאשֵׁנוּ נִגְלָה.
רָאִינוּ אוֹרוֹת מְרַצְּדִים
קְרֵבִים וְיוֹרְדִים,
וְהָרַעַשׁ הָיָה מְשֻׁנֶּה
רַעַשׁ מַרְגִּיעַ וְאַף מְהַנֶּה,
וּמַמָּשׁ לְנֶגֶד עֵינֵינוּ
גּוּף מִסְתּוֹרִי נוֹחֵת לְיָדֵנוּ,
נְשִׁימָתֵנוּ לְרֶגַע פָּסְקָה
כְּשֶׁרָאִינוּ אֲבוּקָה,
מִתּוֹכָהּ יָצָא יְצוּר מְחֻיַּךְ
דְּמוּתוֹ דְּמוּת אָדָם, לֹא מַלְאָךְ
וְאָמַר: אַל תַּחְשְׁשׁוּ, אֲנִי לָכֶם אָח !
בֵּינוֹ וּבֵינֵינוּ לֹא הָיְתָה מְחִצָּה
וְדוֹפֵק לִבֵּנוּ הִגְבִּיר תְּאוּצָה,
אֶחָד מֵאִתָּנוּ נִסָּה לְטַלְפֵּן
אֵין קְלִיטָה, הַמַּכְשִׁיר מְמָאֵן,
שְׁאַלְתִּיו, אִם לִשְׁתּוֹת הוּא יַסְכִּים ?
כִּי רָצִיתִי לָשׁוּב עִם שְׁתִיָּה וְסַכִּין,
וְהוּא הֵשִׁיב: כֵּן...לִשְׁתּוֹת זֶה מְצֻיָּן
אַךְ אַל תָּעֵז לָשׁוּב לְכָאן מְזֻיָּן,
מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ עִם שְׁתִיָּה חָזַרְתִּי
וְהִשְׁתּוֹמַמְתִּי,אֵיךְ יָדַע עַל מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי?
הוּא לָגַם מַיִם וּפָתַח בִּדְרָשָׁה :
הִתְמַזֵּל מַזַּלְכֶם אָמַר בִּלְחִישָׁה,
חִפַּשְׂתִּי מְקוֹם נְחִיתָה
וּרְאִיתִיכֶם לוֹמְדִים כְּמוֹ בְּכִתָּה,
הִקְשַׁבְתִּי מְעַט לַלִּמּוּד
וְנוֹכַחְתִּי, שֶׁלְּיוֹסֵף וְאֶחָיו הוּא צָמוּד,
אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, כָּאן אֶנְחַת !
מָקוֹם רָאוּי הוּא וְלֹא מֻשְׁחָת.
אֲנִי מִדֵּי פַּעַם בָּא לְהִתְוַדֵּעַ
הַאִם כְּדַאי לָבוֹא וּלְהִשְׁתַּקֵּעַ,
אֲנִי מַמְתִּין לַדּוֹר הָרָאוּי
שֶׁבִּזְמַנּוֹ אַכְרִיז עַל בּוֹאִי בְּגָלוּי,
עַכְשָׁיו אַתֶּם מְבִינִים שֶׁאַתֶּם בְּשִׂיחַ
כֵּן זֶה אֲמִתִּי, אָמַר הַשָּׁלִיחַ.
אֲנִי בָּא כְּדֵי לַחְווֹת מִקָּרוֹב
אֲנִי חַיָיב, אוֹ לֶאֱהוֹב אוֹ לִכְאֹב,
אֵין אֶצְלִי שְׁבִיל הַזָּהָב
אוֹ דּוֹר שֶׁכֻּלּוֹ זַכַּאי אוֹ כֻּלּוֹ חַיָיב.
בָּאתִי לְבָרֵר אִם הֵפַקְתֶּם לְקָחִים
מִיַּעֲקֹב, מִיּוֹסֵף וּמִשִּׂנְאַת הָאַחִים.
הַשָּׁלִיחַ אָמַר לְהִתְרָאוֹת וְנֶעֱלַם
לֹא אוֹמַר, אִם רִכְבּוֹ הָיָה חֲמוֹר, שׁוֹר אוֹ זַחְלָ"ם,
לֹא אוּכַל גַּם לוֹמַר, אֵיךְ נִרְאִים פָּנָיו
אֲבָל לָשׁוּב הוּא רוֹצֶה וְהוּא אֲפִילוּ נִלְהָב.
הִסְבִּיר מְקֻבָּל: אִם הוּא אָמַר לְהִתְרָאוֹת
יֵשׁ לִרְאוֹת בָּהּ כְּאוֹת,
הוּא בָּטוּחַ יָבוֹא, זֶה וַדַּאי,
הוּא חָשׁ, שֶׁהַדּוֹר הַזֶּה לְמָשִׁיחַ זַכַּאי,
הוּא בְּמִתְכַּוֵּן לֹא אָמַר, "שָׁלוֹם"
כִּי לְהִתְרָאוֹת, הִיא לֹא מִלַּת חֲלוֹם.
מָשִׁיחַ בֵּן וְיָסַף מְחַפֵּשׂ תָּמִיד
זְמַן וּמָקוֹם לְמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד,
וּבֵינְתַיִם הוּא הוֹרִיד חִסּוּן מוֹנֵעַ
לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ, גַּם אִם יִתְמַהְמֵהַּ.
זֶה הָיָה חֲבֵרִי וַחֲלוֹמוֹ
וְכָךְ הִקְלִידוֹ מִיָּד בְּקוּמוֹ,
גַּם הוֹסִיף : בְּקָרוֹב נִתְחַבֵּק
חָזָק...חָזָק וְנִתְחַזֵּק !
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
