אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
&
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
סדרת השיעורים האהובה חוזרת לעונה חדשה
הרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
בכל יום חמישי בשעה 20:30 בזום
בשבוע הבא, מרצה:הרב ד"ר עידו פכטר,(במקום השבוע)האם עוד ניתן להאמין באדם?על הצורך האנושי בא-לוהים בעקבות הרב זקס.
לכניסה לזום לחץ כאן (כדאי לשמור את הקוד הוא קבוע)https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
Meeting ID: 997 6780 4505Passcode: 37144להצטרפות לחץ כאן
להצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקראhttps://chat.whatsapp.com/DL5OVogHuaI7Ad1A9lXIox
&
פרשת ויחי –"אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ לִי " - סבא וסבתא בימי מלחמת המצווה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס" ( בראשית, ו', יא'). תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא, קֳדָם ד'; וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא, חָטוֹפִין " ( מחבלים בארץ לפני ד' ותימלא הארץ בחטופים ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה אותה אנו חווים בימים אלו, חושפת במציאות אבלם של ההורים, הילדים והאחאים, גם את אבלם של סבא וסבתא, ביגונם הכבד באובדן נכדם או נכדתם במלחמה.
הרב יובל שרלו מראשי רבני צהר התייחס למעמד אבלם של סבא וסבתא:" המעגל ההלכתי של האבלות הוגדר בהלכה כשבעה קרובים: בן/בת זוג, הורים, אחים, וילדים. זהו הגרעין היסודי של האבלות, הם החייבים לשבת שבעה, הם החייבים בדיני האבלות השונים, ואותם באים לנחם. אולם, מעגל הנפגעים המשפחתי רחב בהרבה, והכאב המשפחתי הוא מהקשים ביותר. מקום מיוחד לכואבים יש לסבא ולסבתא, שנכדיהם נפלו או נפטרו. זכינו בדורות האחרונים לאריכות ימים, לקשרים עמוקים שבין נכדות ונכדים ובין סבים וסבתות, והכאב שלהם הוא עצום, גם על נכדיהם, וגם על ילדיהם האבלים. פורמלית, כאמור, הם לא עומדים במעגל האבלות המרכזי. אולם משפחתית הם נמצאים שם, במעמד מאוד מיוחד. פעמים רבות, דווקא הם לא זוכים לנחמה, והם בודדים יותר, גם בשל העובדה שחבריהם שלהם אינם באים, וגם בשל העובדה שקשה להם לעקוב אחר המתרחש, בין מסיבות פיזיות ובין מסיבות תרבותיות. זו קריאה גדולה לתשומת לב גם אליהם. אין איסור הלכתי שהם יכללו עצמם במעגל האבלות, ומותר להם לנהוג מנהגי אבלות. טוב יעשו המשפחות עצמן אם יתנו את הדעת לצירופם. על אחת כמה וכמה, המנחמים הבאים קרואים להפנות את עצמם גם אליהם, לשמוע מהם את הקשר ואז הזיקה העמוקה, לפתוח פתח לביטוי כאבם הגדול, ולקשור את עצמם למעגל האבלות הגדול .אוי לנו שאנו בדור שבו יש מצבים שסבים וסבתות קוברים נכדות ונכדים. יכולתנו לרכך במעט את הכאב היא חלק מהריפוי שאנו זקוקים לו בעת הזו, כלפי כולם" ( תשובתו של הרב שרלו לפנייתו של ג'וני למברגר - פורסם בקבוצת הווטצאפ של חוג הגרונטולוגים הוותיקים 14.12.23 ).
הנה לראשונה, אנו נחשפים בפרשתנו ,למוסד הסבתאות הבראשיתי, במפגשו של סבא יעקב ישראל עם שני נכדיו – אפרים ומנשה " וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה, וְאֶת אֶפְרָיִם. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ".
סבא יעקב החולה והחלש בערוב ימיו, נרגש מהפגישה הצפויה עם נכדיו, שמעצימה ומחזקת אותו לקבל את נכדיו בישיבה ולא בשכיבה: " וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה".
סבא יעקב מכונן את מעמדם של נכדיו במשפחה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף...וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם...לִי הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ לִי". הנה ההטרמה הבראשיתית לאמרה התלמודית: "בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים " ( יבמות, סג', עמ' ב').
סבא יעקב מאד נרגש מהמפגש עם נכדיו ומעניק להם נשיקה וחיבוק חם, שכה היו חסרים לו כילד:"וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם". כך התוודענו לאירוע הקמאי של יעקב הצעיר בדמותו של עשו, המשתוקק למגע פיזי של אביו יצחק :"אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי ". אנו מזהים העדר קשר חם שאין בו מגע פיזי של חיבוק או נשיקה של ההורה לילדו. מילת המפתח היא- "אוּלַי". מנקודת ראותו של הילד יעקב, דומה שבבית יצחק ורבקה ,לא זכו הבנים למגע חם ומחבק ויתכן שהייתה לכך השפעה על מערכת היחסים הבעייתית בבית ותוצאותיה.
ג'ון בולבי, היה פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי (1907 – 1990) אבי תאוריית "ההתקשרות" ( Attachment Theory) , תאוריה פסיכולוגית התפתחותית, אשר עוסקת בדינמיקה של מערכות יחסים ארוכות טווח בין אנשים, החל מהקשר המתפתח בין הילד להוריו בשנות החיים הראשונות. התאוריה מתמקדת בקשר ראשוני זה, כבונה את התייחסותו של הילד לעולם החברתי הסובב אותו, וכך גם את תפיסתו העצמית. ההנחה המרכזית של התאוריה היא, כי קשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של הילד. הנה כי כן, תיאוריית ההתקשרות של בולבי , נוכחת במגע הגופני, בנשיקה ובחיבוק החם של סבא יעקב לנכדיו, שרואה אותם כבניו:"לִי הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ לִי".
סבא יעקב בפרשתנו, מציג לנו דגם של סבא מעורב ואף מתערב בהשפעתו על נתיב חייהם העתידי של נכדיו, במעמד הברכות: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ, עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר... וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, לֹא כֵן אָבִי: כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה " . סבא יעקב מנחיל לנו בפרשתנו תובנה ןמורשה שבְּכוֹרָה, איננה בהכרח קושאן של הבן הבכור הכרונולוגי. אלא הבכורה היא מהות שיש בה מרכיבים של – התאמה, מסוגלות וייעוד ספציפי.
סבא יעקב נושא עמו זיכרונות לא נעימים מתבנית נוף ילדותו בבית הוריו – יצחק ורבקה , בחשיפתו לטעויות חינוכיות בגידולם של הילדים שהובילו לקנאה , שנאה ורצון נקמה של פגיעה בגופו מצד אחיו עשו:" "וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב".
המסר של סבא יעקב המעורב והמתערב בחיי נכדיו הוא, שיש תמיד להעדיף את המתאים, בעל התכונות והכישורים ולא הסדר הכרונולוגי הוא זה שיקבע. גיל זה לא רק תאריך לידה .
אך סבא יעקב מנחיל לנו לדורות, את הברכה המכוננת בפרשתנו לשני נכדיו, אותה אנו נוהגים לומר , עת אנו משכיבים לישון בלילה את ילדינו ונכדינו : "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
כך מנכיחה פרשתנו בראשיתה, את מאפיין החוסן הישראלי הנובע מסבא יעקב: "וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה" . מפרש רש"י: "על ראש המיטה- שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו". השם - ישראל ולא השם- יעקב- הוא סימן וקריאה להתחדשות , לעמידות ולחוסן.
סבא יעקב הנושא בגאווה את השם – ישראל, נושא בתוכו את החיסון הדרוש , לעמידות ולחוסן, לשמירת החוסן הגופני, הכלכלי, הנפשי והרוחני, בארץ מצרים. ישראל - השם הפרטני הוא גם השם הגנרי הקולקטיבי, שמייצג את הזהות והקיום היהודי , נוכח איומים בגלות מצרים.
את נוסחת החוסן, מעניק סבא יעקב בפרשתנו, בברכותיו לבניו ולנכדיו, כצידה לדרך , לא רק כיחידים , אלא גם כשבטים ,שמוטלת עליהם אחריות קולקטיבית כעם, לייצר אחדות , סולידריות וערבות הדדית- יחד שבטי ישראל.
"וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל "– היא קריאה של אבא וסבא ישראל - לבניו ולנכדיו, להיות חזקים ולחזק אחד את השני בעיקר במצבים קשים ומאתגרים: " אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" ( ישעיהו, מא', ו').
"וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל "– היא קריאתו של הסבא הבראשיתי - גם אני סבא יעקב ישראל, זקוק לתשומת לב, לחיזוק ולתמיכה, להיות חזק , בהתמודדות עם אובדן ושכול.
כך באקורד הסיום של ספר בראשית, ברוח ישראל סבא, נסיים בקריאה לסבא ולסבתא ולעם ישראל בימים של מלחמה ,אובדן ושכול - חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון
&
פרשת ויחי – בלי עין הרע- חיה חברתית - אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון.
"האדם מטבעו הוא חיה חברתית", כך קבע אריסטו כבר לפני כמעט 2,400 שנה, ונראה שטבע האדם לא השתנה מאז. אנשים מחפשים חברה כדי למלא צרכים בסיסיים שהם הרבה מעבר לביטחון פיזי או כלכלי.
כ-2,300 שנה מאוחר יותר כתב רודולף דרייקורס (שוויון: האתגר, עמ' 29)1]:
"המניע היסודי והעיקרי של האדם היא תשוקת ההשתייכות. האדם אינו יכול לפעול אלא כחבר בקבוצה, ובלעדי הקבוצה כמוהו כאפס. הקבוצה מאפשרת לו למלא תפקיד, ותפקידו בקבוצה מקנה לו את זהותו. ודאותו של המקום שהוא תופס, במשפחה, בקהילה או בחברה הגדולה, רק מקנה לו ביטחון...".
הרמב"ם, בפירושו על מסכת אבות, מאריך בסוגי החברויות השונים, מ"חבר התועלת" במערכת יחסים המבוססת על אינטרס משותף, ועד ל"חבר המעלה" במערכת יחסים שעניינה להביא יחד ברכה לעולם. כך או אחרת, המשנה במסכת אבות (א, ו) אמרה שעל האדם להתאמץ ולהשקיע במערכות יחסיו, עד כדי כך שהמשנה נקטה בלשון: "קנה לך חבר".
אם כן, ללא קשר לדת, תרבות או תקופה כזו או אחרת לאורך ההיסטוריה, האדם נותר חיה חברתית. לא פלא אפוא שמרבית בני האדם משקיעים רבות בבניית מערכות יחסיהם על מנת למצוא חן ולהיתפס בצורה חיובית בעיני הסביבה.
עין הרע
מטבע הלשון "עין הרע" הפך לשגור בפי בני האדם, ומשמעותו הרווחת היא כאשר אנשים ייחשפו להצלחה של אדם, לעושרו או ליופיו, קנאתם ועינם הצרה עלולים להזיק לו או לרכושו. כתוצאה מכך יש אנשים שכבר בנו קריירה על יצירת "סגולות", קמעות ומעשי כישוף כאלו ואחרים, שנועדו כביכול "לגאול" את האדם מהעין הרעה שלכאורה דבקה בו.
יוצא אפוא שמצד אחד האדם זקוק לחברה, ודווקא שם הוא מוצא את מקומו, את יכולתו להשפיע ולפעול בעולם וגם ללמוד ולקבל מאחרים, אך מצד שני, בו בזמן, עצם האינטראקציה עם אנשים אחרים עלולה לחשוף אותו לכאורה לעין הרע.
כיצד יש להתייחס למושג "עין הרע"?
האם מדובר רק בעניין מיסטי שבו האדם, שלא בבחירתו, נמצא כל הזמן תחת "סכנת" ההשפעה השלילית מהסביבה?
התשובה לשאלות אלו נמצאת במקורותינו, שם הביטוי עין הרע לא מבטא עניין מיסטי אלא התמודדות פנימית יום-יומית, רציונלית וממשית.
"בן פורת יוסף"
בפרשתנו, פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית, יעקב אבינו אוסף את בניו ומגלה בפניהם את ברכתו וצוואתו באופן שיש בו גם עמידה על האופי המיוחד של כל אחד מראשי השבטים.
כשיעקב מגיע לברכתו של יוסף הוא פותח במילים: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן".
בגמרא במסכת ברכות (כ, א; נה, ב) מסופר על רבי יוחנן שלא חשש מעין הרע משום שהוא מזרעו של יוסף הצדיק, שלא שלטה בו עין הרע, כפי שכתוב: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". רבי אבהו ציין שבמקום לקרוא 'עלי עין' יש לקרוא 'עולי עין', כלומר שעל האדם להיות מעל המבט של העין החיצונית שיכולה לפעול עליו לרעה. דעה אחרת בגמרא פירשה את הפסוק כך: "עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו", והתייחסה בכך ליוסף שלא התרצה לפיתויי אשת פוטיפר.
הרב קוק התייחס לסוגיית הגמרא העוסקת בעין הרע והציע פרשנות "פנימית" ורציונלית, שמטילה את האחריות על ההשפעות הסביבתיות על האדם עצמו ולא על החברה. לדבריו, באופן טבעי, האדם מושפע מסביבתו, ולעיתים אף בצורה שאינה גלויה לעין. מסיבה זו מומלץ להיות בחברת צדיקים, כדי להיות מושפע מהם, ולא מרשעים ומהשפעתם השלילית. עם זאת, הרב קוק הוסיף ואמר שבכוחו של האדם לעבוד על מידותיו כדי להיות בעל עמוד שדרה וחוסן פנימי כזה שלא יהיה מושפע ("מתפעל" בלשונו) מהזולת, כך ש"עין הרע", המבט של החברה עליו, לא ישפיע עליו לרעה.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ג, לז):
"העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבלת נפש אחת מזולתה על ידי קשר נעלם שביניהן. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, על כן הננו רואים ש'הולך את חכמים יחכם', ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהיה כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עוז בנפשו שתהיה חזקה ולא תהיה מוכנה להתפעלות מזולתה על כן אין עין הרע שולטת בה".
הרב קוק הסביר במקום אחר שדווקא כאשר האדם מצליח להשתחרר מהצורך "לרצות" את העולם החיצוני ("עין הרע" על פי הרב קוק), שבדרך כלל מביא לקלקולים, אז ימצא בנפשו פנימה את אושרו האמיתי ומנוחת הנפש משום שלא יהיה משועבד להתנהל על פי השפעות או ציפיות חיצוניות.
ובלשונו (עין איה ברכות ט, סב):
"אז תהיה הנפש רוממה הרבה יותר, מאותה המדרגה הפחותה של תליית מרכז חייה רק על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתו, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים, גם יהיה כל כבוד נפשו פנימה. ומתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהיה מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות...".
הרב קוק סיים וכתב שמידה זו מתאימה דווקא ליוסף, שידע לאורך תחנות חייו השונות במצרים להיות נאמן לעצמו ולא להתפתות וללכת אחרי רוחות זרות ופיתויים חיצוניים.
עם זאת, האדם בבחירתו החופשית יוכל להיות מושפע מאדם אחר לטובה, במקום שבו יבחר בעצמו בטוב, כפי שכתב הרב קוק:
"שיוסף הִקנה לנפשו עֹז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כוח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות (-על הצדדים הבהמיים שבו). על כן לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים".
לסיכום
האדם, כאמור, בא לעולם כדי לפעול ולהשפיע לטובה על סביבתו ומכריו. באופן טבעי האינטראקציה החברתית יוצרת השפעות הדדיות בין בני האדם, לעיתים בצורה גלויה ולעיתים בצורה הסמויה מן העין.
עבודת המידות היום-יומית של האדם בהקשר זה באה לידי ביטוי בכך שהוא עמל על כך שקשריו החברתיים לא יגרמו לו להיות מושפע מ"עין הרע" מצד סביבתו, כלומר לא להיות "מופעל" על ידי החברה בצורה כזו שתגרום לו לחשוב, לפעול ולהתנהג בדרך שאינה מתאימה לפנימיותו, ונועדה רק לרצות את סביבתו.
כצאצאיו של יוסף, טבועה בנו הידיעה שכדי "להינצל" מעין הרע אנו זקוקים פחות לקמעות ויותר לעבודת דיוק פנימית שתסייע לנו להיות נאמנים לעצמנו, שכן האדם זוכה לאושר אמיתי ומנוחת הנפש דווקא כאשר הוא נאמן לערכיו ולאמונותיו, ובכך זוכה גם להשפיע לטובה ולהביא ברכה לעולם.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] פסיכולוג ומחנך יהודי אוסטרי-אמריקאי, שפיתח את תאוריית הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר לכדי גישה מעשית.
אורי סובוביץ
&
פרשת ויחי - תשפ"ד - דובי פריצקי - קק"למנהיגים, אנו שומעים צריכים להפגין כוח, עוצמה, אומץ. דמותו של יוסף מציגה מנהיגות אחרת. האיש שהציל את האימפריה המצרית ממכת רעב, בוכה עשר פעמים. הוא מתגלה כבעל רגישות עצומה. בכיו אינו חרשי ואינו נסתר, בכי קולני, עמוק, הנשמע בית פרעה. אך בעוד שיוסף קורא דרור לכוחותיו הרגשיים, הוא נשאר כצוק איתן "כמשנה למלך וכאדוני הארץ" יוסף אינו רואה את עצמו רשאי להפגין כוח כלפי הזולת. מנהיגותו היא ניגוד מוחלט למודל המנהיגות השכיח בעולמנו מנהיגות המחצינה רגשות ואוצרת כוח.בניגוד למנהיגות המתעקשת להפגין כוח ומתאפקת מהצגת רגשות. ביטחונו של יוסף באלוקים היא שנתנה לו כוח. "ההיסטוריה אינה שקית אשפה של התרחשויות אקראיות שנקראה והתפזרה ברוח" (גוזף הלר) אלוקים עובד מאחורי הקלעים, ויוסף רואה את התמונה כולה. ולוואי שאנו בתקופתנו נוכל לראות את התמונה כולה שבת שלום מירושלים.️️דובי פריצקי.
&
פרשת ויחי -תשפ"ד- אחרית הימים בימינומייקל אייזנברג משקיע הון סיכון.
בסוף פרשת השבוע, פרשת ויחי, יוסף חוזה בפעם האחרונה בחייו את העתיד:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.(בראשית נ:כד-כו)
יוסף, שנוכח הקשיים הכלכליים בארץ ישראל, שיכנע את אביו ואחיו להשתקע במצרים, ידע שהמציאות החדשה עלולה לטשטש את הזהות היהודית ולהשכיח את החזון של כינון האומה הישראלית בארצה. הוא ידע שאקורד הסיום של השארתו בארון במצרים הוא מבוא וסמל להמשך ההיאחזות בארץ זרה המתואר בתחילת ספר שמות: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ו-ז), וכפי שהרחיבו המדרשים: "נתמלאו בתי טרטראות ובתי קרקסאות (איצטדניוני ספורט) מהם" (מדרש אגדה, בובר, שמות סימן ז); "…ללמדך, כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים…" (שמות רבה א, ח). לכן, יוסף השאיר להם תקוות-פקידה ופקודה מעשית המשולבות זו בזו, במטרה שישמרו על החזון.
ואכן, לאחר מאות שנים כשמשה מבשר על הגאולה נאמר: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, לא) - הם זכרו ולא איבדו תקווה. במקביל, גם הפקודה המעשית, ששימשה כל הזמן כמשימה לאומית שמונעת היטמעות, הושלמה. וכך תואר בחתימת ספר יהושע (שהיה מצאצאי יוסף ואף הוא מת בגיל מאה ועשר שנים):
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים… וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל. וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה. (יהושע כד, כט-לב)
אלא, שהפסוק: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ…" מכין אותנו לאירועים המתוארים בספר הבא, ספר שופטים, שלאורכו עם ישראל יושב בנחלות נוחות, לא משלים את כיבוש הארץ, שוכח את ייעודו, ערכיו וזהותו, ועושה פעם אחר פעם את הרע בעיני ה': "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים. וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם" (שופטים ב, יא-יב).
לאחר חורבן בית המקדש השני, חכמים העלו מחדש את תקוות הפקידה ושיבצו בתפילה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" וגם "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". לפני שבעים וחמש שנה הגשמנו את התקווה, וכמו הפקידה ההיא משואת מצרים, הקמנו מדינה שמהווה מקלט ליהודי העולם מפרעות ואנטישמיות. אבל, על הדרך, בגלל שהגשמנו את החלום ארוך השנים, אבדה המטרה לשמה חזרנו לארצנו. כמו בימי השופטים, החזרה לארץ אבות היא תנאי נחוץ אבל איננה תנאי מספיק. על מנת להבין את התנאי המספיק, עלינו לחזור לפרק הקודם בפרשת השבוע - חזון אחרית הימים של יעקב:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם… (בראשית מט, א-ב)
כשם שגופתו של יעקב לא "נתקעה" במצרים אלא הועלתה מיד ארצה, הוא בונה חזון לאומי-כלכלי לכל השבטים שיחזרו לארץ: שבט יהודה יוביל את המנהיגות הפוליטית ובנחלת יהודה יעסקו בכרמים ובגידול עדרי צאן ובקר; אנשי זבולון יהיו אחראים על היבוא והיצוא ושבט יששכר יוביל את תחום ההובלה היבשתית והלוגיסטיקה; דן ירכז את תחום המשפט, גד את הצבא, אשר את ביטחון המזון, ונפתלי ישרת בקומנדו ויעצב הסיפור על הכלכלה הטובה שלנו. בני יוסף יהיו אחראים על ניהול האוכלוסיה האזרחית, וכשבטים גדולים במיוחד מבחינה מספרית, יהוו הגנה על המדינה בממשק הגבול המזרחי. כדברי יעקב ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב). המשימה שבפי יוסף היא התנאי ההכרחי - חזרה לארץ ישראל. יעקב מבטא את חזון אחרית הימים הכולל כלכלה פועמת, מערכת אזרחית מתפקדת ושאיפה מתמדת להתפתחות וצמיחה.
מדינת ישראל בת ה-75 לא זקוקה לאסטרטגיה להעלאת 'ארונות קבורה' לארץ של תורמים נכבדים, מנהיגים רוחניים מהגולה או סתם יהודים. אנו זקוקים לחזון ודרך שימשכו לפה עולים. התקופה הקשה של התגברות האנטישמיות בארצות הברית, באירופה ובמקומות נוספים בעולם, דורשת מאיתנו לעצב מחדש את החזון מרובה-המעש והאחריות, שהתווה יעקב לאחרית הימים. מדינת ישראל, שבעזרת ה' תכפיל את אוכלוסייתה מעשרה מיליון לעשרים מיליון בעוד פחות משני דורות, זקוקה ליכולותיהם של יהודי העולם - בני יוסף של תקופתינו.
בני הארץ טובים מאוד בחדשנות, אילתור ובפיתוחים פורצי דרך, וגם בלקיחת אחריות וגבורה יוצאת דופן מגיל צעיר. אנו זקוקים גם לאנשים שיודעים לנהל מערכות אזרחיות וכלכליות בסקייל רחב - משהו שיודעים לעשות יותר טוב בחוץ לארץ, שם האוכלוסייה גדולה פי כמה וכמה. יהדות העולם יכולה לחבר אותנו, כמו בני זבולון בשעתו, לייצוא לכל רחבי הגלובוס באמצעות קשרים והיכרויות עם תרבויות שונות, ועוד כהנה וכהנה יתרונות שעשויים להפוך את ישראל למובילה בינלאומית דווקא בזכות זהותה היהודית הייחודית. העולים יחזקו את האוכלוסיה המשרתת, המפרנסת והמשלמת מיסים, וישפרו את החוסן הלאומי שלנו. לכן, עלינו לעמול על תוכנית מעשית לחיבור יהדות התפוצות לישראל, והעלאתם לארץ כשותפים מלאים בפרק הבא של החזון האופטימי לאחרית הימים. במקום להיות תקועים עם התקוות והתפילות של העבר, אנחנו יכולים לשאוף ולממש הלכה למעשה עתיד מבטיח.
מייקל אייזנברג
