"המלך המשפט" – הליכי שפיטה ומעין שפיטה ברשות המבצעת והמחוקקת

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

פרופסור אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט

"המלך המשפט" – הליכי שפיטה ומעין שפיטה ברשות המבצעת והמחוקקת    

אביעד הכהן*


אקדמות מילין

דימויו של ראש השנהכ"יום הדין" הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. ואף על פי שנתייחד לו במקראהשם "יום תרועה" או הציון הכרונולוגי הסתמי "אחד לחודשהשביעי", בספרות חז"ל תופסים הדין והמשפט מקום מרכזי במהותו של היום,כאמור בתחילת משנת ראש השנה (וממנה לפיוט הידוע "ונתנה תקף קדושת היום"):"בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון"[1]. מכאן קצרה הדרך להבלטת ממד הדין בפיוטי היום, כגון:"לאל עורך דין[2], לבוחן לבבות ביום דין, לגולה עמוקות בדין". בעקבותהדגשת אופיו של ראש השנה, ולמעשה כל עשרת ימי תשובה, למן ראש השנה ועד יוםהכיפורים כ"ימי דין", נשתגרה כבר בדור הראשון של האמוראים ההלכה, ולפיה משתנהבימים הללו מטבע תפילת העמידה, "תפילת שמונה עשרה", וזה לשונה: "כל השנה כולה אדם מתפלל 'האל הקדוש', 'מלךאוהב צדקה ומשפט', חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, שמתפלל 'המלך הקדוש'ו'המלך המשפט'"[3]. ופירש רש"י על אתר: "לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם". המלוכה מתבטאת אפוא גם בשפיטה ובעשיית דין. בעיני משפטן בן ימינו, זיהוי המלוכה, המזוהה בדרךכלל כרשות מבצעת, עם השפיטה, עשוי להיראות מוזר, שהרי משבאה לעולם תורת הפרדתהרשויות, היא נשתגרה והוטמעה ברוב מערכות המשפט במדינות העולם המערבי, ולפיה יש הבחנהבין שלוש רשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת. לפי זה, "אין מלכות נוגעת בחברתהכמלוא נימה", ויש לכל רשות סמכויות משלה, ובכך נמנעת הפקדת כל הסמכויות בידיגורם אחד, וכל רשות נדרשת לאזן את האחרות ולבקר את מעשיהן[4]. ואולם גם בתורת המנהל המודרנית ההפרדה ביניהן אינהמוחלטת: הרשות המחוקקת עוסקת, לעתים נדירות, במעשה מעין-שיפוטי (כגון בעת דיון בהסרתחסינותו של חבר כנסת); הרשות השופטת "מחוקקת" ויוצרת נורמות מחייבות עלדרך "חקיקה שיפוטית"[5], והרשות המבצעת עוסקת גם בחקיקה (באמצעות חקיקת מִשְׁנֶהענֵפה שלתקנות וצווים) ובשפיטה ענֵפה באמצעות עשרות ומאות ועדות ערר, ועדות השגה והשמה, ובתידין מנהליים הפרוסים לאורכו ולרוחבו של השירות הציבורי[6].

הקב"ה כשופט

בדרך כלל, לאנהגה בעולם העתיק "הפרדת רשויות", מפני שהשלטון היה בדרך כלל מלוכני,והמלך היה המחוקק והשופט והמבצע גם יחד. אכן, זעיר פה זעיר שם ניכרים ניצני הפרדהבין סמכויות הרשויות כבר בתקופות קדומות, הן במשפט העברי הן בשיטות משפט ומשטראחרות[7],  ועם זאתדימויו של המלך או המנהיג כשופט ו"עושה משפט" היה נפוץ ביותר, עד כדי כךשלעתים ניטשטשו הגבולות בין שני המונחים, והכינוי "שופט" במקרא משמעו הן'מנהיג' (רוב השופטים בספר שופטים לא עסקו בשפיטה אלאבהנהגה[8]) הן 'דיין' היושב בהליך שיפוטי ומכריע במחלוקותוסכסוכים. לצד שני, הכינוי "מלך" מציין לעתים קרובות גם 'שופט' העושהמשפט וצדק.  

"מלך מלכי המלכים", הקב"ה, מתוארבמקרא לרוב כעושה משפט. כך למשל במעשה השמדת סדום, אברהם אבינו זועק –מתריס כלפיו: "השֹׁפֵט כל הארץ[9] לא יעשה משפט?" (בראשית יח, כה). דימוי זהשגור הרבה בפי משורר התהילים, האומר: "אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפט" (תהלים פב, א), ומכאן הקריאה עלאתר לשופטים בשר ודם: "עד מתי תשפטו עול, ופני רשעים תשאו סלה?" (תהלים פב, ב); "שפטני אלהים וריבה ריבי" (תהליםמג, א);"שפטני כצדקך ה' אלהי" (תהליםלה, כד).ומעין זה מצינו גם בספרים אחרים במקרא, כגון: "אז ירננו עצי היער מלפני ה', כיבא לשפוט את הארץ" (דברי הימים א טז, לג)[10]; "ראיתה ה' עותתי, שפטה משפטי" (איכה ג, נט); ועוד כהנה וכהנה[11].  זיהוי הקב"ה כשופט הביא גם לזיהוי ההפוך,וכבר בימים קדמונים כונה גם שופט בשר ודם "אלוהים", לשון חולין, כשם תואר לגורם המכריעבמחלוקות בין בני אדם[12].  

מלך בשר ודם כשופט

ניתן למצוא במקרא גם תיאורמעשי שפיטה של שליט בשר ודם, בין מלך בין "שופט" (מנהיג). כך למשל נאמר על דבורה הנביאה:"ודבורה אשה נביאה אשת לפידות, היא שֹׁפְטָה[13] אֶת יִשְׂרָאֵל בעת ההיא" (שופטיםד, ד). אכן, בעוד שהכינוי "שופט" מציין בספר "שופטים" בעיקר מנהיג, מהמשך הכתובים בזיקה לדבורה עולהשמדובר לא רק במנהיגות אלא גם ב"שפיטה" שמשמעה 'יישוב סכסוך':"והיא יושבת[14] תחת תמר דבורה[15] בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, ויעלו אליה[16] בני ישראל למשפט" (שופטים ד, ה). ובתפילה שנשא ערבכניסתו לכהונה הרמה, התפלל שלמה המלך אל ה': "ונתת לעבדך לב שֹׁמֵעַ[17] לשפט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה" (מלכיםא ג, ט),ודומה שה"שפיטה" האמורה כאן משמעותה כפולה, הן 'הנהגה שלטונית' הן 'הכרעהבמחלוקת' או 'יישוב סכסוך'. וכאמור בסמוך, נענתה תפילתו על אתר: "יען אשרשאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עֹשר ולא שאלת נפש איביךושאלת לך הבין לשמע משפט, הנה עשיתי כדבריך" (מלכים א, ג,יב). ומכאן "משפט שלמה" (מלכים א, ג), שהכריע בעניין שתי הנשים שבאולפניו, שיצא שמו הטוב בעולם. אין זה מפליא אפוא שבספר המיוחס לשלמה נאמר: "מלךבמשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד), ודומה שגםכאן ה"משפט" מציין הן מעשה ההנהגה הן שפיטה.

ה"צעקה אל המלך" - המלך בשבתו כבג"צ

אחת התופעות המעניינות הרווחותבמקרא, שעניינן הוא תפקידו השיפוטי של המלך, לא השלטוני, היא הנגישות הרבה בפנייה אליולעשות משפט וצדק. תופעהזו כונתה בדרך הלצה על ידי חוקר המקרא פרופ' יאיר זקוביץ "המלך בשבתוכבג"צ". מכל מקום, יש בה כמין הדהוד אנכרוניסטי של מציאות החיים המשפטיתבמדינת ישראל, שבה כל עותר, ויהא זה "איש מן השורה", אף אם בשולי השולייםשל החברה, המבקש לתקוף מעשה של רשות שלטונית, יכול לעתור מיד לערכאה השיפוטיתהגבוהה ביותר. לפי "חוק יסוד: השפיטה", יכול כל עותר לפנות ישירות לביתהמשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מבלי להציג תחילה את עצומותיו לפני ערכאותנמוכות יותר[18].  

בפסוקים רבים במקרא מתוארתה"צעקה אל המלך". אכן, בעוד הפנייה לבג"ץ מוגבלתלעניינים שבמוקד המשפט הציבורי והחוקתי והמנהלי, ה"צעקה" אל המלך במקרא באהגם על מעשי עוול של השלטון גם בעניינים אזרחיים מתחום המשפט הפרטי[19].משמעותה של ה"צעקה" או ה"זעקה"במקרא אינה מתמצית בהרמת הקול[20] מתוך כאב וצער. לא אחת, ובהקשרים מסוימים, יש בהביטוי גםל"צעקה" שעניינה מעין תביעה שיסודה בדין ולא רק לפנים משורת הדין, תביעה משפטית, בעיקר נגד עוול הזועק עד השמים. שימת לב למשמעות זו של "צעקה"עשויה להאיר באור חדש  את פסוקי המקרא[21].כך למשל נאמר בפרשת "משפטים": "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענהתענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי שמֹע אשמע צעקתו" (שמותכב, כב-כג).וכיוצא בו בהמשך: "אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותולבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שמותכב, כה-כו). בעוד התרגום המיוחס ליונתן מתרגם את ה"צעקה" כהרמת קול,"יצווח עליכון", אונקלוס מתרגם אותה בלשון קבילה המציינת טענה-תביעה בעלת אופי משפטי[22]: "אם מקבל קבל קדמי... אקבל קבילתה" (והרי לנו "לשון נופל עללשון", קבלתה של הקבילה והיענות לה). "צעקת" הדל-החייב במקרה זהלפני "מלך מלכי המלכים" (ודוגמתה תפורט עוד להלן) אינה אפוא רק ביטוי לזעקתשבר אישית, אלא מעין תביעה שיסודה בדין: זכות החייב למנוע בדין את נטילת כסותו עלידי הנושה. בדומה לזה נאמר בפרשת נערה שנאנסה: "על דבר אשר לא צעקה בעיר... צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה"(דברים כב, כז), צעקה מלווה הרמת קול ההולך מסוף העולם ועד סופו, אך אפשר שנוסף עלהפירוש הפשוט יש בפסוק גם ביטוי גם לעוול המשפטי הנורא הגלום בניצול מיני של נערהואינוסה.

ביטוי יפה לכפל המשמעות של המילה "צעקה" יש בפרשתסדום ועמורה בפסוק המתאר את חטאיה הרבים בעיני ה': "ויאמר ה' זעקת סדום ועמרה כירבה, וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה,ואם לא אדעה" (בראשית יח, כ-כא). אכן, אין המקרא מציין מה טיבה של "צעקתההבאה אלי", אך לפי פשוטו של מקרא מדובר בהרמת קול על מעשי העוול הרבים שהיובסדום[23]. והנה במקרה זה,אונקלוס, המתרגם "קבילתהון דעלת לקדמי",אינו מסתפק בתרגום המונח "צעקה" כפשוטו אלא כ"קבילה". יתר עלכן, התרגום המיוחס ליונתן, הנזקק הרבה למדרשי חז"ל, מכוון את פירושו לא רק ל"קבילה"סתמית אלא גם לקבילתה של אישה מסוימת: "כקבילתא דריבה פליטית".

קוראתמים, שאינו בקי במדרשי חז"ל, לא יבין למה מכוונים דברי התרגום המיוחס ליונתן",שחז"ל אינם מדברים על "צעקה" סתמית אלא על "צעקתה",כלומר תביעתה בדין, של "ריבה פליטית", נערה מסוימתששמה "פליטית", בתו של לוט, שגרה בסדום, שהתקוממה על מעשי העוול שלאנשיה ותבעה שיבואו על עונשם בדין. וכך נאמר במדרש "ילקוט שמעוני"על אתר: "רבי יהודה אומר: הכריזו בסדום, כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעניואביון - יישרף באש. פליטית, בתו של לוט, היתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עניאחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה. מה הייתה עושה? בכל יום, כשהייתה יוצאהלשאוב מים, הייתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני. אמרו: מאין חיהעני הזה? וכשידעו בדבר, הוציאוה לישרף. אמרה: רבון העולמים, עשה משפטי ודיני! ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד. באותהשעה אמר הקב"ה: ארדה נא [ואראה], אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום,אהפוך יסודותיה למעלה. 'הכצעקתם' אינו אומר אלא 'הכצעקתה'". הבנת ה"צעקה" כמכוונת לא רקכלפי הרמת קול, אלא גם כלפי תביעה בדין ועשיית משפט, עשויה להסביר כיצד לימים למדוממדרש אגדה זה הלכה גדולה בהלכות משפט ו"כללי הצדק הטבעי", ולפיה אסורלדיין לפסוק בדין עד שיכיר מקרוב את העובדות, "ארדה נא ואראה", וישמע אתטענות הצד שכנגד קודם שיבוא להכריע בדין[24].

עליסוד זה, ניתן לפרש גם את ה"צעקה" הראשונה במקרא[25]. לאחר שהרג קין את הבל אחיו, נאמר:"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י). לבדמהיות ה"צעקה" על נטילת חיים בזעקה רמה ההולכת מסוף העולם ועד סופו, ישבה גם תביעה משפטית בדין. והנה, בעוד התרגום שמיוחס ליונתן, מתרגמו כפשוטו, "צווחין קדמי",קול דמי אחיך צועקים לפניי, אונקלוס גורס: "דם זרעין דעתידין למפק מן אחיך קבילין קדמי מן ארעא", כלומר 'דם זרעו[של הבל], שעתיד לצאת מאחיך,  קובל לפניי מן האדמה". ואף כאן השימוש בפועלקב"ל, המזוהה עם תביעה שבדין, מעין "קבילה" מעצים את התביעה, שאינהרק תביעה מוסרית, אלא גם (ואולי בעיקר) תביעה משפטית, שיסודה בדין.

אכן,ה"צעקה" שבמקרא, גם בהקשרה ומשמעותה המשפטית, אינה מבטאת רק הליך משפטיסדור, שניצבים בו שני בעלי דין לפני המלך, ולאחר שהוא שומע את טענותיהם הוא מכריעבדינם. לא אחת, מדובר בהליך של "עשיית צדק", ולאו דווקא "דין"במשמעותו המודרנית. ה"זעקה" נשמעת בדרך חד-סטרית, מפי אדם, פעמים הרבה מישמצוי בשולי החברה (כגון אלמנה), החש שנעשה לו עוול. הוא "צועק" לפניהמלך ומשמיע את זעקתו, והמלך "פוסק את הדין" במעמד צד אחד ומצווה מה ייעשהכדי לתקן את המעוות. בספרי הנביאים מצינו כמה וכמה דוגמאות ל"זעקה אלהמלך"[26]. כך, למשל מסופר (שמ"ב, יד) על האישההחכמה מתקוע שהתחפשה לאלמנה, באה אל דוד המלך וזעקה לפניו[27]: "הוֹשִׁעָה המלך". לפימטבעם הרגיל של סיפורי הזעקה אל המלך, שאלה המלך "מה לך", וכשסיפרה לועל כוונת בני משפחתה להמית את בנה יחידה, נענה לה ואמר: "לכי לביתך ואני אצוהעליך". על פני הדברים, אין מדובר בהליך שיפוטי, שהרי המלך לא שמע את דברי הצדהאחר. ועם זאת, אפשר שגם ב"סיפור" זה חבוי גרעין משפטי-נורמטיבי, ולא רקעשיית צדק אנושית. בספר "מלכים", מסופר על "אחד מבני הנביאים"שהתחפש לאיש מוכה ופצוע, "ויעמד למלך על הדרך... ויהי המלך עֹבר, והוא צָעק אל המלך" (מלכיםא כ, לט).לאחר שגולל את סיפורו לפני אחאב, הצדיק המלך דווקא את החובל, שר הצבא,שהיכה את החייל על שהתרשל במילוי חובתו במלחמה. ה"צעקה אל המלך" נזכרתגם בפרקי אלישע. כך בעת המצור הארמי על שומרון: "ויהי מלך ישראל עבר על החמה,ואשה צעקה אליו לאמר הושיעה אדני המלך... ויאמר לה המלך מה לך" (מלכיםב ו, כו-כח). גם כאן התרגום הארמי אינו מסתפקבמשמעות 'הרמת קול', "צווחה" אל המלך, אלא "ואתת קבלה קדמוהי". כלומר, הגישה לפני המלך קובלנה שיסודה בדין. האישה מתארת לפניו את "הסכםהחילופין" המזוויע שעשתה עם חברתה בעניין אכילת ילדיהן[28], הסכם שלטענתה הופר: "תני את בנךונאכלנו היום, ואת בני נאכל מחר". במקרה זה, אין בידי המלך להושיעה, והוא מסתפקבקריעת בגדיו לאות צער. במקום אחר מסופר על האישה השונמית, שככל הנראה התאלמנה בינתיים[29]. בשובה מגלותה בארץ פלישתים, לאחר שבעשנות רעב, מצאה את ביתה ושדה תפוסים על ידי אחרים, "ותצא לצעוק אל המלך אלביתה ואל שדה... וישאל המלך לאשה ותספר לו" (מלכים ב ח, ג-ה). האישה פותחת בפנייה השגורה, "הושיעהאדוני המלך", והמלך משיב לה במטבע הרגילה: "מה לך", ונחלץ לעזרתה:"ויתן לה סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה". גם נתן הנביא, יעץ לבת שבעלבוא "לפני המלך" ולהשמיע את זעקתה על שביקש אדוניהו למלוך במקום שלמהבנה. במקרה זה, מפאת זקנתו של דוד המלך, המפגש ביניהם היה בארמון המלך, אך גם כאן באההתבנית השגורה, שאלת המלך "מה לך" (מלכים א א, יז), ומיד לאחריה פורשתבת שבע את עצומותיה בפניו.  

כאמורבראש הדברים, מקומה של ה"זעקה" בולט בתפילות ופיוטי ימי הרחמים והסליחותבכלל וראש השנה בפרט[30]. כך למשל, בפיוט הפותח את מסכת הסליחותבקהילות אשכנז: "גְּנוֹן נָא גִזְעוֹ בְּזַעֲקָתָם בְּעוֹד לָיִל", ומעיןזה גם בתפילת המוספים: "אֶת לַחֲשִׁי עֲנֵה נָא,זַעֲקִי רְצֵה נָא, הָאֵל קָדושׁ". לימים חלחלה ה"זעקה" כביטוילמחאה על עוול גדול ומקומם גם לספרות השו"ת. בדומה ל"זעקה אלהמלך", הנשמעת במקרא בדרך כלל מפי אלמנות ודלת העם[31], גם ברטוריקה של ספרות השו"ת מתוארלא אחת "דיבורם" של שועי עולם ורמי מעלה הניצבים מול "המוןהעם", אלמנות ויתומים, עגונות ועניים, שאינם מדברים, אלא "צועקים"ו"זועקים"[32]. ועוד חזון למועד לדבר בהרחבה בסוגיהנכבדה זו. לאור דברינו, ה"זעקה" אל "המלך", מלך מלכיהמלכים,  מבטאת לא רק הרמת קול אלא גםתביעה היפה ליום הדין, תביעה שבדין שמופנית אל "המלך המשפט", "אלעורך דין", ארכי הדיינים.  


* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי"שערי מדע ומשפט" וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו; עמית מחקרבכיר, מכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעי ד"ר מיכאל ויגודה על שסייעעמי בעין טובה  בבירור כמה עניינות בפרשהזו.

 

[1] בכתבי היד העתיקים והטובים של המשנה, מופיע מונח זה במילה אחת,"כבנומרון", מונח יווני νοὐμερον, שמשמעותו"מספר" (בדומה למקובל בלטינית ובשפות הנובעות הימנה: "numerus, numero", number =מספר), כרועה הסופר את הכבשים שבעדר, שעוברות לפניו אחת אחת.וראה: נ' וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב,חלק א, ירושלים תשנ"ח, עמ' 440. אי ההיכרות עם הלשון היוונית הביאהלכך שכבר בתקופה קדומה נתחבטו הפרשנים בפירוש המונח, "גיירו" אותו והפכואותו למונח עברי בן שתי תיבות, "כבני מרון", ופירשו אותו על דרךהארמית(!) "כבני אמריא", 'בני צאן', כלומר כבשים. אחרים הסבו אותו לציוןמקום גיאוגרפי, "מירון" או הר אחר ששבילו צר, שההולכים בו צריכים לילך זהאחר זה בשורה (בבלי, ראש השנה יח ע"א).

[2]"עורך דין" במשמעות 'ארכי הדיינים', כלומר גדול הדיינים. ראה בהרחבה א'הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה(תשנ"ה),  עמ' 479-459.

[3] ברכות יב ע"ב. כפי שמעיר רש"י על אתר, אףעל פי שיידוע שתי מילים רצופות אינו שכיח בלשון ימינו, הוא מצוי לרוב במקרא:"המלך המשפט - כמו מלך המשפט. כמו 'נושאי הארון הברית' (יהושע ג, יד),כמו 'ארון הברית';  וכן 'המסגרות המכונות'(מלכים ב טז, יז) שהוא כמו 'מסגרות המכונות'; וכן 'העמק הפגרים' (ירמיהו לא, לט),כמו 'עמק הפגרים' ".

[4] ראה: מונטסקייה, על רוח החוקים (במקור: De l'esprit des lois), ירושלים תשנ"ח; אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפטהחוקתי של מדינת ישראל, כרך א (תשס"ה), עמ' 127 ואילך; א' ברק, שופטבחברה דמוקרטית (2004), עמ' 116-103; י' זמיר, הסמכות המנהלית(תשנ"ו), עמ' 70-65.

[5] ראהלמשל א' ברק, "חקיקה שיפוטית", מבחר כתבים, חלק א (תש"ס),898-821.

[6]לעניין זה, ראה בהרחבה: חוק בתי דין מנהליים, התשמ"ב-1982; י' זמיר, השפיטהבעניינים מנהליים, ירושלים 1975; י' זמיר, "בתי דין מינהליים: הקמה, הרכבומינהל", ספר תמיר (1999), עמ' 89.  

[7] ראהבהרחבה: ר' יעקובי, "הפרדת רשויות – בימים ההם, בזמן הזה", פרשתהשבוע, גיליון מס' 262 (תשס"ו).

[8]זיהוי ה"מלך"-המנהיג גם עם תפקידי שפיטה רווח גם בימי הביניים. ודומהשלא לחינם כלל הרמב"ם (מצרים, המאה הי"ב) את "הלכות מלכים"בחיבורו "משנה תורה" בספר "שופטים", לצד הלכות סנהדרין.  

[9] ואףכאן "שופט" במשמעות כפולה, "מנהיג כל הארץ" ושופט בני אדםומכריע בדינם.

[10] ואפשר שכמו במקומות אחרים, לשון "שפיטה"כאן משמעותו כפולה, הנהגה וגם שיפוט. ומשם לשירת "הודו לה'", הנאמרת בכלבוקר בתפילת שחרית. ודומה לו: "קומה אלהים שפטה הארץ" (תהלים פב, ח).

[11] ראה: א' אבן שושן, קונקורדנציה חדשהלתנ"ך, ירושלים תשמ"ב, עמ' 1199.  

[12] ראהבהרחבה: א' הכהן, "האמנם השופטים הם 'בני אלוהים'? על שלטון החוקבשופט", פרשת השבוע, גיליון מס' 332 (תשס"ט).

[13] כפישציינו הפרשנים, השימוש בלשון הווה-בינוני מציין פעולה רווחת או נמשכת, ולא מעשהחד פעמי.

[14]כמנהג בתי הדין, שבהם השופט-הדיין יושב, ואילו בעלי הדין עומדים.

[15] בישיבת השופט במקום פתוח, "תחתתומר", יש ביטוי נוסף ל"עממיותו" של ההליך במשפט העברי, שבו ישבהשופט פעמים הרבה דווקא ב"שער העיר" (דברים טז, יח: "שופטיםושוטרים תתן לך בכל שעריך"), בין השאר כדי לבטא את הנגשת המשפט לכלואת חובת שקיפותו של ההליך השיפוטי, ועשייתו ב"שער בת רבים", כדי שהצדק ייראהולא רק ייעשה. וראה עוד: רות ד, א; יא; "דבר העורכים", שערי משפטט (תשע"ח), עמ' 7. א' הכהן, "בדלתיים לא סגורות", באתר 929: https://www.929.org.il/author/112/post/21566; והשווהל"צדק" הנעשה במסתרים, בחושך ובחדרי חדרים, המתואר בספרו של פ' קפקא,"המשפט".

[16]ב"עלייה" למשפט, יש כמובן ניסיון לבטא את רום מעמדו של בית המשפט (ומכאןללשון העממית: "אני אעלה אותך למשפט") ואת ההיררכיה שבינו לבין"האדם הקטן" הניצב לפניו. כך גם אצל קפקא בספרו "המשפט", נדרשק'לעלות במדרגות רבות מספור כדי להגיע למשפטו המתנהל בדירה בקומה החמישית בבנייןמגורים. גם לשכות השופטים של המערכת המשפטית העלומה מולה ניצב ק' שוכנות בעלייתהגג של בניין המגורים ומוביל אליהן גרם מדרגות ארוך ומפותל שבסופו נמצאת מדרגהנוספת, גבוהה יותר מהשאר. רעיון זהבא לביטוי ארכיטקטוני בעיצובם של מבני בתי משפט הממוקמים ב"גובהה שלעיר" (השווה שבת יא ע"א לעניין בניית בית כנסת, "מקדש מעט",בגובהה של עיר). וגם כשהאדם מגיע לבית המשפט, לעתים הוא צריך לעלות במעלות-מדרגותרבות עד הגיעו לאולם, שגם בו כס המשפט מוגבה ואילו בעלי הדין יושבים נמוך הרבהיותר. באולם בית הדין המסורתי (להבדיל מבתי הדין הרבניים בימינו), כמעט לא היההפרש גובה בין היושב בדין לבין בעלי הדין. לעניין זה, ראה: A. Hanson, Scalesof Justice: How Courtroom Architecture in the United States and JapanInfluences and Reflects the Politics of their Legal Systems (2011); J.D.Rosenbloom, Social Ideology as seen through courtroom and courthouse, 22 Columbia -VLA J. Law and the Arts (1997) 463; כרמל חנני, "הארכיטקטורה של הצדק" במרשתתבאתר: http://urbanologia.tau.ac.il.

[17] עלהזיקה בין ה"לב" לבין עשיית משפט, ראה: ההקדמה שכתב הרב ש' דיכובסקילחיבורו לב שומע לשלמה – פסקי דין ומאמרים (ירושלים תשע"ד), עמ' 10-9;א' הכהן, "להציל עשוק מיד עושקו': לדמותו של דיין בישראל – על פועלו ההלכתיוהשיפוטי של הרב שלמה דיכובסקי",  משפחהבמשפט ו-ז (תשע"ד-תשע"ה), עמ' 84-9.    

[18] ככל הנראה נבע הסדר זה בין השאר מרצון השלטון המנדטורי להפקיד את ריבו שלהאזרח עם השלטון – כערכאה ראשונה ואחרונה - בידי שופטים בריטיים, שהיו הרוב המוחלטבבית המשפט העליון. ראה: ז' סגל, "בג"ץ במרקם החברה הישראלית – לאחרחמשים שנה", משפט וממשל ח (תש"ס), 235.

[19] ראה הרב א' סמט, "אלישע ואלמנת אחד מבניהנביאים", מופיע במרשתת באתר ישיבת "הר עציון": https://www.etzion.org.il.

[20] ראהאבן שושן (לעיל, הערה 11), עמ' 991.

[21]לנוכח החילוף השכיח ח=ע, אפשר שיש לפועל צע"ק במשמעותה זו בלשון המקרא זיקה,ולו סמויה, לפועל צח"ק במשמעותו המשפטית בלשון חכמים. ראה לעניין זהב' ליפשיץ, משפט ופעולה (ירושלים, תשס"ב), 211 והמקורות הנזכרים שם. ואפשרשעליהם יש להוסיף את קריאת שרה אמנו, "צחוק עשה לי אלהים"(בראשית כא, ו), לא רק במשמעות 'שחוק' ו'חיוך' (מעין "כל השומע יצחק לי"שבהמשך, שהוא לשון נופל על לשון), אלא גם במשמעות 'דין ומשפט', כאומרת: הקב"ההוציא דיני לאור, והכיר בזכותי להביא לעולם ילד שיירש אותי. ואפשר שגם כאן, כמובבראשית רבה נג, "אין הלשון הזה צחוק אלא ירושה", ו"עשה להצחוק" פירושו "העמיד לה יורש בדין, בזכות ולא בחסד" (על"צחוק" במשמעות "ירושה", ראה ליפשיץ, שם). ומכאן יובן אף לשון"וה' פקד את שרה", שנאמר עליה במדרש שם: "כל מקום שנאמר וה'- הוא ובית דינו", כיוון שמדובר כאן בעשיית דין ומשפט ממש, ולא רקבחסד. גם לפועל פק"ד יש זיקה ברורה למשפט הירושה (ראה למשל משנתעדויות ה, ו: "בשעת מיתתו אמר לו: "אבא, פקוד עלי לחבריך; אמר לו: אינימפקיד"; גיטין נ, ע"ב: שטר פקדתא; וליפשיץ שם, עמ' 204-203). כפי שהעירבעל "כלי יקר" על אתר, מכאן סמך לדברי חז"ל (ראש השנה יא ע"א)ש'פקידה' זו, שהיא בגדר עשיית דין, הייתה בראש השנה, "אשר בו הקב"ה יושבבדין עם כל בית דינו שלמעלה", ולכן קורין פרשה זו בראש השנה, שהוא"יום הדין".

[22] הפועל קב"ל מכוון לא רק לתלונה סתם אלא גםלטענה-תביעה  משפטית. לעניין זה, ראהליפשיץ (לעיל, הערה 21), עמ' 213 והמקורותהרבים הנזכרים שם. וממנו נגזרו בימינו בלשון העברית המונחים "קבילה",דוגמת "נציב קבילות חיילים", ו"קובלנה", הנפוצה בהליך משפטיפלילי שאינו יזום על ידי המדינה, אלא על ידי אדם פרטי.

[23] לעניין זה, ראה: א' הכהן, "סדום עירהחטאים", פרשת השבוע, גיליון מס' 1 (תשס"א) [=פרשיות ומשפטים,ירושלים תשע"א, עמ' 236-227].

[24] וראה שו"ת הרמ"א (זיו), סימן קח, עמ'תנ-תנא. מקורות אלה שמן המשפט העברי,מוזכרים עשרות פעמים(!) בפסיקה הישראלית בהקשר ל"זכות הטיעון". ראהלדוגמא בג"ץ 5182/93‏ ‎ ‎יהודית לוי‎ ‎נ' בית הדין הרבני האזורי, רחובות, פ''ד מח(3) 1, מפי השופטת דורנר; בג"ץ4112/90  האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ''דמד(4) 626, מפי השופט אֵלון; בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל,פ''ד סג(3) 500, פסקה כ"א לפסק דינו של השופט רובינשטיין; ועוד. וראה ר'יעקובי, "התרשמות ישירה של שופט, עדויות ותחליפים", פרשת השבוע, גיליוןמס' 182 (תשס"ה).

[25] וראה א' הכהן, "עונשו של רוצח", פרשיותומשפטים (לעיל, הערה 23), עמ' 368-362.

[26] הרבה מן הדוגמאות מובאות במאמרו הנזכר של הרב סמט, לעיל, הערה 19.  

[27]אכן, במקרה זה לא נאמר לשון "זעקה" במפורש, אבל הדפוס קבוע: האישהאומרת-זועקת "הושיעה המלך", והוא משיב לה "מה לך".

[28] בהסכם זה יש הד למה שנאמר בפרשת התוכחה: "ואכלתם בשר בניכם, ובשרבנותיכם תאכלו" (ויקרא כו, כט).

[29]מלכים ב, פרק ד. וראה סמט (לעיל, הערה 19), שם.

[30] לא למותר להזכיר שהתרגום הארמי מזהה פעמים הרבה אתה"צעקה" עם תפילה, ולא עם הרמת קול, ומתרגם את הפועל "ויצעק"="וצלי",שמשמעותו 'התפלל', ראה למשל: "ויצעק משה אל ה' " (שמות יז, ד) – "וצלימשה"; והרי התפילה גופה היא משורש פל"ל, שזיקתו למשפט (ע"ע פלילים)אינה צריכה לפנים. ראה ליפשיץ (לעיל, הערה 21), עמ' 201,164-162.  

[31] וכך גם כלפי הקב"ה, שבידוע הוא "אבייתומים ודיין אלמנות" (תהלים סח, ו). וממנו: "לא שמע צעקת ענוים" (תהלים ט, יג), המתורגם"קבלת ענוותנין", לשון קבילה. וכן: "להביא עליו צעקת דלוצעקת ענוים ישמע" (איוב לד, כח), המתורגם במופע הראשון בפסוק "קבלתהאדמסכנא", לשון קבילה, ואילו במופע השני באותו פסוק "וצעקתהון דעניי".

[32] ראה למשל בעלמא: שו"ת אבקת רוכל, סימן נב ("וראינו ושמענו המון העם צועקים");שו"ת צמח צדק (לרמ"מ קרוכמל), סימן ב ("והעניים המון עם צועקים");ועוד.  

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********