קטע מתוך ספרו המדהים של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל "רעיונות משני-חיים-קריאות חדשות בפרשת בשבוע" בתרגומו המיוחד של צור ארליך באדיבות מורשת הרב זקס, ובהוצאת קורן מגיד 2021 עמ' 69-70, לפרשת "בא- הסיפור שאנו מספרים".
המאה התשע-עשרה ידעה את שיבת המודחק. הזהות חזרה בסערת נקם, ועתה הושתתה לא על הדת אלא על זה או אחר משלושת תחליפיה: מדינת הלאום, הגזע (הארי), והמעמד (הפרולטרי). במאה העשרים, מדינת הלאום הולידה שתי מלחמות עולם. הגזע הוליד את השואה. המאבק המעמדי הוליד את סטלין, את הגולאג ואת הקג"ב. מאה מיליון איש נהרגו בשמם של שלושת אלילי הכזב הללו.
זה חמישים שנה שהמערב נתון בניסיון שני לבטל את הזהות, עתה בכיוון ההפוך. הפעם, המערב החילוני סוגד לא לאוניברסל אלא לאינדיבידואל: לעצמי, ל"אני". המוסר - הקוד הסמיך של הערכים המשותפים המלכדים את החברה בדאגה לטוב המשותף – התמוסס לכדי מוסר דליל שכל עניינו בזכותו של כל יחיד לעשות, או להיות, כל מה שהוא רוצה, כל עוד הוא אינו פוגע ישירות בזולת.
הזהויות נעשו למסכות שאפשר לעטות עטיית עראי לא מחייבת. בחלקים נרחבים של החברה הנישואים נחשבים מוסד שעבר זמנו, ההורות מושהית או מבוטלת, והקהילה היא המון חסר פנים. עדיין יש לנו סיפורים, מהארי פוטר דרך שר הטבעות עד מלחמות הכוכבים, אך אלה הם סרטים, מבדים, פנטזיות - לא כלים למעורבות אלא כלים לבריחה. עולם זה הוא סובלני לעילא, עד שהוא נתקל במחזות שאינם לטעמו; כשזה קורה הוא מתקפד מייד, נעשה קנאי עד גסות, ונסחף לפוליטיקה הלינצ'אית של ההמון. זהו פופוליזם, והפופוליזם הוא מבוא לרודנות.
אינדיבידואליזם היתר של זמננו לא יאריך ימים. אנחנו בעלי חיים חברתיים. איננו יכולים לחיות בלי זהויות, משפחות, קהילות ואחריות משותפת. פירוש הדבר שאיננו יכולים לחיות בלי הסיפורים המחברים אותנו לעבר, לעתיד, ולקבוצה גדולה שההיסטוריה שלה והייעוד שלה הם גם ההיסטוריה והייעוד שלנו. התובנה של התורה עודנה תקפה. כדי להקים חברה חופשית ולקיימה, צריך כל אחד לספר לילדיו כיצד הושג החופש ומה היה טעמם המר של החיים בלעדיו; להטעימם מלחם העוני ומן המרור. המאבד את הסיפור הזה, סופו שיאבד את חירותו. כך קורה כאשר שוכחים מי אנחנו ולמה.
המתנה הגדולה ביותר שבידנו לתת לילדינו אינה כסף ואינה קניין, כי אם סיפור. סיפור אמיתי, לא פנטזיה; סיפור המחבר אותם אלינו ואל מורשת עשירה של ערכים נאצלים. איננו גרגירי אבק הנישאים אנה ואנה על פי כיוונה של האופנה הרוחנית בת הרגע. אנו יורשיו של סיפור שהדריך מאות דורות של אבותינו ושינה את העולם המערבי כולו. את אשר נשכח נאַבד. המערב שוכח את סיפורו. אסור לנו לשכוח את שלנו.
אנו מביטים לאחור, על פני שלושת אלפים ושלוש מאות השנים שעברו מימי משה ועד הנה, ונוכחים לראות כמה צדק משה. סיפור המסופר על פני הדורות הוא מתנת הזהות. והיודע את זהותו, היודע מי הוא ומה ולמה, יכול לנווט במדבריות הזמן באומץ ובבטחה.
*****************************************************
תיאור תמונה
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
מצורפת תוכנית של החברה לחקר המקרא בשיתוף החמ"ד לקידום לימוד תנ"ך, פרשת שבוע, טעמי המקרא, וביאורי תפילה לכיתות ג'-ו', הלימוד יהיה על ידי רבני בתי הספר לאחר שעות הלימוד בן השעות 13.30-15.30 פעמיים בשבוע בפיקוח וניהול התוכן ע"י המפקח הראשי -מרכז רבנים- הרב חיים ענזי, והרב אביה אלבה.
ניהול כללי וגיוס בתי ספר (עד כה נרשמו מעל -40 בתי ספר+)החברה לחקר המקרא ע"י מנהל המיזם סא"ל מיל. תלם חזן-חבר הנהלה.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה יום רביעי כט' טבת תשפ"ה -29.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "בא" תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:
מרצה: הרבנית תמר מאיר -חוקרת של ספרות המדרש והאגדה, סופרת ילדים, ראש בית-מדרש לנשים ופעילה ציבורית. כלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים
הנושא:״ בחצי הלילה.
השבוע מוקדש השיעור לעל"נ הגיבור הקדוש סמ"ר אפרים יכמן הי"ד.
שנפל בקרב גבורה בצפון רצועת עזה ביום טו טבת תשפ"ד, בעודו מגן על חיי חבריו. בן 21 בנופלו.
אפרים היה הבן השני מתוך שבעת ילדי משפחת יכמן תושבי נווה דניאל. למד בישיבת חורב, היה תלמיד שיעור ד' בישיבת ירוחם. התפתח כל הזמן מבחינה תורנית, עבד תדיר על מידותיו, בנה את עצמו ואת האישיות שלו. המוזיקה הייתה חלק חשוב אצלו, היה מוזיקאי מחונן - ניגן כבר מכיתה א'. אהב מאוד את ארץ ישראל, וטייל בארץ בכל הזדמנות.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
הרב דורון פרץ יו"ר המזרחי העולמי.
הנושא : בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ״ - מחלה ותרופה.
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה שתפו.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*******************************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת בוא תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה
"על הכורח לשאול שאלות"
אין זה מקרה שפרשת בוא, המספרת על מכות מצרים האחרונות, פונה שלוש פעמים לדבר על הילדים ועל חובת ההורים לחנכם. אנו היהודים מאמינים כי כדי להגן על מדינה צריך צבא, אך כדי להגן על ציוויליזציה צריך חינוך. החירות בטֵלה כשהיא נעשית מובנת מאליה. אם ההורים אינם מנחילים לדור הבא את זיכרונותיהם ואת האידאלים שלהם, ואינם מספרים כיצד נלחמו על חירותם וכיצד השיגו אותה, מסע הדורות מתמסמס והעם נעשה אובד דרך.
מרתק לראות כיצד מדגישה התורה את הצורך שהילדים ישאלו שאלות. שתיים משלוש ההתייחסויות לנושא הילדים בפרשה מדברות על כך: (1) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כו-כז); (2) "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, יד). תיאור דומה נמצא בחומש דברים: (3) "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ו, כ-כא). ולבסוף, ההתייחסות הנוספת בפרשתנו, היחידה שאין בה שאלה מצד הבן: (4) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).
ארבעת הקטעים הללו התפרסמו במיוחד על שום הופעתם המרוכזת בהגדה של פסח. הם מיוחסים, בהתאמה, לארבעה בנים: רשע, תם, חכם ושאינו יודע לשאול. חז"ל הסיקו מצירופם של הארבעה כי (א) ילדים אמורים לשאול שאלות; (ב) סיפור הפסח צריך להיבנות כתשובה לשאלה של ילד, ולהתחיל בה; (ג) תפקידו של ההורה לעודד את ילדיו לשאול שאלות, ואת הילד שעוד אינו יודע לשאול יש ללמד לשאול.
כל זה אינו טבעי כלל. להפך: הוא חותר בעוז נגד המקובל. ברוב התרבויות המסורתיות, ההורים והמורים אמורים ללמד, להדריך ולצווֹת. תפקידו של הילד הוא לציית. "ילדים צריכים להיראות, לא להישמע", אומר ניב אנגלי ישן. "ילדים, שמעו תמיד בקול הוריכם, כי רצוי הדבר לפני הא-לוהים", אומר טקסט נוצרי מפורסם. סוקרטס, שלימד את שומעיו לשאול שאלות, נידון משום כך באתונה למוות בעוון השחתת הנוער. ביהדות, ההפך הוא הנכון. ללמד את הילדים לשאול – הוא צו דתי. כך הם גדלים.
היהדות היא תופעה נדירה שבנדירות: אמונה המתבססת על הצגת שאלות, ובכלל זה שאלות עמוקות וקשות הנראות כמערערות את יסודות האמונה. "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", שאל אברהם (בראשית יח, כה). "אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?", קרא משה (שמות ה, כב). "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?", תהה ירמיהו (יב, א). רובו של ספר איוב עשוי משאלות כאלו, ותשובתו של א-לוהים, המשתרעת על פני ארבעה פרקים, מורכבת משאלות עמוקות אף יותר: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ?" (לח, ד); "הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?" (לח, יז); "וְאִם זְרוֹעַ כָּאֵל לָךְ וּבְקוֹל כָּמֹהוּ תַרְעֵם?" (מ, ח), ועוד ועוד.
בישיבות, לשאול שאלה טובה הוא הנעלה שבהישגים. הרב אברהם טברסקי, פסיכיאטר בעל רגישות דתית עמוקה, מספר כיצד, בנערותו, עודד רַבּוֹ אותו ואת חבריו להקשות עליו. באנגלית רצוצה היה אומר למי ששאל שאלה טובה, "אתה צודק! אתה מאה אחוז צודק! עכשיו אסביר לך למה אתה טועה".
שאלו פעם את איזידור רַבִּי, בעל פרס נובל בפיזיקה, למה נעשה מדען. "בזכות אימי", ענה. "כל ילד אחר, כשהוא חוזר מבית הספר שואלים אותו 'מה למדת היום?' ואילו אימי היית שואלת 'איזי, שאלת היום שאלה טובה?'. זה כל ההבדל. לשאול שאלות טובות – זה מה שהפך אותי למדען".
היהדות איננה דת של ציות עיוור. לפלא הוא: בתורה, העמוסה בתרי"ג מצוות, ובספרות חז"ל הפורטת אותן לפרטיהן ומוסיפה עליהן מצוות דרבנן, אין מילה עברית שמשמעותה "לציית". כאשר נתבקשה מילה כזו לעברית המודרנית, הושאלה המילה "לציית" משורש ארמי. התורה משתמשת לעניין זה בפועל "לשמוע", שאינו מכוון לציות דווקא, אלא עניינו, בלשון ימינו, שמיעה, האזנה, הבנה, הפנמה והיענות. בעומק המבנה של התודעה העברית נמצא הרעיון כי חובתנו הנעלה היא לשאוף להבין את רצון האל, לא רק לציית בעיניים עצומות. חרוזיו של המשורר האנגלי אלפרד טניסון על חיילי הבריגדה הקלה במלחמת קרים, "תַּפְקִידָם לֹא לִשְׁאֹל; / רַק לִפְעֹל, אוֹ לִפֹּל", מתארים מציאות הרחוקה מהלך הרוח היהודי כרחוק מזרח ממערב.
למה? כי אנו מאמינים שהשכל הוא הגדולה במתנות שנתן אלוהים לאנושות. את המילה "כדמותנו" בפסוק "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) מסביר רש"י: "להבין ולהשכיל". הברכה הראשונה בברכות הבקשות שבתפילת עמידה היא ברכת חונן הדעת. אינטואיציה מרהיבה הדריכה את חז"ל לקבוע נוסח ברכה על ראיית חכם גדול שאינו יהודי. לא רק שהם ידעו לראות את החוכמה בתרבויות שאינן תרבותם – הם אף סברו שראוי להודות על כך לה'. כמה רחוקה הכרה זו מצרות המוחין הקטנונית והקנאית שלעיתים כה תכופות, בעבר ובהווה, מצמצמת את עולמן של דתות.
ההיסטוריון פול ג'ונסון כתב פעם שהיהדות הרבנית היא "מכונה חברתית עתיקת יומין, ויעילה מאוד, לייצור אינטלקטואלים". חלק נכבד מכך נובע, כבימי קדם כן עתה, מהקדימות העליונה שהיהודים נתנו תמיד לחינוך, לבית הספר וללימוד התורה הנתפס כמעשה נעלה אפילו מן התפילה. הלמידה היא משימה לכל החיים, וההוראה – הנשגב שבעיסוקים הדתיים. אך לא רק התעדוף הגבוה של הלימוד הפך את העם היהודי לעם של אינטלקטואלים, אלא גם אופן הלימוד. התורה עומדת על כך דווקא בפרשת הדרכים החשובה והמעצבת ביותר בתולדות האומה – כשבני ישראל עומדים לצאת ממצרים ולהתחיל את חייהם כעם חופשי בריבונות האל. הַנחילו את זכר הרגע הזה לילדיכם, אומר משה; אך אל תעשו זאת באופן סמכותני. עודדו את ילדיכם לשאול, לתהות, לחקור, לעיין, לנתח, לחפש. חירות פירושה דרור לנפש, לא רק לגוף. האיתנים באמונתם אינם צריכים לפחד לשאול. רק לחסרי הביטחון, שספקות נסתרים ומודחקים מכרסמים בהם, יש סיבה לפחד.
אך יש דבר אחד שמוכרחים לדעת ולהסביר לילדינו: לא לכל שאלה יש תשובה שאפשר להבין מייד. יש רעיונות שנבין במלואם רק עם הגיל ועם הניסיון, ויש כאלה הדורשים הכנה עיונית מרובה, ועוד אחרים שלעת עתה, בשלב זה של מסע-החיפוש האנושי, נמצאים מעבר להישג תבונתנו המשותפת. דרווין לא ידע מהו גֵן. אפילו ניוטון הגדול, מייסד המדע המודרני, הבין כמה מעט הוא מבין, והיטיב לנסח זאת: "אינני יודע איך אצטייר בעיני העולם, אך בעיני עצמי אינני אלא ילד המשתעשע על חוף הים, צוהל מדי פעם במוצאו אבן חלקה במיוחד או צדף ענוג מן הרגיל, שעה שאוקיינוס האמת משתרע לפניו וכולו סודות שטרם נתגלו".
בלַמדה את ילדיה לשאול ולשאול ולשאול מצדיעה היהדות למה שהרמב"ם כינה "השכל הפועל", שהינו מתנת האל. אין עוד דת שכיבדה כל כך את השכל האנושי.
סביב שולחן שבת