ישראל קריסטל
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה כרגיל מחר ביום רביעי יג' תמוז, תשפ"ה -9.7.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "בלק" תשפ"ה
מרצה : סא"ל מיל. הרב ערן דאום -רב קהילת שמשוני-מודיעין, לקראת סיום עבודת הדוקטורט בחינוך וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
הנושא:?
מקדיש את השיעור להחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: פלייר מעוצב המספר על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
******************************
הרב לורד יונתן זקס בספרו המתורגם האחרון "אני מאמין"-קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן מגיד-ובתרגומו של צור ארליך 2024 (ניתן לקנייה באתר).
מביא מבחר שאלות מדהים..
"פשרו הנסתר של סיפור בלעם" !
שאלות רבות וטובות נשאלו על סיפור בלק ובלעם
ועל הקללות שנהפכו לברכות. האם בלעם היה באמת איש אלוהים, או שהיה שרלטן, מכשף, איש מאגיה שחורה? האם היו לו כוחות על טבעיים? האם באמת היה, כדברי כמה מחכמינו, שקול למשה רבנו? מה הניע אותו - הרצון לגמול ולכבוד מהמואבים ומהמדיינים, או איבה כלפי בני ישראל והתמרמרות על קרבתם לאלוהים? למה ה' שנתגלה אליו הורה לו תחילה שלא ללכת לקלל את בני ישראל, ואז, לכאורה, שינה את דעתו ואמר לו ללכת בכל זאת? מה פשר האפיזודה של האתון המדברת? האם היא קרתה באמת, או שהייתה, כדעת הרמב"ם, הזיה של בלעם?
אלו הן שאלות חשובות, והן נידונו רבות. אך יש שאלות יסודיות מהן. מדוע בכלל נמצא הסיפור הזה בתורה? הרי כולו אירע הרחק מעיניהם של בני ישראל. איש מהם, גם לא משה, לא היה עד לו. עדיו היחידים היו בלק, בלעם וכמה נכבדים מואבים. לו ידעו בני ישראל באיזו סכנה היו נתונים וכיצד ניצלו ממנה, היה הדבר נותן להם מזון למחשבה לפני שזנו אחר בנות מואב ושיקוציהן סמוך לאחר האירוע. הם היו יודעים שהמואבים אינם דורשי טובתם. אפילו משה לא היה יודע על הפרשה אלמלא סיפר לו ה' על כך. בקיצור, בני ישראל נמצאו בסכנה וניצלו ממנה אך לא ידעו לא על הסכנה ולא על ההצלה. אם כן, איך היא השפיעה עליהם, או יכלה להשפיע?
לבד מכך, למה צריך היה ה' שבלעם יצא למשימתו? תחילה אמר לו שלא לצאת; הרי יכול היה לעמוד על כך גם בפעם הבאה. הקללות היו נמנעות, בני ישראל היו מוגנים, ולא היה כל צורך במלאך, באתון המדברת, ובשלל האירועים, הזבחים וניסיונות הקללה. כל הדרמה כולה לא הייתה נחוצה. ולמה שם ה' בפי בלעם את פסוקי השירה המופלאים, המציבים את ברכותיו באחת הפסגות הליריות של התורה? די היה שבלעם יאמר דברים בנוסח הבטחת ה' לאברהם, "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֵלְךְ אאר" (בראשית יב, ג) - שאכן משובצים בשיריו: "מְבֳרַכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד, ט).
מי נועד להיות מושפע מאפיזודת בלעם? האם היא נועדה לחולל איזו תמורה? מי היה קהל היעד שלה?
היא לא השפיעה על המואבים. הם המשיכו ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל, הפעם בהצלחה. בני ישראל נענשו במגפה איומה, ו־24 אלף מהם נספו. הפרשה לא השפיעה גם על המדיינים; איבתם לבני ישראל הייתה עזה ונותרה כזאת אחרי המאורע, ועל כן הורה ה' למשה "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִיתָם אוֹתָם" (כה, יז-יח). פרקים ספורים לאחר מכן מסופר כי ה' הורה למשה לנקום במדיינים נקמה צבאית (פרק לא).
גם בלעם עצמו לא הושפע. בעניין זה, התורה מפזרת רמזים. תחילה היא מספרת על פרשת הזנות עם בנות מואב והמגפה שבעקבותיה. אחר כך, כעבור שישה פרקים, מסופר כי במהלך המלחמה עם המדיינים בלעם נהרג (לא, ח). ואז, כעבור עוד כמה פסוקים, אומר משה לבני ישראל כי בנות מדיין "הָיוּ לִבְנִי יִשרָאֵל בּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְעוֹר, וַתְהִי הַמַגְפָה בַּעֲדַת ה'" (לא, טז). כלומר בלעם, שעבר חוויה מרעישה, מכוננת לכאורה, שבה הקללות שהגה הפכו בפיו לברכות, נותר אחריה עוין כלפי העם שבירך, וכנראה גם כלפי הא־ל שעולל לו את זאת, ומוחו הוסיף לחבל מזימות מחוכמות לפגיעה בבני ישראל.
ואחרונים חביבים, גם בני ישראל לא השתנו בעקבות הפרשה. הם נותרו חשופים לפגעי המואבים, המדיינים ומדוחי המין, האוכל ואלוהי הנכר. המאורע לא שינה גם את משה, שהותיר לפינחס לעשות את המעשה המכריע שיבלום את המגפה, ומייד לאחר מכן שמע מה' שיהושע יירש ממנו את ההנהגה.
אם מאורע בלעם לא שינה לא את המואבים ולא את המדיינים ולא את בני ישראל, לא את בלעם ולא את משה, איזה עניין יש לנו בו? איזה תפקיד הוא ממלא בסיפור תולדות עמנו? הפליאה גוברת משום שלאורך הדורות מאורע בלעם אכן נתפס כציון דרך מרכזי. כך בהמשך התורה, בנביאים ראשונים, כך בנביאים אחרונים וכך בכתובים.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
רוצים תשובות הם בספרו המתורגם האחרון "אני מאמין"-קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן מגיד- ניתן לקנייה באתר.
3. ומוקדם יותר אמר, "מָה אקב לֹא קַבּה אֵל, וּמָה אַזעם לֹא וְעַם ה'ז" (במדבר כג, ח).
1. ספרי דברים שנז.
2. מורה נבוכים, ב, מב. לביקורתו של הרמב"ן על גישת הרמב"ם ראו פירושו לבראשית יח, א.
************************************************************
פרשת בלק תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה
"ובגויים לא יתחשב".
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
בדיחה ישנה ועצובה. אבל יש לה יסוד ויש לה היסטוריה, וההיסטוריה הזאת מתחילה בפרשת השבוע. כמה מן הדברים היפים ביותר שנאמרו אי פעם על עם ישראל יצאו מפיו של בלעם: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב... וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! .. דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".
בלעם לא היה אוהב ישראל גדול. משלא הצליח לקלל את בני ישראל, ומפיו יצאו ברכוֹת, זמם תוכנית אחרת, מוצלחת. הוא הציע שנשים מואביות יפתו גברים מבני ישראל, וכאשר ילכדו אותם ברשת הַזימה ידיחו אותם גם לעבודה זרה. עשרים וארבעה אלף איש מתו במגפה שהכתה מייד בעם (במדבר כה; במדבר לא, טז). חז"ל מנו את בלעם בין שבעת אישי המקרא היחידים שאין להם חלק לעולם הבא.א.
מדוע אם כן בחר הקב"ה דווקא בבלעם שישראל יתברך מפיו? הרי "מגלגלים זכות על ידי זכאי"ב .למה גִלגל כאן ה' זכות גדולה כזאת על ידי גדול שבחייבים? התשובה מנוסחת לנו כבר בספר משלֵי: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי – וְאַל שְׂפָתֶיךָ" (כז, ב). מוטב שאחרים ישבחו אותנו ולא אנו עצמנו. דומה שאין עוד אומה שסִפרותהּ הלאומית טופחת על שכמה פחות מכפי שעושה התנ"ך לעם ישראל. עם ישראל בחר לזכור את כישלונותיו, ופחות מזה את סגולותיו. לא פיו שלוֹ הילל אותו. נדרש, לפיכך זר שיעשה זאת; ודווקא כזה שאינו אוהב אותו. משה נזף בעם. בלעם, הנוכרי, הילל אותו.
אך אם כך, מה פירושו של התיאור המפורסם שבפי בלעם לעם ישראל, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט)? בשיחות קודמות לפרשה זו טענתי נגד הפירוש שנעשה רוֹוֵחַ בעת החדשה, שגורלו של עם ישראל הוא לחיות לבדד, בלי ידידים, שנוא ועזוב: כאילו האנטישמיות היא גזרה נצחית. אבל אין היא כזו. איש מן הנביאים לא גרס כך. להפך: כמה מהם ניבאו שיבוא היום ואומות העולם יכירו באלוהי ישראל ויבואו לעובדו במקדש בירושלים. זכריה מנבא כיצד "יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר, 'נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם'" (ח, כג). האנטישמיות אינה גזרת גורל בשום אופן.
מה אם כן פשר ברכתו זו של בלעם? אבּן-עזרא מבאר כי הכוונה לכך שמכל העמים שיחיו כמיעוט בקרב תרבות זרה, רק היהודים יצליחו לשמור על זהותם. הרמב"ן מפרש שאמונת ישראל תישאר טהורה, ולא תיעשה בלִיל של מסורות והשפעות נוכריות. הנצי"ב בפירושו 'הַעֲמֵק דָּבָר' מבאר חד וחלק, וניכר שהוא מכוון אל בני זמנו המתבוללים: "עם ישראל, כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם, ישכון במנוחה ובכבוד; ... ובגוים, כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם, לא יתחשב: אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".
אבל יש אפשרות נוספת, ורומז לה אנטישמי ידוע אחר, ג"ק צ'סטרטון,ג.בדבריו הידועים כי ארה"ב היא "מדינה עם נפש של כנסייה" ו"המדינה היחידה בעולם שנוסדה על אדנֵי אמונה דתית" ד. כזאת בדיוק הייתה ישראל הקדומה, וזה הדבר שייחד אותה. התרבות הפוליטית האמריקנית מושרשת עמוקות באידיאה של ישראל המקראית ובמושג הברית.ה. ישראל הקדומה נוסדה על אדנֵי אמונה דתית, והייתה מתוך כך מדינה שנפשה היא דת.
באחת משיחותינו לפרשת בהעלותך הצגנו את התאוריה של הרב י"ד סולוביצ'יק, במאמרו "קול דודי דופק", בדבר שתי צורות התאגדות אנושית גדולה, התואמות שני מונחים שבפרשה ההיא: מַחנה ועֵדה. מחנה הוא קהילה, חברה או אומה שהתגבשה ככזאת מתוך נסיבות היסטוריות. קבוצת אנשים חיה בארץ מסוימת, חולקת אותה תרבות, יוצרת חברה, בדרך כלל גם מתגוננת מפני אויבים משותפים. כאלו הן רוב אומות העולם. עדה, בלשון התורה, היא קהילה או אומה מסוג אחר. לפעמים אנשים מתאגדים מפני שהם שותפים לחזון, לשאיפה, למערכת ערכים. זוהי עדה, ולא במקרה המילה קרובה ל"עדוּת": זהו קיבוץ אנשים המעיד על רעיון.
עם ישראל התלכד כמחנה, במצרים – וגם כעדה, בהר סיני. אבל בשנות הגלות כבר לא נותרו לו מאפיינים של "מחנה", ובעצם, גם לא היה אף לו לא אחד מהמאפיינים המקובלים של אומה. היהודים לא גרו באותה ארץ. חלקם חיו בארץ ישראל, אחרים בבבל, עוד אחרים במצרים. בהמשך הם נפוצו על פני העולם כולו. לא הייתה להם שפת דיבור יומיומית משותפת. היו שפות דיבור יהודיות רבות: גרסאות של יידיש, של לדינו, של ערבית יהודית ועוד ניבים יהודיים אזוריים. עם ישראל גם לא חי באותה ישות מדינית. לא הייתה לו סביבה תרבותית משותפת. במקומות שונים הוא היה נתון לגורלות שונים בתכלית. ולמרות כל ההבדלים הללו, היהודים ראו את עצמם כאומה וכך גם נתפסו בעיני אחרים: העם הגלובלי הראשון בעולם, ותקופה ארוכה גם העם הגלובלי היחיד. עם ישראל היה, עוד ביציאת מצרים "עֵדה".
מה אם כן עשה אותם לאומה? זאת הייתה שאלתו של רב סעדיה גאון במאה העשירית לספירה, ותשובתו המפורסמת הייתה "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". אֶת עם ישראל מכוֹננת תורת ישראל; זו אומה בריבונות האל. באורַח שאין דומה לו, הם קיבלו את חוקיהם עוד לפני שיָשבו בארצם – ומשום כך נותרו מחויבים לחוקים אלה גם כשאיבדו את ארצם. לא היה עוד כדבר הזה בדברי ימי האומות.
הדת והלאום חופפים אפוא ביהדות באורח ייחודי. יש אומות עם דתות רבות, כגון ארצות הברית או, למעשה, בריטניה הרב-תרבותית של היום. יש דתות השוררות על אומות רבות: הנצרות והאסלאם הן דוגמאות מתבקשות. רק במקרה של היהדות יש תואַם אחד-לאחד בין הדת ללאום.
בלי הדת היהודית לא היה דבר שיחבר בין היהודים ברחבי העולם
(לבד מהאנטישמיות). ובלי העם היהודי היהדות הייתה מפסיקה להיות מה שהייתה תמיד, אמונתו של עם המלוכד באחריות משותפת שבין אדם לחברו ובין אדם לא-לוהים. צָדק בלעם: עם ישראל יוצא דופן.
על כן, טעות מרה היא להגדיר את היהודיוּת כעניין אתני – נגדיר אתני כאשר נגדיר. אם אתניות היא צורה של תרבות, הנה היהודים אינם אתניות אחת אלא רבות. הרי החברה היהודית בישראל היא אנציקלופדיה חיה של כל אתניות, כמעט, על פני האדמה. אם אתניות היא מילה אחרת לגזע, הרי היהדות כאתניות לא הייתה מאפשרת גיור, שהרי גזע אי אפשר לשנות.
עם ישראל "לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" במובן זה שלאומיותו אינה עניין של גאוגרפיה, של פוליטיקה או של אתניות. היא עניין של היענות לקריאת האל להיות שותפיו בברית ולשמש מופת של אומה המתייחדת בדתה ובאורח חייה. אם נאבד זאת, נאבד את הדבר היחיד שהיה ונשאר מקור תרומתנו היחידאית למורשת האנושות. כאשר אנחנו שוכחים את הדבר, ה' מארגן לנו, למרבה הצער, אנשים כמו בלעם וכמו צ'סטרטון שיזכירוהו לנו בדרכם. מוטב שלא נזדקק לתזכורות כאלו.
סביב שולחן שבת
3. אילו עוד
א. משנה, סנהדרין י, ב.
ב. תוספתא, יומא ד, יב.
ג.הקביעה שסופר והוגה זה היה אנטישמי אינה שלי אלא של המשורר ו' ה' אודן. צ'סטרטון כתב: "אמרתי שסוג מסוים של יהודים נטה להיות רודן, וסוג מסוים אחר של יהודים נטה להיות בוגד. אני אומר זאת שוב. עובדות ידועות כגון אלו מותר להזכירן בביקורת על כל אומה על פני האדמה: אין זה נחשב בלתי-ליברלי לומר שסוג מסוים של צרפתים נוטה להיות חושני... אני מתקשה להבין מדוע אין לקרוא לרודנים רודנים ולבוגדים בוגדים רק מפני שהם במקרה בני גזע שנרדף מסיבות אחרות ובזמנים אחרים" (G.K. Chesterton, The Uses of Diversity, London, Methuen & Co., 1920, p. 239). על כך כתב אודן, "חוסר הכּנות בטיעון זה נחשף במעבר של כותבו מהמונח 'אומה' למונח 'גזע'".
ד.G. K. Chesterton, What I Saw in America, New York: Dodd, Mead and Company, 1922, p. 7.
ה. כפי שהראו למשל ההיסטוריון פֶּרי מילר והסוציולוג רוברט בֶּלה
