לתרומה ניתן גם להכנס לעמוד הראשי באתר שלנו -www.hamikra.org
*********************************************
תיאור תמונה
תוספת מיוחדת ליום כיפור מתוך הספר "מועדים לשיחה בהוצאת קורן מגיד.על מסקנתו של הרב זקס זצ"ל :
זהו משה, האיש שסירב "להימוג בשלווה בלילה האפל",
**********
בבקשה הפיצו את המסרים המיוחדים הללו:
*************************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת האזינו -תשפ"ו
"האיש משה" - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב, מח-נב).
כך באים אל סופם חייו של גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות: משה – המנהיג, המשחרר, המחוקק, האיש שהוציא לחופשי קבוצה של עבדים, הפך אוסף מפולג של יחידים לאומה, ועשה אומה זו לעם הנצח. משה תיווך בין העם לאלוהיו, עשה אותות ומופתים, נתן לעם את חוקיו, נאבק בהם כאשר חטאו, נאבק למענם כשהתפלל לה' שיסלח להם, נתן להם את חייו, ולבבו נשבר בעטיים כשהכזיבו פעם אחר פעם את ציפיותיו הגדולות.
כל תקופה – ודמות משה שלה. בקרב חז"ל, אלה הקרובים יותר אל המיסטיקה ראו במשה את האיש שעלה לשמיים בעת מתן תורה, ושם היה עליו להתווכח עם המלאכים שהתנגדו לרעיון שמתנה יקרה זו תימסר לילוּד אישה. ה' אמר למשה לענות להם, ולמשה היה מענה מכריע: "כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות שבת]? ... מה כתיב בה? 'כבד את אביך ואת אמך'; אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה? 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב': קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?"א. זהו משה המתווכח עם מלאכים ויכול להם.
אחרים מבין חכמינו ראו בו את "משה רבֵּנו": רב ומורה הלכה. בתפקידו זה הם זיהו סמכות עצומה; כדי כך, שאמרו במדרש כי כאשר התפלל משה לה' שיסלח לעם על חטא העגל, ה' ענה שאינו יכול: "משה, כבר נשבעתי: 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם' (שמות כב, יט), ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו". משה ענה: "ריבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים? ... דין הוא שתתיר את נדרך כאשר צִוִּיתני להתיר לאחרים". ממשיך המדרש ומספר: "מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו". עד כדי כך: משה, כמעין דיין, התיר לה' את נדרו.ב.
בעיניו של פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי בן המאה הראשונה לספירה, משה היה מלך-פילוסוף מהסוג שתואר ב'המדינה' לאפלטון.ג. הוא מושל באומה, מחוקק את חוקיה, מייסד את טקסיה, ומתנהל בכבוד ובהוד. הוא חכם, שקול וקר רוח. זהו משה היווני, שביטוי חזותי למהותו יש אולי בפסלו המפורסם של מיכלאנג'לו 'משה'.
לדעת הרמב"ם, משה היה שונה תכלית שוני משאר הנביאים – וההבדלים הם ארבעה במספר. ראשית, נביאים אחרים התנבאו "בחלום ובמראה", ואילו משה התנבא כשהוא ער ועומד. שנית, אל האחרים דיבר ה' במשל ובחידה, ואילו אל משה הוא דיבר ישירות ובהירוֹת. שלישית, יתר הנביאים נבהלו כשה' הופיע בחזונם, אך על משה נאמר "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא). ורביעית, נביאים אחרים נזקקו להכנות מרובות כדי שתשרה עליהם רוח הקודש; משה לעומת זאת דיבר אל ה' כל אימת שרצה או חש צורך, "שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת" ד.
אבל המרגש כל כך בדמותו של משה בתורה אינו אחד מאלה. המרגש מכול הוא שמשה מופיע לעינינו כאדם במהותו. אין דת המתעקשת ביֶתר עמקות ושיטתיות מן היהדות על השוני המוחלט בין אל לאדם, בין שמיים לארץ, בין המוחלט לסופי. תרבויות אחרות טשטשו את הגבול, והניחו לבני אדם מסוימים להצטייר כדמויי אלים, כמושלמים, כנטולי פגמים. גם בתוך היהדות התקיימה תמיד נטייה כזאת, אף כי בשוליים: לראות את החכמים כקדושים ואת גדולי התורה כמלאכים, להחליק על ספקותיהם ועל חסרונותיהם ולהופכם להתגלמויות על-אנושיות של שלמוּת. אבל התנ"ך גדול מכך. הוא מספר לנו שא-לוהים, שלעולם אינו מחסיר מהיותו אלוה ולו כמלוא נימה, אף פעם אינו מבקש מאיתנו בני האדם שנהיה יותר מאשר רק-בני-אדם.
משה הוא אדם. אנחנו רואים אותו בייאושו, כשהוא שואל את נפשו למות. אנחנו רואים אותו מאבד את עשתונותיו. אנחנו רואים אותו על סף אובדן אמונתו בעם שהוא נועד להנהיג. אנחנו רואים אותו מתחנן שיורשה לו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ. משה הוא גיבורם של אלה הנאבקים עם המצב הקיים, עם העולם כפי-שהוא והאנשים כפי-שהם, ויודעים כי "לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה"ה.
התורה מדגישה, "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" כדי שקברו של משה לא ייעשה לאתר צליינות או פולחן. קל מדי להפוך בני אדם, אחרי מותם, לקדושים ולאלים-למחצה. התורה מתנגדת לכך בכל תוקף. "כל אדם ואדם", כתב הרמב"ם, "ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם".ו.
משה מתקיים ביהדות לא כמוקד לפולחן אלא כדמות מופת שכל אחד מאיתנו מוזמן לשאת אליה עיניים. הוא הסמל הנצחי לאדם שעלה לגדולה בזכות מה ששאף אליו, לאו דווקא בזכות הישגיו הממשיים. התארים שהתורה מצמידה לשמו – "הָאִישׁ מֹשֶׁה" (במדבר יב, ג), "עֹבֵד ה'" (דברים לד, ו), "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (דברים לג, א) – מרשימים דווקא בשל צניעותם. משה ממשיך לשאוף.
ב-3 באפריל 1968 נשא מרטין לותר קינג דרשה בכנסייה בממפיס, במדינת טנסי. בסוף דבריו התייחס ליום האחרון בחייו של משה – עת לקח ה' את האיש שהוציא את עמו לחופש והוליכו אל ראש הר שממנו יוכל לראות מרחוק את מחוז חפצו שיישאר נעול בפניו. וכך, לדברי קינג, הרגיש אותו ערב:
כל רצוני הוא לעשות את רצון האל. והוא הרשה לי לעלות להר. השקפתי משם וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אזכה להיכנס אליה אתכם, אבל רצוני שתדעו הערב כי אנחנו, כעם, ניכנס אל הארץ המובטחת.
הערב ההוא היה האחרון בחייו של מרטין לותר קינג. למוחרת הוא נרצח. הנה כי כן, אותו מטיף נוצרי צעיר, שטרם מלאו לו ארבעים, אשר הנהיג את התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, הזדהה בדבריו האחרונים לא עם דמות נוצרית אלא עם משה.
העוצמה בסיפורו של משה מצויה דווקא בכך שהוא מאשר לנו את היותנו בני תמותה. יש הסברים רבים מדוע לא הורשה משה להיכנס לארץ היעודה. טענתי במקום אחר שזה פשוט מפני ש"דור דור ודורשיו"ז.האיש המסוגל להוציא עם מעבדות איננו בהכרח האיש בעל הכישורים המתאימים להוביל את הדור הבא של עם זה אל אתגריו החדשים והשונים מאוד. אין אידאל אחד של מנהיגות המתאים לכל הזמנים ולכל המצבים.
פרנץ קפקא ביטא אמיתה אחרת, משכנעת לא פחות:
כל ימיו הוא נושא את עיניו לכנען. לא יאומן כי לא יראה את הארץ אלא לפני מותו. רק משמעות אחת יכולה להיות למבט אחרון זה – להראות במה לא-שלמים הם חיי-האדם, לא-שלמים משום שחיים כאלה יוכלו להימשך עד לאין קץ ובכל זאת לא יהיו אלא הרף-עין אחד. משה אינו בא לארץ כנען לא משום שחייו היו קצרים מדי, אלא משום שחייו היו חיים אנושיים ח.
מסקנתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל:
מה אם כן אומר לנו סיפורו של משה? שנכון הוא להילחם למען הצדק גם נגד משטרים הנראים יצוקים בבטון. שא-לוהים איתנו כשאנו נוקטים עמדה ברורה נגד דיכוי. שאנחנו חייבים להאמין באנשים שאנו מנהיגים, וכאשר אובד לנו האמון בהם איננו יכולים להנהיגם עוד. ששינוי, אם גם שינוי איטי, הוא ממשי, ושרעיונות נאצלים משנים אנשים גם אם הדבר אורך מאות שנים.
בתיאור ציורי מופלא, התורה אומרת על משה כי היה "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז). תמיד חשבתי שאלה הם שני תיאורים נפרדים, עד שהבנתי שהראשון הוא ההסבר לשני. למה לא נס לחו של משה? למה כוחו לא עזבהו? כי עינו לא כהתה: כי הוא לא איבד את האידאלים שהנחו אותו בצעירותו. אף כי לפעמים איבד את אמונתו בעצמו וביכולת ההנהגה שלו, הוא לא חדל לרגע להאמין בתכלית שלה: בה', בעבודתו, בחופש, בצדק, בטוב, בקדוש. מילותיו באחרון ימיו היו לוהבות כפי שהיו בבוקר חייו ובמיטב שנותיו.
זהו משה, האיש שסירב "להימוג בשלווה בלילה האפל", הסמל הנצחי ליכולתו של אדם להיעשות לענק של חיי המוסר בלי לחדול להיות אנושי. אלו הן הגדוּלה והענווה שבשאיפה להיות "עֶבֶד ה'".
סביב שולחן שבת
א. שבת פח ע"ב – פט ע"א.
ב. שמות רבה מג, ד.
ג.בספרו של פילון חיי משה.
ד. הלכות יסודי התורה ז, ו.
ה.משנה, אבות ב, טז.
ו.משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב.
ז.עבודה זרה ה ע"א.
ח.פרנץ קאפקא, יומנים: 1914–1923, מגרמנית: חיים איזק, תל-אביב: שוקן, תשל"ט, עמ' 162. הרשומה מיום 19 באוקטובר 1921.
******************************************************************************
אני רואה זכות לעצמי לשתף אותכם בקטע האחרון של מחשבותיו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בעת סיום יום הכיפורים, שקראתי היום ביום כיפור בהפסקה בן מוסף למנחה.מתוך הספר "מועדים לשיחה- קריאות חדשות בחגי ישראל, תרגום צור ארליך הוצאת קורן מגיד 2019 עמ'79-82 לאחר הטרור הנפשע שבוצע היום, ביום הקדוש לנו בבית כנסת בעיר מנצסטר בצפון אנגליה,בעת תפילתם של יהודים. ה' יקום דמם של הנרצחים.
******************************************************************
ה. איזה פרק נכתוב בספר החיים?
-הרב לורד יונתן זקס זצ"ל-רבה הראשי של אנגליה בשנים-1991-2013
אלפרד נובל, ממציא הדינמיט, ישב בוקר אחד ב־1888 וקרא את עיתוני היום ולפתע נתקף תדהמה: הוא קרא הספד על עצמו. התברר שעיתונאי טעה טעות קטנה. אחיו נפטר, והעיתונאי חשב שזה הוא וכתב את ההספד. אך מה שהבעית את נובל היה מה שהוא קרא. המאמר סיפר על "מלך הדינמיט" שעשה הון מחומרי נפץ. נובל הבין לפתע שאם לא ישנה את חייו, כך ייזכר אחרי מותו. ברגע ההוא החליט להקדיש את הונו לקרן שתחלק מדי שנה חמישה פרסים לאנשים שהרימו תרומות יוצאות דופן בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום. נובל בחר להיזכר לא כמפיץ כלי הרס אלא כחולק הכבוד למרחיבי הידע האנושי. השאלה הגדולה שיום כיפור מטיח בנו איננה "האם נחיה" אלא "איך נחיה": איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו?
ביום הגדול והנורא הזה אנחנו כנים עד התאכזרות עצמית: "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי". אך אותה אמונה שהולידה את המילים הללו היא גם אשר קובעת שעלינו לראות את עצמנו ואת העולם כולו כנתונים ביום הזה על חוט השערה שבין זיכוי לאשמה, והמעשה הבא שנעשה עלול להטות לכאן או לכאן את חיינו ואת גורל העולם. היהדות חיה במתח הזה שבין זערוריותנו לבין הפוטנציאל העצום שלנו. אנחנו מעפר וסופנו לעפר, אבל טמונים בנו כיסופי אלמוות.
יום כיפור מזמין אותנו להיעשות טובים מכפי שהיינו, מתוך ידיעה שאנו יכולים להיות טובים מכפי שהיננו. ידיעה זו באה לנו מאת הקב"ה. בהיותי סטודנט שמעתי השמצה שנונה על טייקון שחצן: "הוא אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות, וזה מסיר מא-לוהים אחריות רבה". אם רק אנחנו בנינו את עצמנו, אנחנו חיים בכלא של מגבלותינו. האנשים הגדולים באמת הם אלה שפתחו את שערי אישיותם להשראתו של דבר גדול מהם.
"בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה - שם אתה מוצא ענוותנותו", אומר רבי יוחנן יום כיפור עניינו הענווה המובילה לגדולה: היכולת שלנו לומר שוב ושוב ושוב "חטאנו", אך לדעת כי אין זו השפלה עצמית יבבנית אלא מבוא לצמיחה ולהישג בעתיד - כשם שספורטאי דגול או אומן מבצע נערץ סוקר את שגיאות העבר שלו כחלק מההכנה לאתגר הבא, לפסגה הבאה.
ליהודים יש כישרון לגדולה רוחנית. אפילו זיגמונד פרויד, עם כל סלידתו מן הדת, לא יכול שלא להביע בספרו האחרון משה ואמונת הייחוד הערצה להצלחתה של היהדות להעמיד לא רק דמות כריזמטית חד־פעמית כמשה, אלא שרשרת ארוכה של דמויות כאלו, דור אחר דור. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שרגשותיו המעורבים כלפי מוצאו היהודי נטו אל ההסתייגות עוד יותר מפרויד, כתב במחברתו ב־1931:"ה'גניוס' היהודי מצוי דווקא אצל אנשי הקודש".הגניוס היהודי הזה קיים לא מפני שהיהודים טובים מאחרים - לפעמים, למקרא דברי הנביאים בתנ"ך, מתקבל הרושם שההפך הוא הנכון - אלא מפני שהם התאמצו יותר להשיגו, לא בכדי בחרו חז"ל במילה "עבודה" לציין גם את המעשה הדתי.
היהדות לוקחת את הדברים הפשוטים בחיים ועושה אותם לקדושים. כשרות היא קידוש האכילה. ה"קידוש" בשבת ובמועד יוצק קדושה בשתייה. דיני טהרת המשפחה מרוממים את היחסים הגופניים בין איש לאשתו למעלת קדושה. בלימוד התורה מתקדש העיון השכלי. בתפילה מתעצבת התודעה. עשייה מתמדת של נדיבות ואכפתיות מחדדת את האינטליגנציה הרגשית שלנו ומשחיזה את כישורי האמפתיה. היהדות, אמר הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, רואה ביצירתיות את תמצית האנושיות, והגדולה שביצירותינו היא העצמי שלנו. אנחנו מחשלים את חיינו באש האהבה: אהבת ה', אהבת הרע, אהבת הגר. ובקדשה את המשפחה והקהילה, היהדות מקדשת את זיקות ההשתייכות העושות אותנו למה שאנחנו.
בא יום הכיפורים ומעמיד אותנו פנים אל פנים לנוכח האמיתות הללו. היום הזה, במילות תפילותיו וניגוניהן ורוממותן, במיקוד שהוא כופה עלינו בשוללו מאיתנו את עינוגי הגוף הנלווים אל יתר החגים, באלף הדרכים שאנו מוצאים בו לומר סליחה, מעמת אותנו עם השאלה העליונה: איך נחיה את חיינו? האם נמצה בהם את מלוא יכולותינו הרוחניות והשכליות להגיע אל מה שמעבר? האם נצמח מבחינה רגשית? האם נלמד את אומנויות האהבה והאומן? האם נאמן את האוזן הפנימית שלנו לשמוע את שוועת הבודדים והאביונים? האם נחיה חיים משפיעים, חיים שיקרבו את העולם שישנו אל העולם הראוי להיות ולו בפסיעה אחת? האם נפתח את לבבנו ואת נפשנו אל ה'?
אפשר לחיות חיים שלמים בלי לשאול ולו אחת מהשאלות הללו. היהדות בגאונותה גורמת לנו לעשות זאת אחת לשנה, כאשר ה' קרוב אלינו משום שאנחנו קרובים אליו. יום כיפור משמר את עקבותיהם של שני אישים דגולים, משה הנביא ואהרן הכוהן, שיצרו ביניהם את המתח הפורה שבין ספונטניות למבנה, בין להט לשיטתיות, המוסיף לחיות את הרוח היהודית ולברכה בתכונות של חוסר מנוחה ושל מנוחה גם יחד. לבד עם אלוהים, יחד עם כל קהל ישראל, בעודנו שרים ומתפללים את המילים שבני עמנו שרו ופיללו בכל דור ודור ובנסיבות מגוונות עד מאוד, אנו מרגישים שיש מי שמציג לנו שאלות, שמאתגר אותנו, שקורא לנו, שמקים בנו רוח.
כמו משה על ההר, כמו אהרן בקודש הקודשים, אנו מתקרבים ככל יכולתנו לכדי עמידת פנים אל פנים עם הא-לוהים - ולאחריה איננו עוד מה שהיינו. התמורה האישית, היכולת לעשות את המחר שלנו גדול מאתמולנו, היא לב מהותם של התשובה ושל יום כיפור.
היום התובעני ביותר בשנה העברית, יום בלי מאכל ומשקה, יום של תפילה ותשובה, וידוי ותחנון, יום שאנו מאשימים בו את עצמנו בכל עבירה העולה על הדעת, יום זה ממשיך ומדבר אל לב היהודים, ממשיך לגעת בגרעין הכמוס ביותר של הווייתנו. ביום הזה אנו רצים אל זרועותיו הפתוחות של א-לוהים, מתייפחים כי אולי אכזבנו אותו, או אולי מפני שאנו מרגישים שהוא אכזב אותנו - אך יודעים שאנו זקוקים זה לזה, כי אף שאלוהים יכול לברוא עולמות, בלב האדם אין הוא יכול לשכון עד שיפתח לו האדם את הדלת.
אין זה רק יום של וידוי וסליחה; זהו גם יום של שחרור עומק. הכפרה פירושה שאנחנו יכולים להתחיל מחדש. איננו שבויים בידי העבר, בידי הכישלונות שלנו. הספר פתוח וא-לוהים מזמין אותנו - ידו מנחה אותנו כדרך שידו של סופר סת"ם מנחה את ידם של הכותבים אות בספר תורה - לכתוב פרק חדש בסיפור עמנו, פרק שכולו רק שלנו אך איננו יכולים לכותבו בלי להיות פקוחים למהות כבירה שאף פעם לא נבין עד הסוף. ביום הזה, א-לוהים מזמין אותנו אל הגדולה.
יהי רצון שה' יסלח ויכפר לנו. ויהי רצון שאנו, מרוממים בכוח אהבתו, נתעלה
ונענה לקריאתו אלינו.
