אפשר בבקשה לתרום דרך האתר ולקבל במקום קבלה עם אישור מס 46.
הרצאה שניה שהתקיימה הערב יום שלישי כג שבט תשפ"ו בזום חינם כולל מראה מקומות על המסך, הנה ההקלטה:
***********************************************************
סדרת הרצאות בתנ"ך בזום חינם ע"י הרב ד"ר צבי שוויגר על ספר שמואל בהתאם לפירוש הקלאסי : נושא ההרצאה- הקדמה-ספר שמואל הוא תחילת תקופת המלוכה, תחילת תקופת המקדש,ותחילת תקופת הנבואה. .
ניתן להקדיש את השיעור לכבוד או לעילוי נשמת..
*************************************************************
הקוד לזום חינם:
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
******************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת משפטים תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה: "בפרטים"
על מילות הפתיחה של פרשת משפטים, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א), אומר רש"י:
"ואלה המשפטים": כל מקום שנאמר "אלה" כלומר "אלה" בלי ו], פָּסַל את הראשונים; "ואלה" – מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבּח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש.
"אשר תשים לפניהם": אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר "אֶשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו". לכך נאמר "אשר תשים לפניהם": כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.
מוצגים כאן שלושה היגדים ראויים לציון, שעיצבו את קווי המתאר של היהדות עד היום.
הראשון הוא שכשם שעקרונות-העל של התורה, עשרת הדיברות שהוצגו בלוחות הברית, הינם א-לוהיים, כך גם הפרטים. בשנות השישים עיצב האדריכל הדני ארנֶה יאקובסון קמפוס לקולג' חדש באוקספורד. הוא לא הסתפק בתכנון המבנה, אלא המשיך ותכנן גם את הסכו"ם ושאר הכלים שישמשו בחדר האוכל, ואף פיקח על שתילת כל שיח בגינת הקולג'. כשנשאל מדוע, השיב במילותיו של אדריכל אחר, מיז ון-דר-רוהֶה, "א-לוהים נמצא בפרטים".
זהו הלך נפש יהודי. יש סבורים כי הקדוש ביהדות טמון בחזונה הרחב, זה שזכה לביטויו המרשים בעשרת הדיברות. אך האמת היא שאלוהים נמצא בפרטים: מה עשרת הדיברות מסיני – אף אלה, המשפטים. גדולתה של היהדות אינה מסתכמת בחזון האצילי שלה לחברה חופשית, צודקת ורחומה, אלא טמונה גם בכך שהיא מורידה חזון זה ארצה בדמות חקיקה מפורטת. החופש הוא יותר מרעיון מופשט.
החופש מתבטא בתורה בכך שבעידן שבו העבדות נתפסה כמובנת מאליה – והלוא היא בוטלה באנגליה ואחריה בארה"ב רק במאה ה-19 – היא הורתה לשחרר עבד אחרי שש שנים, ואם אדוניו פצַע אותו, לשחררו מייד. היא אף נתנה לעבדים יום של מנוחה שלמה מדי שבוע. דינים אלה לא ביטלו את העבדות, אבל הם יצרו תנאים שיגרמו לאנשים, ברבות השנים ובחלחול הערכים, להגיע לידי ביטולה. חשוב לא פחות, דינים אלה הופכים את העבדות מגורל קיומי למצב זמני. העבדות אינה מה שהינך, או המהות שנולדת אליה, אלא דבר שקרה לך לזמן מה, ושבמועד ידוע מראש תשתחרר ממנו. הדינים הללו, ובמיוחד מצוות השבת, משיגים זאת לא בתאוריה בלבד, אלא במעש החי. מבחינה זו, כמו גם כמעט בכל בחינה אחרת של היהדות, א-לוהים נמצא בפרטים.
העיקרון השני, היסודי לא פחות, הוא שהדין האזרחי אינו דין חילוני. איננו דוגלים בעיקרון "יהי לקיסר אשר לקיסר ולא-לוהים אשר לא-לוהים". אנו דוגלים בהפרדת רשויות – אבל לא בחילון המשפט ולא בדחיקת האמונה אל עולמות הרוח בלבד. הסנהדרין, בית הדין העליון, צריך להיבנות ליד המקדש, כדי להראות שהדין חייב להיגזר מחזון דתי. הגדול שבחזונות הללו הוא זה האמור בפרשת השבוע שלנו: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ. וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).
חזון הצדק היהודי, הזוכה כאן לראשונה לניסוח מפורט, מבוסס לא על תועלתנות או פרגמטיות, ואפילו לא על עקרונות פילוסופיים מופשטים, אלא על הזיכרונות ההיסטוריים הממשיים של עם ישראל בהיותו "אומה אחת בחסות האל".
מאות שנים קודם לכן, ה' בחר באברהם "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). הצדק ביהדות נגזר מתוך חוויית האי-צדק במצרים, ומנחה אותו צו האל לכונן בארץ ישראל חברה שונה מן החברה המצרית תכלית שוני.
שורש החזון הזה טמון כבר בפרק הראשון בתורה, בהצהרה על כבודו השווה והמוחלט של האדם העשוי בצלם אלוהים. מן הטעם הזה מוכרחה החברה להתבסס על שלטון חוק, להתנהל ללא משוא פנים, ולגלות יחס שווה והוגן לכול. כאמור, שוב בפרשתנו: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ב-ג).
כמובן, בראייה מיסטית, א-לוהים נמצא דווקא במעמקים, בתוככי נפש האדם. אבל הוא נמצא באותה מידה ברשות הרבים ובמבני החברה: בכיכר השוק, במסדרונות הכוח, בהיכלי המשפט. אסור שיהיו פער או הפרדת-רגישויות בין היכל המשפט (מקום המפגש בין אדם לאדם) להיכל שבמקדש (מקום המפגש בין אדם לא-לוהים).
העיקרון השלישי, והמרשים מכולם,
הוא הרעיון שהדין אינו שייך לעורכי הדין.
הוא מורשתו של כל יהודי. נחזור על הדברים שרש"י אומר בשמו של הקב"ה: "לא תעלה על דעתך לומר 'אֶשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו'. לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם': כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". זה מקור שמו של ספר ההלכה המפורסם ביותר, 'שולחן ערוך' לרבי יוסף קארו. הדינים ערוכים וסדורים לעינינו כולנו.
עוד מעת מתן תורה מצפה היהדות מכל אחד לדעת את הדינים ולהבינם. ידע משפטי איננו נחלתה השמורה של אליטה. הוא, כביטוי המפורסם משירת האזינו (דברים לג, ד), "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". כבר במאה הראשונה לספירה יכול היה יוספוס לכתוב, "בקִרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו. ועל כן יקר למצוא בינינו את העובר על החוקים, כי לא יוכל למצא טענה ולפטור את עצמו מעֹנֶש".א. זאת הסיבה לכך שיש עורכי דין יהודים רבים כל כך. היהדות היא דת של דין – לא מפני שאינה מאמינה באהבה ("וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ"; "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"), אלא מפני שבלי דין וצדק לא יוכלו לפרוח לא האהבה ולא החירות ולא החיים. האהבה לבדה לא תשחרר עבד מכבליו.
פרשת משפטים, על פירוט דיניה ותקנותיה, יכולה להיראות לפעמים כנפילה אחרי התפארת עוצרת הנשימה של מעמד הר סיני. אך אין זה נכון. פרשת יתרו גוללה את החזון, אבל אלוהים נמצא בפרטים. בלי החזון, הצדק עיוור. אבל בלי הפרטים, הצדק צף במרוֹמיו. עם הפרטים יורדת השכינה ארצה, מקום שם אנחנו זקוקים לה במיוחד.
סביב שולחן השבת
להשלמה נעלה כאן קטע מתוך ספרו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל "שיעורים במנהיגות-קריאות חדשות בפרשת השבוע" (ספר חובה בכל בית) בהוצאת קורן מגיד שנת 2023 בתרגומו הנפלא של צור ארליך לפרשת משפטים עמ'69-70:
פרשת משפטים -חזון ופרטים
מעבר מתעתע מתחולל בפרשתנו. עד עכשיו הוליכה אותנו לאורך ספר שמות דרמה סיפורית סוחפת: עבדות בני ישראל, התעוררות התקווה לחירות, עשר המכות, סרבנותו של פרעה, הבריחה למדבר, קריעת ים סוף, המסע להר סיני והברית הגדולה עם
א-לוהים. והנה לפתע אנו מוצאים את עצמנו קוראים בסוגה ספרותית אחרת לגמרי: קובץ חוקים המכיל מגוון מבלבל של נושאים, החל בדיני נזיקין, דרך דיני שמירה על רכוש, עבור לסדרי דין וכלה בשבתות ובמועדים. למה כאן? למה לא להמשיך בסיפור העלילה המוביל אל הדרמה הגדולה הבאה, חטא העגל? למה לעצור את הזרימה? ומה בין זה לבין מנהיגות?
התשובה היא זו: למנהיגים טובים - בין שהם מנכ"לים בתאגידים בין שהם הורים במשפחה - יש יכולת לחבר בין חזון גדול לפרטים קטנים. בלי החזון, הפרטים מייגעים. יש סיפור ידוע על שלושה פועלים שעבדו בסיתות אבני בניין. כששאלו אותם מה הם עושים, אחד אמר "חותך אבן", השני אמר "מתפרנס", והשלישי "בונה ארמון". אלו הרואים לנגד עיניהם את התמונה הרחבה גאים יותר בעבודתם, ועובדים קשה יותר וטוב יותר. מנהיגים מוצלחים מנחילים חזון.
ועם זה, כשמגיעים אל הפרטים, המנהיגים הטובים הם דקדקנים ואפילו פרפקציוניסטים. מוכרת המימרה של תומס אדיסון, "גאונות מורכבת מאחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוזים של הזעה". תשומת הלב לפרטים היא המבדילה בין האומנים, המשוררים, המלחינים, הבמאים, המדינאים והמנהלים הדגולים - לבין אלה הבינוניים. מי שקרא את הביוגרפיה שכתב וולטר אייזקסון על סטיב ג'ובס יודע שתשומת הלב שג'ובס המנוח הקדיש לפרטים גבלה באובססיה. הוא התעקש, למשל, שבכל חנויות אפל יהיו גרמי המדרגות עשויים זכוכית. כשאמרו לו שאין זכוכית חזקה דייה, הוא לא הרפה אלא הורה לפתח זכוכית שכזו, ואכן כך היה (ואפל רשמה את הפטנט).
בגאונותה ידעה התורה ליישם עיקרון מנהיגותי זה בחברה בשלמותה. בני ישראל חוו סדרת אירועים מְשַׁנַת תודעה. משה ידע ששרשרת אירועים כזו לא הייתה עד אז מעולם. הוא גם ידע, מפי א-לוהים, שהיא הייתה מכוונת מראש ועד סוף, ודבר בה לא היה מקרי. בני ישראל היו עבדים כדי שידעו להוקיר את החירות. הם סבלו כדי שיכירו את הרגשתו של מי שנמצא בצד הלא נכון של יחסי הכוח העריצים. בהר סיני נתן ה' לבני ישראל, על ידי משה, כתב שליחות - להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש", תחת ריבונות האל לבדו. הוטל עליהם לכונן חברה על בסיס עקרונות הצדק, כבוד האדם וקדושת החיים.
אבל מאורעות היסטוריים, אידיאלים מופשטים, ואפילו ציוויים כוללניים כגון ,אלה שבעשרת הדיברות, בכל אלה אין כדי לקיים חברה בטווח הארוך. כאן מקומו של המיזם המרשים של התורה: לתרגם את החוויה ההיסטורית לחקיקה פרטנית, כדי שבני ישראל יחיו יום־יום את אשר למדו על בשרם, וישזרו אותו במרקם חייהם החברתיים. בפרשת משפטים החזון מיתרגם לפרטים, והעלילה נעשית לחוק.
כתב הרב לורד יונתן זצ"ל.
א. יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), מיוונית: י"נ שמחוני, תל-אביב: מסדה, תשי"ט, מאמר שני, יח, עמ' עד.
