הרב לורד יונתן זקס במסר לפרשת מטות מסעי-תשפ"ה-רק מתוך הבנת כוחות העומק המעצבים את ההיסטוריה יכול עַם להתגבר על פגעי ההיסטוריה. זמן רב נדרש לעם ישראל המקראי ללמוד את האמיתות הללו–ואכן,זמן רב חלף עד ששב לארצו ולזירת הפעולה של ההיסטוריה.אסור לנו לשכוח אותן

את אחי אנוכי מבקש, את עזרתכם בהחזקת המערכת.

אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף- ופֶּה לנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.

**************************

סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.

השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ה' מנחם אב, תשפ"ה -30.7.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "דברים" תשפ"ה

מרצה : הרב ערן דאום רב קהילת שמשוני -מודיעין

הנושא: מגילת איכה

ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************

להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:

שימו לב קישור חדש לזום:

https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1


Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390

******************************

ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org

******************************

בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"

******************************

סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות

תנך בראש 4 L E.mp4

******************************

מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: פלייר מעוצב המספר על החברה לחקר המקרא:

"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"

***********************************************

6 דקותעל הפרשה בעזרת הבינה המלכותית על "הקול הנבואי" בפרשת מטות מסעי,בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (יש מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע).

https://drive.google.com/file/d/1W3SvptXuL8A1h0gQLnj2uQaPUbwULRK0/view?usp=drive_link

******************************************

הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו המתורגם האחרון "אני מאמין"-קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן מגיד ובתרגומו של צור ארליך 2024 על פרשת מטות מביא תובנה מדהימה על "מילה זו מילה" עמוד 185, ההמשך בספר עצמו כדאי שיהיה על שולחן שבת.

כשאנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות. לדולפינים יש שפה. לפרימאטים יש. אפילו הדבורים הקטנות מעבירות זו לזו מידע באמצעות מערכת מורכבת של ריקודים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו - ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה. סוג אחר הוא הנישואים. סוג שלישי, ייחודי ליהדות, הוא הבנת החברה כברית, כמערכת של הבטחות מחייבותי אהדדי בין עם ישראל לאלוהיו.

שימוש זה בשפה - לא תיאור דבר שכבר קיים, אלא יצירת דבר שעדיין איננו - הוא הקושר אותנו לא-לוהים. הקב"ה השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי. "ויאמר א-לוהים... ויהי...". ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון. האמון הוא לחברה מה שהחוקיות היא לטבע: הבסיס לסדר, היפוכו של התוהו.

המוסדות החברתיים בחברה חופשית תלויים באמון, ואמון פירושו שאנחנו שומרים את מוצא פינו. אנחנו עושים מה שאנחנו אומרים שנעשה. כשאנחנו נודרים, נשבעים, מבטיחים, מצהירים, אנחנו כובלים בכך את עצמנו. פירוש הדבר הוא שאכן נמלא את ההתחייבות שלנו, אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי שבאמת לא יאפשר זאת.

אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד. הדרך היחידה שבה יכולים בני אדם ליצור יחסים של שיתוף פעולה בלי להפעיל כוח היא השימוש בהתחייבויות מילוליות שהנוקטים אותן מכבדים אותן.תנאי לחופש הוא אמון. תנאי לאמון הוא אנשים העומדים במילה שלהם. ולשמור את המילה פירושו לנהוג במילים קדושה. שבועות ונדרים הם דבר קדוש. רק בנסיבות מיוחדות מאוד, ומוגדרות במדויק, יכול אדם להשתחרר מההתחייבויות המילוליות שלו. הנה לנו הטעם למיקומה של פרשת הנדרים והשבועות בסוף ספר במדבר: בני ישראל העומדים על סף ארץ הקודש, על סף המקום שבו יבנו חברה חופשית, צריכים תזכורת לקדושתם של הנדרים והשבועות.
הפיתוי להפר את מוצא פינו הוא לפעמים אדיר.....

*******************************************

באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד

פרשת מטות-מסעי תשפ"ה

הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הפרשה-"הקול הנבואי"

בשלוש השבתות שבין המצָרים, בין צום שבעה-עשר בתמוז לצום תשעה באב, אנו מפטירים בשלושה פרקי נבואה מכאיבים במיוחד. "תלתא דפורענותא" מכונות שלוש הפטרות אלו, ומכתן כה צורבת שאחריהן נזדקק ל"שבע דנחמתא". הפטרות שתי השבתות הראשונות לקוחות מפרקי הפתיחה של ספר ירמיה, והשלישית היא פתיחת ספר ישעיה.

דומה שאין עוד תקופה בשנה המפגישה אותנו בחדוּת כזאת עם כוחם העָמיד של נביאינו הגדולים. לנביאים לא הייתה עוצמה פוליטית. הם לא היו מלכים או אנשי חצר. בדרך כלל הם גם לא היו כוהנים או אנשי הממסד הדתי. לא היה להם תפקיד רשמי. הם לא נבחרו. רבים מהם סבלו מהיעדר מוחלט של פופולריות – ובראשם מחבר הפטרת השבוע שלנו, ירמיהו. הוא נאסר, הולקה, עונה, הועמד לדין ורק בעור שיניו ניצל. בני זמנם של הנביאים לא נשמעו להם. היוצאים מכלל זה מעטים. א אולם דברי הנביאים נכתבו וננצרו לדורות, ונעשו חלק מרכזי בתנ"ך. הנביאים היו המבקרים החברתיים הראשונים בעולם, והמסר שלהם מוסיף ונשמע. בפרפראזה על דברים של סֶרְן קירקגור:

כשמלך מת, כוחו נגמר; כשנביא מת, השפעתו מתחילה. ב.

המיוחד בנביאי ישראל לא היה שהם חזו את העתיד לבוא. העולם העתיק רחש אנשים כאלה: מגידי עתידות, אורַקלים, קוראי קלפים, שאמאנים ושאר מכשפים. כל אחד מהם טען שיש לו מהלכים בחצרה של אותה "אצבע אלוהים" אשר "חותכת גורלנו, ואך לשווא נשקוד לצור את צורתו"ג. ביהדות אין מקום לאנשים כאלה. "לֹא יִמָּצֵא בְךָ... קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה", גוזרת התורה (דברים יח, י-יב). היהדות שוללת את המעשים הללו מפני שהיא מאמינה בחירותו של האדם. העתיד איננו כתוב מראש. הוא תלוי בנו ובמה שנבחר. הצלחתה של תחזית היא בהתגשמותה; ואילו הצלחתה של נבואה היא בהתבּדותה. הנביא מספר לנו על העתיד שיבוא אם לא נכיר בסכנה ונתקן את דרכינו. אם נשמע לו ונעשה זאת, נבואתו לא תתממש. הנביא (או הנביאה, שכן בתנ"ך נזכרות שבע נביאות) איננו חוזה; הוא מתריע.

נביאינו גם לא התאפיינו ביכולת לברך את העם או לקללו. כישרון זה היה נחלתו של בלעם, לא של ישעיהו או ירמיהו.

ביהדות, הברכה באה מפי כוהנים. לא מפי נביאים.

את נביאי ישראל ייחדו דברים אחרים. הראשון הוא תפיסתם ההיסטורית. הנביאים היו האנשים הראשונים שראו את יד ה' בהיסטוריה. אנחנו נוטים לתפוס את תחושת הזמן כדבר מובן מאליו. הזמן קורה. הזמן חולף. על פי מימרה עממית, הזמן הוא השיטה של אלוהים לוודא שלא הכול יקרה בבת אחת. אך למעשה יש דרכים שונות להתייחס לזמן, ותרבויות שונות תפסו את הזמן באופנים שונים.

יש זמן מחזורי: הזמן הוא תנועתן האיטית של עונות השנה, או מחזור החיים והמוות, ההיוולדות וההולדה. ואכן, בעולם הטבע שוררת מחזוריות. יש עצים שחיים אלפי שנים, ויש זבובים המתים בני יומם, אבל בסופו של דבר כל מה שחי – מת. המינים שורדים, אך הפרטים לא. קהלת הוא מבטאה המפורסם של תפיסה זו ביהדות: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ה-ט).

ויש גם זמן עקבי: הזמן כרצף הכרחי של סיבות ותוצאות. ניסוחה המפורסם של תפיסה זו ניתן לה בידי האסטרונום הצרפתי פייר-סימון לַפְּלָאס ב-1814, באומרו כי אם "נכיר את כל הכוחות הפועלים בטבע, ואת מיקומם המדויק של כל הרכיבים שהטבע עשוי מהם", וכן את כל חוקי הפיזיקה והכימיה, כי אז "לא יישאר שום דבר חסר ודאות, והעתיד, כמוהו כעבר, יהיו הווים" לנגד עינינו. קרל מרקס יישם רעיון זה בתיאוריה החברתית וההיסטורית שלו. מתפיסה זו, שעל פיה תהליכים היסטוריים הם בלתי נמנעים, קצרה הדרך לשלילת חירות האדם.

ולבסוף, ישנו הזמן כרצף אירועים גרידא, בלי תוכנית או מגמה כללית. תפיסה זו הדריכה את ראשוני ההיסטוריונים ביוון העתיקה, הרודוטוס ותוקידידס – וממשיכיהם רבים.

לכל אחת מהתפיסות הללו יש מקום. הראשונה מקומה בביולוגיה, השנייה בפיזיקה, השלישית בהיסטוריוגרפיה חילונית. אך אף לא אחת מהן משקפת את חוויית הזמן של הנביאים. נביאי ישראל ראו את הזמן כזירת ההתרחשות של הדרמה הגדולה שבין א-לוהים והאנושות, ובפרט זו שבין א-לוהים ועם ישראל. אם העם הזה שומר אמונים לייעודו, לבריתו, הוא משגשג. אם הוא מפר את הברית, הוא נענש בתבוסה ובגלות. ירמיהו לא נלאה לחזור על כך באוזני בני זמנו.

עד כאן באשר לזמן. התובנה הנבואית השנייה היא הקשר העבות בין מונותאיזם ומוסריות. בדרך זו או אחרת הנביאים הרגישו – הדבר מובלע בנבואותיהם, אם גם אינו אמור במפורש – שעבודת האלילים איננה רק שִקרית, אלא גם משחיתה. בעיניים פגאניות, העולם הוא זירת התגוששות בין כוחות מרובים וסותרים. בקרבות הללו, החזק מנצח. החזק מביס את הצודק. המתאימים שורדים והחלשים מתים. בעידן המודרני ניטשֶה האמין בכך, וכמוהו הדרוויניסטים החברתיים.

הנביאים התנגדו לזאת בכל כוחם. בעיניהם, כוחו של אלוהים מִשני; מעל לַכול עומדת צדקתו. כיוון שא-לוהים אוהב את עם ישראל וגואל אותו, עם ישראל מחויב להכיר בו כריבונו העליון ולשמור לו אמונים. אם בני ישראל לא יהיו נאמנים לה', הם לא יהיו נאמנים גם לבני אדם. הם ישקרו, יגנבו, ירמו וכן הלאה: ירמיהו מפקפק אם בכל ירושלים נותר אדם ישר אחד (ירמיה ה, א). גם את המוסר המיני והנאמנות הזוגית הם יאבדו: "בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱ-לֹהִים, וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ. סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ, אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ" (ירמיה ה, ז-ח).

התובנה הגדולה השלישית של הנביאים הייתה עליונות המוסר על הפוליטיקה. האמירות הפוליטיות של הנביאים מועטות עד להפתיע. נכון, שמואל הסתייג ממוסד המלוכה, אבל בכל נבואותיהם הרבות של ישעיהו וירמיהו כמעט שאין רמז לעמדתם באשר לצורת השלטון הרצויה בממלכת יהודה או בעם ישראל כולו. לעומת זאת, הם עומדים שוב ושוב על כך שעוצמתה האמיתית של אומה – ובפרט של ישראל/יהודה – אינה צבאית או דמוגרפית כי אם מוסרית ורוחנית. אם אנו נאמנים לא-לוהינו ונאמנים זה לזה, שום כוח בעולם לא ינצח אותנו. ואם נפר אמונים אלה, שום כוח לא יצילנו. כדברי ירמיהו בהפטרה הנקראת בשבת פרשת מסעי (בשנים שבהן אין קוראים אותה בצירוף עם פרשת מטות), הגילוי כי אלוהי השקר מציעים רק נחמה כוזבת עלול לבוא כאשר כבר מאוחר מדי:

אֹמְרִים לָעֵץ: אָבִי אַתָּה, וְלָאֶבֶן: אַתְּ ילדתני יְלִדְתָּנוּ קרי], כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים, וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְאַיֵּה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ, אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ; כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱ-לֹהֶיךָ, יְהוּדָה. (ירמיה ב, כז-כח)

ירמיהו, הלוהב והמיוסר מכל הנביאים, נתפס בעיני הדורות כנביא זעם. אך אין זה הוגן כלפיו. הוא היה גם נביא תקווה מן המעלה הראשונה. הוא האיש שאמר כי עם ישראל נצחי כמו השמש, הירח והכוכבים (ירמיה לא, לד-לו). הוא האיש אשר בשעה שהבבלים הטילו מצור על ירושלים קנה חלקת שדה, כהצהרה מעשית של אמונה שהיהודים ישובו מהגלות – "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיה לב, טו).

תקוות הגאולה וידיעת החורבן הקרב לא היו אצל ירמיהו יסודות סותרים: הם היו שני צדדיו של אותו מטבע. א-לוהים שדן את עמו לגלות הוא אותו א-לוהים שישיב את העם ממנה, משום שגם אם העם ישכח אותו הוא לעולם לא ישכח את העם. ירמיהו אולי איבד את אמונתו בעמו, אך אמונתו באלוהיו לא אבדה ולו לרגע.

הנבואה חדלה מישראל אחרי חגי, זכריה ומלאכי, נביאי ראשית בית שני. אולם האמיתות הנבואיות נכונות גם לזמננו. רק מתוך נאמנות לא-לוהים נשארים אנשים נאמנים זה לזה. רק מתוך פתיחוּת לכוח שלמעלה מהם מִתְעַלִּים אנשים על עצמם. רק מתוך הבנת כוחות העומק המעצבים את ההיסטוריה יכול עַם להתגבר על פגעי ההיסטוריה. זמן רב נדרש לעם ישראל המקראי ללמוד את האמיתות הללו – ואכן, זמן רב מאוד חלף עד ששב אל ארצו ואל זירת הפעולה של ההיסטוריה. אסור לנו לשכוח אותן שוב.

סביב שולחן השבת

  1. הנביאים גרסו שכוחה של אומה בא מהתנהגותה המוסרית ולא מעוצמתה הפוליטית. למה התכוונו?
  2. איך יכול אדם – כמו ירמיהו למשל – להתייאש ולקוות גם יחד?
  3. למה לדעתכם אנחנו קוראים את הנבואות הללו בשלושת השבועות?

א. יוצא-הדופן הבולט הוא יונה, והוא דיבר אל שאינם-יהודים, תושבי נינווה.

ב. קירקגור כתב כך: "עריץ מת, ושלטונו נגמר; קדוש-מעונה מת ושלטונו מתחיל". Kierkegaard, Papers and Journals, 352.

ג. מתוך ויליאם שקספיר, המלט, מערכה 5, תמונה 2, מאנגלית: אברהם שלונסקי, בתוך שלונסקי, תרגומים משירת העולם: ויליאם שקספיר: מחזות, תל-אביב ומפעלי נייר חדרה: ספריית פועלים, תשל"ב, עמ' 159.