עמותות וחברות לתועלת הציבור
הנדון: הנחיית רשות המיסים להקלה לעניין תרומות בעת מלחמה- מצורפת פנייתו של סמנכ"ל רשות המיסים שהגיעה גם לחברה לחקר המקרא. אנו כעמותה מסודרת עם אישור מס 46 מאפשרת לכם בהתאם למכתב המצורף לתרום ולקבל החזר מס לפי סעיף 46. אני מצטט :
לדוגמא, עמותה/חל"צ המחזיקה באישור סעיף 46 ושבין מטרותיה הציבוריות חינוך, ספורט או סיוע
לנזקקים תוכל להרחיב פעילותה ולגייס תרומות לצורך רכישת ציוד ומזון או כל פעילות אחרת לטובת
חיילים, משפחות שנפגעו במלחמה, וכיוצא בכך.
בהמשך:
התקבלה החלטה במוסדות העמותה/החל"צ לגייס תרומות למאמץ המלחמתי.
.2 התרומות שתגייס העמותה ניתנו לשם פעילות שנועדה לסיוע במצב המלחמה.
4 העמותה/החל"צ תרשום בספרי חשבונותיה פעילות גיוס תרומות למאמץ המלחמתי באופן נפרד
שיאפשר מסלול ביקורת חשבונאית נאותה.
יש לרשום הערה כי התרומה מיועדת: " לרכישת מזון וציוד לטובת החיילים ומשפחות שנפגעו במלחמה".
כל הכסף יועבר בהתאם להנחיות רשות המיסים,ופירוט יפורסם ויעלה במייל שישלח במערכת שלנו.
ארץ אל תכסי דמם.
בעזרת השם נראה ישועות ובשורות טובות.
ישראל קריסטל- החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר "רעיונות משני-חיים" קריאות חדשות בפרשת השבוע-פרשת נח (דף 11) בהוצאת "קורן מגיד"
אנשים חוששים מאנשים שאינם כמותם. פחד זה היה מקור לאלימות משחר היות האדם על האדמה, ועודנו כזה. הזר, הנוכרי, הבא מן החוץ, נתפס כמעט תמיד כאיום. אבל מה אם ההפך הוא הנכון? מה אם אנשים השונים מאיתנו אינם מחריבים את עולמנו, אלא מרחיבים אותו?
ישנה ברכה משונה הנאמרת אחר אכילה ושתייה של דברים שברכתם הראשונה היא "שהכול". ברכה אחרונה זו פותחת במילים "ברוך אתה ה'... בורא נפשות רבות וחסרונם". ה' בורא את הנפשות – וגם את מה שחסר להן. למראית עין הדבר תמוה, כמעט בלתי מובן. למה להלל את האל על שברא חסרונות?
תשובה יפה אחת1 אומרת שאלמלא היו לנו חסרונות וחוסרים לא היינו זקוקים לאנשים אחרים. היינו חיה מתבודדת, לא חיה חברתית. היות שכולנו שונים זה מזה, ולכולנו יש חסרונות, אנו זקוקים איש לרעהו. מה שחסר לך יש אולי לי, ומה שחסר לי יש אולי לך. במפגש בינינו אנו יכולים להשלים איש את מחסורו של רעהו. בזכות החסרונות וההבדלים אנו מגיעים לידי יחסים שכל הצדדים מרוויחים מהם.2 הרבגוניות שלנו עושה אותנו לחיות חברתיות.
1. אני מודה למר ג'ושוע רואו איש מנצ'סטר שמפיו שמעתיה לראשונה. 2. עניין זה גרם להוגים בני המאה השמונה־עשרה, כגון מונטסקיה, לראות את הסחר בחלופה למלחמה. כאשר שני שבטים שונים נפגשים, הם יכולים לסחור זה עם זה – או לחלופין להילחם זה בזה. אם הם נלחמים. צד אחד לפחות יפסיד, וגם הצד השני יספוג אבדות. אם הם סוחרים, שניהם ירוויחו. זו אחת מתרומותיה החשובות ביותר של כלכלת השוק לשלום, לסובלנות וליכולת לראות בהבדלים ברכה ולא קללה. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
..........................................................................................................
הרב לורד יונתן זקס מתוך הספר"שיעורים במנהיגות"-קריאות חדשות בפרשת השבוע. 2023 יצא לאור לאחרונה בהוצאת קורן מגיד בתרגומו של צור ארליך.
להלן דוגמה קטע קטן מהספר: "למה לקנות את הספר לכל מי שמחשיב עצמו כמנהיג או רוצה להיות מנהיג"
אפשר אפוא לקרוא את סיפורו של נח כדוגמה לחוסר מנהיגות. נח היה צדיק, אך לא מנהיג. הוא היה איש טוב וחסר השפעה. יש כמובן עוד דרכים לקרוא את הסיפור, אך דרך זו נראית לי קולעת אל עיקרו. ואם כך הוא, זהו השלישי בסדרה של אירועי בריחה מאחריות. כפי שראינו בשבוע שעבר, אדם וחוה התחמקו מאחריות אישית למעשיהם. אדם האשים את חוה, וחוה האשימה את הנחש. קין נמלט מאחריות מוסרית. "השמר אחי אנכי?", היתמם (בראשית ד, ט). ונח כשל במבחן האחריות הקולקטיבית. פרשנות זו, אם נכונה היא, מולידה מסקנה מהדהדת. כולנו יודעים שהיהדות מחייבת אחריות קולקטיבית ("כל ישראל ערבין זה בזה"?). אך הנה אנו למדים אולי מסיפור נח שגם האנושיות מחייבת אחריות קולקטיבית. לא רק בני ישראל ערבין זה בזה. להיות אדם פירושו להיות ערב לבני האדם האחרים - והדבר אינו תלוי באמונתנו או בהשתייכותנו הדתית. כך, בכל אופן, טען הרמב"ם, אף כי רמב"ן חלק עליו. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר
אני מציע ומבקש מקהל הקוראים הפיצו בבקשה את המייל הזה בארץ ובעולם
ניתן להרשם לקבלת מייל שבועי באתר שלנו www.hamikra.org
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
..................................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת נוח תשפ"ד
סיפור על ארבע ערים - "הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר.
בין המבול לבין קריאת "לך לך" לאברהם, בין הברית האוניברסלית עם נוח לבין הברית הייחודית עם עם אחד, מציגה לנו התורה את הסיפור המוזר והמסקרן על מגדל בבל:
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה". וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ, "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית יא, א-ד).
אני רוצה הפעם לעיין בסיפור מגדל בבל לא בפני עצמו, אלא כחלק ממהלך רחב שהוא כלול בו. שכן מגדל בבל הוא המערכה השנייה בדרמה בת ארבע מערכות, דרמה המפכָּה לאורכו של ספר בראשית. מדובר בכתב-פולמוס נגד הָעיר וכל מה שהיה כרוך בה בעולם העתיק. זו דרמה האומרת לנו, כך נדמה: העיר איננה המקום לחפש בו את אלוהים.
המערכה הראשונה מתחילה בשני ילדי האדם הראשונים. קין והבל מביאים שניהם מנחות לה'. ה' שועה למנחתו של הבל, ולא לזו של קין. בכעסו רוצח קין את הבל. ה' מטיח בו את אשמתו: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". הוא גוזר על קין עונש, "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". קין יוצא "מִלִּפְנֵי ה'" ומתיישב "בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן". והכתוב ממשיך מייד ואומר:
וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ. וַיְהִי קין] בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ (בראשית ד, יז).
העיר הראשונה נוסדה בידי הרוצח הראשון, רוצח-אחיו. העיר נולדה בדם.
מתבקשת ההקבלה בין סיפור זה לאגדת ייסודה של רומא בידי רומולוס שהרג את אחיו רֶמוס; אבל ההקבלה נגמרת בזה. סיפורה של רומא – סיפור על ילדים שאביהם היה אחד מן האלים, דודם הפקיר אותם למוות, וזאבים גידלום – הוא מיתוס מכונן טיפוסי, אגדה המסבירה את ראשיתה של עיר מסוימת, שכרבות אחרות כוללת גיבור, שפיכות דמים, והפיכה של סדר מבוסס. סיפור קין אינו מיתוס מכונן, כי התורה איננה מתעניינת בעירו של קין, ואיננה מאדירה מעשי אלימות. הסיפור הוא היפוכו של מיתוס מכונן. הוא ביקורת על הערים, על עצם מהותן. העובדה החשובה ביותר לגבי העיר הראשונה, על פי התורה, היא שהיא נבנתה מתוך קריאת תגר על רצון האל. קין נידון לחיי נדודים, אך התיישב במקום אחד ובנה עיר.
המערכה השלישית דרמטית יותר מפני שהיא מפורטת יותר. זוהי סדום, הגדולה או החשובה בערי כיכר הירדן. שם קבע את ביתו לוט, אחיינו של אברהם. במפגשנו הראשון עם לוט, בפרק יג, יש מריבה בין רועי אברהם לרועי לוט. אברהם מציע שהם ייפרדו. לוט רואה את השפע המזומן לו בכיכר הירדן:
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה – לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה – כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר (יג, י).
הוא מחליט אפוא להשתקע שם. מיד מסופר לנו כי אנשי סדום "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (יג, יג). בבחירה בין עושר למוסר, לוט הכריע בטיפשות למען הראשון.
חמישה פרקים עוברים עד לסצנה הגדולה שבה ה' מודיע על תוכניתו להרוס את העיר ואברהם מתמקח איתו. אולי יש שם חמישים צדיקים? לא? אז אולי עשרה? איך יכול ה' להשחית עיר שלמה? "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (יח, כה). ה' מסכים שאם יימצאו בעיר עשרה צדיקים, הוא לא ישחית אותה. בפרק הבא אנו רואים כיצד שניים משלושת המלאכים שביקרו אצל אברהם מגיעים לביתו של לוט בסדום. סמוך לאחר מכן מתרחש מחזה ביעותים:
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה, וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם!" (יט, ד-ה).
מתברר שאין צדיקים בסדום. שלוש פעמים מדגיש הכתוב כי כל אנשי סדום נאספו לביצוע הפשע. "וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם", "מִנַּעַר וְעַד זָקֵן", "כָּל הָעָם מִקָּצֶה".
התמונה מצטברת ומצטיירת. אנשי סדום אינם אוהבים זרים. הם אינם סבורים שהללו מוגנים על פי חוק, או לפחות על פי מוסכמות הכנסת האורחים. הם תבעו לנצל את האורחים מינית, ובמשתמע – גם באלימות. ישנו גם עניין ההמון, הקהל, האספסוף. כשאנשים נעשים חלק מקהל הם מסוגלים לבצע פשעים שלא היו חולמים לבצע כיחידים. עצם צפיפות האוכלוסייה בערים היא סכנה מוסרית בפני עצמה. קהלים המידרדרים לתהומות שכיחים מקהלים המגיעים יחד להתעלוּת. על כן החליט אברהם מלכתחילה לחיות הרחק מהריכוז העירוני. הוא יצא למלחמה למען סדום (במלחמת ארבעת המלכים עם החמישה, בפרק יד), ומתפלל לה' למען תושביה, אבל לגור שם – זה לא. לא במקרה איש מן האבות והאימהות לא היה עירוני.
המערכה הרביעית היא כמובן מצרים, שיוסף הובא אליה כעבד ושירת בה בבית פוטיפר. אשת פוטיפר ניסתה שם לפתותו, וכשחמק ממנה האשימה אותה בפשע שלא ביצע – והוא נענש עליו ונכלא. תיאורי מצרים בספר בראשית, להבדיל מאלה שבספר שמות, אינם מדברים על אלימות; אבל סיפור יוסף מלמד בבירור שהיו שם הפקרות מינית ועוול.
זהו ההקשר שבו עלינו להבין את סיפור מגדל בבל. הוא מעוגן בהיסטוריה ממשית, בזמן ומקום מוכרים. מסופוטמיה, ערש התרבות, ידועה בערי-המדינה שלה. אוּר, מקום מוצאם של אברהם ומשפחתו, הייתה אחת מהן. הגדולה מכולן הייתה בבל. התורה אף מתארת, בסיפור מגדל בבל, את פריצת הדרך הטכנולוגית שאפשרה את בניין הערים: המצאת לבני החֵמָר המתקשות בחום הכבשן.
גם רעיון ה"מגדל וראשו בשמַים" מתאר תופעה ממשית ששרידיה מצויים בשטח: הזיקוראתים, אותם מגדלים מקודשים בעלי בסיס רחב וקודקוד צר, שלטו בקו הרקיע של ערי עמק הפרת והחידקל התחתון. הזיקוראת היה מעין הר-קודש מלאכותי, והמלך היה מקיים בו את מגעיו עם האלים. הזיקוראת בבבל, שאליו מתייחס הסיפור שלנו, היה מן הגדולים שבזיקוראתים. היו בו שבע קומות, גובהו היה למעלה ממאה מטרים, והוא מתואר בתעודות עתיקות רבות, לא ישראליות, כ"מגיע" לשמיים ואף כמי ש"מתחרה" בהם.
להבדיל משלוש הערים האחרות בסיפור-המסגרת שלנו, בוני בבל לא חוללו פשע מובהק. העניין כאן עדין יותר. ניזכר מה אמרו בוני המגדל:
הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (יא, ד).
יש כאן שלושה יסודות שהתורה רואה כשגויים. האחד הוא "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם". שמות הם דבר שאחרים נותנים לנו. איננו עושים לעצמנו שמות. אנו נרמזים כאן שאנשי תרבויות-העיר של מסופוטמיה הקדומה סגדו, בעצם, להתגלמויות סמליות שלהם-עצמם. אמיל דורקהיים, מאבות הסוציולוגיה, ראה כך את הדתות. תפקיד הדת, גרס, ללכד את הקבוצה החברתית – ומושאי הפולחן הם ייצוגים המגלמים קבוצה זו. התורה רואה פולחן כזה כעבודת אלילים.
השגיאה השנייה טמונה ברצון לבנות "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם". הצורך להבדיל בין תחומים הוא מיסודות סיפור הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית. יש סדר, והוא קדוש. יש שמיים ויש ארץ, ומחובתנו לשומרם נבדלים זה מזה: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' – וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קטו, טז).
פירושו המקורי של השם בבל הוא שער האל. התורה מציעה לשם זה אטימולוגיה אחרת, עברית, המבקשת לומר דבר עקרוני: בבל לשון בְּלִילה, בלבול. התורה קושרת זאת בעונשה של בבל – בלילת השפות. אך הבלבול אינו רק העונש, אלא גם החטא: בוני המגדל ניסו לבלול ולבלבל בין שמיים וארץ, ונענשו בבלילת שפתם. מעניין לראות כמה דומה השורש בל"ל (והשם בבל) לשורש בד"ל. שני הפכים, שרק אות אמצעית מבדילה ביניהם. בבריאת העולם אלוהים "הבדיל" בין חושך לאור, בין המים שמתחת לרקיע לבין המים אשר מעליו, בין היום ללילה, בין האור לחושך. בוני בבל ביקשו לבטל את ההבדל, לבלול ולבלבל.
שגיאתם השלישית של הבונים הייתה הרתיעה שלהם "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". ניסיונם למנוע התפזרות במרחב היה ניסיון לסכל את מצוות אלוהים לאדם, ואחריו לנוח, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח; ט, א). נראה שבמצווה זו גלומה התנגדות עקרונית לריכוז בערים גדולות. התורה, כך נדמה, אומרת: אין צורך שתתרכזו בסביבה אורבנית. האבות היו רועים. הם עברו ממקום למקום. הם גרו באוהלים. הם בילו את רוב זמנם לבד, הרחק משאון הכרך, במקומות שקטים שאפשר להתייחד בהם עם האלוהים.
ספר בראשית מציג לנו, אם כן, סיפור על ארבע ערים: חנוך, בבל, סדום ועיר מצרים. אין זה נושא זוטר בספר. זהו נושא מרכזי בו. התורה מספרת לנו כאן, במשתמע, איך ולמה נולד המונותיאיזם האברהמי.
חברות הציידים-לקטים היו שוויוניות יחסית. אך המהפכה החקלאית הביאה עמה את חלוקת העבודה, את עודפי הייצור, את המסחר ומרכזי הסחר – ומתוך כך, את התפלגותו הבלתי-שוויונית המובהקת של העושר, שהתרכז בערים, ואת היררכיית הכוח בחברה. זוהי הציוויליזציה המאורגנת, והיא התאפיינה בתופעות רבות, לא כולן מרנינות.
אחת מהן היא הפוליתיאיזם המבקש לתת צידוק שמימי להיררכיה החברתית. השליטים שמו עצמם אלים-למחצה: עוד דוגמה לבלילה, לטשטוש הגבול בין שמיים וארץ. הכסף והכוח הם שהיו חשובים שם: ההון והאון. ובני האדם – לא ליחידים נחשבו, אלא להמון. אוכלוסיות שלמות שועבדו כדי לבנות מונומנטים עצומים של פיאור עצמי. בבל, במובן זה, הייתה המבשרת של מצרים הפרעונית, שהתורה תפגיש אותנו עמה כעבור כמה וכמה פרקים וכמה וכמה מאות שנים.
העיר היא, בקיצור, סביבה השוללת מהאדם את אנושיותו, כר להתפתחות תרבות שבה אנשים סוגדים לייצוגים סמליים של עצמם.
המקרא אינו מתנגד לערים באשר הן. עיר יכולה גם להיות בית לשכינת האל. כזאת היא, במיוחד, ירושלים. אבל ממקומו של ספר בראשית על במת ההיסטוריה, ירושלים עוד סוגה בערפילי העתיד.
אבחנה בעלת חשיבות מיוחדת לזמננו היא זו שיצר הסוציולוג פרדיננד טוניס בין קהילה (גֵמַיינְשַׁפט) לבין חברה (גֶזֶלְשַׁפְט). בקהילה מתקיימים יחסי פנים-אל-פנים בין אנשים המכירים זה את זה וערֵבים זה לזה. החברה, במינוחו של טוניס, היא סביבה אַל-אישית, שאנשים משתייכים אליה לתועלתם, אך נותרים, מהותית, זרים זה לזה.
התורה – וזהו אחד ממפעליה הגדולים – מכוננת קהילות כאלו, קהילות של פנים-אל-פנים, גם בערים. כי רק כאשר אנחנו מתייחסים זה לזה כבני אדם, כיחידים המלוכדים בברית, אנו יכולים להתחסן מפני חטאי העיר – שנותרו כשהיו בימי קדם: הפקרות מינית, פולחן לאלילי הכזב של הכסף והכוח, התייחסות לאנשים כאל סחורות, והרעיון שיש שווים יותר ושווים פחות.
זוהי בבל, אז ועכשיו, והיא מובילה לבלבול ולביקוע של המשפחה האנושית.
שאלות לשולחן שבת
