תיאור תמונה
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי יט' מנחם אב, תשפ"ה -13.8.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "עקב" תשפ"ה
מרצה : ? (עדיין לא סגור)
הנושא: ?
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/8725
7936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
6 דקות על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על "פרשת-עֵקֶב : לִשְׁמֹעַ. אֲבָל בֶּאֱמֶת לִשְׁמֹעַ- מדהים, כדאי לשמוע",
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
https://drive.google.com/file/d/1StRJtRMs_WUs8l6-7EMEM2KT5XYlquZF/view?usp=sharing
******************************
חדש! המצגת שהושלמה כוללת חומרי לימוד מעניינים המספרת את סיפור המיזם,"תנ"ך בראש":
C:\Users\10\Downloads\מצגת jpg-20250804T162431Z-1-001.zip
***********************************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר חשוב נוסף בספר "רעיונות משני חיים" -קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן מגיד-2021 בתרגומו של צור ארליך- מפרשת עקב עמוד 218 "לשמוע. אבל באמת לשמוע" כותב:
אפשר כמעט לדמיין את בני ישראל אומרים למשה, "בסדר, אינך צריך להאריך בדברים; שמענו" - ואת משה עונה, "לא, עוד לא שמעתם. עדיין אינכם מבינים מה קורה כאן. בורא היקום כולו מתעניין באופן אישי בשלומכם ובייעודכם; אתם, הזעירה באומות ולאו דווקא הצדיקה בהן. יש לכם מושג מה זה אומר?" ואולי גם לנו עדיין אין.
ההקשבה לאדם אחר, קל וחומר לקב"ה, היא מעשה של היפתחות אל נפש שהיא אחרת מיסודה מנפשנו. לשם כך דרוש אומץ. להקשיב הוא להיעשות פגיע.
כשאני מקשיב, אני חושף את הוודאויות היסודיות ביותר שלי לסכנת ערעור, שכן אני נכנס אל תודעה החושבת על העולם אחרת ממני. אבל מעשה ההקשבה חיוני לאנושיות שלנו. הוא חיסון מפני נרקיסיזם: מפני האמונה שאנחנו מרכז העולם. הוא גם מחסן מפני הלך הנפש הפונדמנטליסטי שפרופ' ברנרד לואיס, שנפטר לאחרונה, אפיין במילים "אני צודק; אתה טועה; לך לעזאזל".
הקשבה היא מעשה רוחני לעילא. היא עלולה גם להיות כואבת. נוח יותר כשאין צריכים להקשיב, להתאתגר, להיגרר החוצה מאזור הנוחות. בימינו, באדיבות האלגוריתמים של גוגל ופייסבוק ויתר מנגנוני הסינון והפילוח שהרשתות החברתיות מאפשרות, קל לחיות בחדר תהודה שאנו שומעים בו רק את קולותיהם של אלה החושבים כמונו. אבל כפי שאמרתי בהרצאת טד בשנה שעברה, "האנשים שאינם כמונו הם הגורמים לנו לצמוח".
ההקשבה היא המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לאדם אחר. כשמקשיבים לי, כששומעים אותי, אני יודע שיש בעולם מישהו שמתייחס אליי ברצינות. זהו מעשה של גאולה.
לפני עשרים שנה ישבתי באולם הרצאות באוניברסיטה העברית והקשבתי לשורה של חכמים שלא הקשיבו איש לרעהו. מסקנתי הייתה שהשסעים בעולם היהודי אינם עומדים להתאחות, ולא יתאחו עד שנבין את האמת הרוחנית העמוקה באתגר שהציב לנו משה במילים "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ": תשמעו - ותשמעו באמת.
רעיון משנה חיים 46:
ההקשבה היא המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לאדם אחר ! הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
*********************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת עקב תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר של מוסר של אהבה מהפרשה.
בספר דברים בוקע לראשונה במפורש רעיון שפיכּה כמעיין נסתר עוד מראשית התורה: ה' הוא אלוהי האהבה. יותר משאנו אוהבים אותו, הוא אוהב אותנו. הנה, למשל, פסוקי הפתיחה של פרשתנו:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ... (דברים ז, יב-יג).
ובהמשך הפרשה:
הֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ – רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה (י, יד-טו).
והנה זה בפסוק מפרשת השבוע שעבר:
וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם (ד, לז).
ספר דברים רווי מילות אהבה. השורש אה"ב מופיע פעמיים בספר שמות ופעמיים בספר ויקרא (שתיהן בפרק יט), אינו מופיע כלל בספר במדבר, ואילו בספר דברים הוא מופיע 23 פעמים. חומש דברים הוא ספר על האושר החברתי ועל כוחה של האהבה לשנות את ההוויה.
בין המיתוסים הלא מדויקים הרווחים בתרבות המערב, יש סילוף מקומֵם במיוחד: ההנגדה הנוצרית בין הנצרות כדת האהבה והסליחה לבין היהדות כדת הדין והנקם. האמת היא שהיהדות היא אשר הביאה לעולם את הסליחה.א. הסליחה הבין-אישית נולדה כאשר יוסף סלח לאחיו על שמכרו אותו לעבדות. הסליחה האלוהית נולדה לאחר חטא העגל והתמסדה בעקבות זאת עם כינונו של יום כיפור.
כך גם באשר לאהבה. כשהברית החדשה, הנוצרית, מדברת על אהבה, היא עושה זאת באמצעות ציטוט ישיר מספר ויקרא ("וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ") ומסֵפר דברים ("וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ") – היהודיים. כדברי הפילוסוף סיימון מאי בספרו המצוין 'האהבה: היסטוריה':
האמונה הנפוצה כי כל עניינו של התנ"ך הוא נקמה ו"עין תחת עין", ושספרי הבשורות של הברית החדשה הם אשר המציאו את האהבה כערך אוניברסלי ובלתי מותנה, צריכה להימנות עם האי-הבנות הגדולות ביותר בכל תולדות המערב. שכן התנ"ך לא רק שהוא מקורן של שתי מצוות האהבה, אלא הוא בית היוצר של חזון מוסרי רחב שיסודו בהשתאות מכוחה של האהבה ב.
מסקנתו אינה משתמעת לשני פנים: "אם לאהבה בעולם המערבי יש טקסט מכונן, טקסט זה כתוב בעברית".ג.
יתרה מכך. בספרו 'החיים האתיים: העבר וההווה של תרבויות אתיות' ד. מונה הפילוסוף הארי רֶדְנֶר ארבע קבוצות יסוד של השקפות עולם אתיות בתולדות האדם. לאתיקה מן הסוג הראשון הוא קורא אתיקה אזרחית, והיא מאפיינת את יוון ורומא העתיקות. שנייה היא אתיקת החובה, שהוא מזהה עם דתות קונפוציוס וקרישנה ועם הסטואיקנים המאוחרים. שלישית היא אתיקת הכבוד, שכללי ההתנהגות והטעם הטוב שלה לקוחים מעולם הצבא וחצרות המלכים, והיא מאפיינת תרבויות אסלאמיות וערביות בימי הביניים ובימינו, ואת אירופה הביניימית על אתוס האבירים שלה.
את שורשיה של הרביעית, זו שהוא מכנה בפשטות מוסריות, הוא מזהה בספרי ויקרא ודברים. הוא מגדיר אותה, שוב בפשטות, כ'אתיקת האהבה', משום שזה הדבר אשר ייחד את המערב מבחינה מוסרית:
הציווי המקראי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא צורה מיוחדת מאוד של אהבה, פיתוח ייחודי של הדת היהודית שאינו דומה לשום דבר הקיים מחוצה לה. זוהי אהבה אלטרואיסטית עילאית, שכן לאהוב את הזולת כפי שאנו אוהבים את עצמנו פירושו לשים את עצמנו במקומו של הזולת ולפעול בשמו כפי שהיינו פועלים למען עצמנו באופן טבעי ואנוכי" ה.
אמנם גם הבודהיזם מעלה על נס את אהבת הזולת, אך זו אהבה מסוג אחר: פחות אישית, ונטולת זיקה ליחסים עם א-לוהים.
מושג האהבה המקראי הוא רדיקלי מכמה בחינות. ראשית, התורה קובעת, בניגוד לכל תרבויות העולם העתיק כמעט, שהיסודות שהמציאות עשויה מהם אינם עוינים את האנושות ואינם אדישים כלפיה. אנחנו כאן מפני שמישהו רצה שנהיה כאן, ישות הדואגת לנו, משגיחה עלינו ודורשת את טובתנו.
שנית, האהבה שא-לוהים ברא בה את העולם איננה נחלתו הבלעדית. היא נועדה לשמש מופת לנו, באנושיותנו. אנחנו מצֻווים לאהוב את הרֵע ואת הגר, לעשות מעשי צדקה וחסד, ולבנות חברה על אדנֵי האהבה. כך מנסחת זאת פרשתנו:
כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵ-ל הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים י, יז-יט).
בקצרה: אלוהים ברא את העולם באהבה ובסליחה, והוא מבקש מאתנו לאהוב את זולתנו ולסלוח לו. סבורני כי זהו הרעיון המוסרי העמוק ביותר בכל תולדות האדם.
אולם כאן עולה שאלה מתבקשת. כיצד זה שהאהבה, המתבלטת כל כך בספר דברים, שולית כל כך בחומשים הקודמים – שמות, ויקרא (למעט פרק יט) ובמדבר?
הדרך הטובה ביותר לענות על שאלה זו היא לשאול שאלה אחרת. איך זה שהסליחה נעדרת מספר בראשית (עד סמוך לסופו), לפחות על פני השטח של העלילה? ו. א-לוהים אינו סולח לאדם ולחוה, ולא לקין (אם כי הוא מקל בעונשם). הסליחה איננה משחקת בדרמות של המבול, מגדל בבל ומהפכת סדום ועמורה (אברהם מפציר באלוהים לחוס על הערים אם יימצאו בהן כך וכך אנשים צדיקים; זו איננה בקשה למחילה). הסליחה הא-לוהית מופיעה לראשונה בספר שמות, כאשר ה' נענה לבקשתו של משה לסלוח לעם לאחר חטא העגל – ולאחר מכן היא מתמסדת בדמות יום כיפור (ויקרא טז). לא קודם לכן. מדוע?
התשובה הפשוטה והרדיקלית היא זו: אלוהים אינו סולח לבני האדם כל עוד בני האדם אינם לומדים לסלוח זה לזה. לקראת סוף ספר בראשית יוסף סולח לאחיו. רק לאחר מכן מתחיל אלוהים לסלוח לבני אדם.
עתה נחזור לאהבה. בספר בראשית היא נזכרת פעמים רבות. אברהם אוהב את יצחק. יצחק אוהב את עשיו. רבקה אוהבת את יעקב. יעקב אוהב את רחל. הוא גם אוהב את יוסף. אהבה בין-אישית יש בשפע בספר בראשית. אלא שכמעט כל האהבות בספר בראשית מתגלות כפלגניות. הן מובילות למתח בין יעקב לעשיו, בין רחל ללאה ובין יוסף לאחָיו. בספר בראשית מובלעת אבחנה מעמיקה שרוב רובם של אנשי המוסר והתיאולוגיה החמיצו: אהבה כשלעצמה – אהבה אמיתית, אישית ויוקדת, אהבה מהסוג השכיח בספרי הנביאים והמאפיין את שיר השירים, שיר האהבה הגדול של התנ"ך (להבדיל מהאהבה המנותקת והמוכללת הקרויה אָגָאפֶּה שאנו מקשרים עם יוון העתיקה) – אהבה כזאת אין בה כדי לשמש בסיס לחברה. כשם שהיא יכולה לאחֵד, היא יכולה גם לפצל.
משום כך, האהבה אינה מופיעה בתורה כמוטיב מרכזי עד הגיעֵנו אל החזון החברתי-מוסרי-מדיני האחדותי של ספר דברים, המצרף אהבה עם צדק. שהרי לצד האהבה גם הצדק מתגלה כאחד ממושגי המפתח של ספר דברים, והמילה 'צדק' לנגזרותיה מופיעה בו 18 פעמים. לעומת זאת, המושג מופיע בספר שמות רק ארבע פעמים, בספר במדבר אינו מופיע כלל, ובספר ויקרא מופיע רק בפרק יט – אותו פרק שבו, כאמור, נמצאות גם הופעותיה היחידות של המילה אהבה בחומש זה. במילים אחרות, ביהדות, אהבה וצדק כרוכים זה בזה. הנה שוב במילותיו של סיימון מאי:
חובתנו להצביע כאן על תופעה העומדת ביסוד ההיסטוריה של מושג האהבה במערב: שבבסיסן של מצוות האהבה בספר ויקרא עומדת תביעה רדיקלית לצדק. לא צדק קר, מנגנון מכני של תגמולים, אלא צדק הרואה את הזולת כאדם בעל צרכים ואינטרסים ונכנס עימו במערכת יחסים של כבוד הדדי. אנו נדרשים להכיר ברעינו כשווים לנו בפני חוק האהבה. הצדק והאהבה כרוכים אפוא יחדיו לבלי הפרד ז.
אהבה שאין עמה צדק מובילה ליריבות, וסופה שתחולל שנאה. צדק שאין עמו אהבה הוא גידם, נטול שתי זרועותיו האנושיות, החסד והרחמים. אנו זקוקים לצדק ולאהבה גם יחד. חזון מוסרי ייחודי זה, שבו אהבת א-לוהים לבני האדם ואהבת בני האדם לא-לוהים מיתרגמות לכדי אתיקה של אהבת הרֵע והגֵר, הוא אבן היסוד של תרבות המערב בתפארתה.
הוא נולד כאן, בספר דברים, הספר שבו האהבה היא חוק והחוק הוא אהבה.
סביב שולחן שבת
א. וראו על כך בהרחבה בשיחתי לפרשת ויגש "הולדת הסליחה", בספרִי שיג ושיח: קריאות חדשות בפרשת השבוע, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2-17, עמ' 118–122. ראו גם בספרו של דיוויד קונסטן 'לפני הסליחה': David Konstan, Before Forgiveness: The Origins of a Moral Idea, Cambridge, 2012.
ב.Simon May, Love: A History, Yale University Press, 2011, 19-20.
ג.שם, עמ' 14.
ד.Harry Redner, Ethical Life: The Past and Present of Ethical Cultures, New York, Rowman and Littlefield, 2001.
ה. שם, עמ' 50.
ו.כוונתי לפשט הכתובים. מדרשי חז"ל מכניסים מפעם לפעם לסיפורי בראשית את רכיב הסליחה.
ז.May, Love: A History, 17.
