תיאור תמונה
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כו' מנחם אב, תשפ"ה -20.8.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "ראה" תשפ"ה
מרצה : הרב גבריאל רוזן -ראש בית המדרש -"מדרש אביב -בתל אביב"
הנושא: "המימד האנושי של התורה".
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
*****************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
6 דקות על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על:
"פרשת- ראה - הפוליטיקה המהפכנית של חירות ואחריות קולקטיבית!
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
https://drive.google.com/file/d/1041PkOwejgzyCyyr4XQmV1N41rK2-tvj/view?usp=sharing
*******************************************************************
ועוד פרקים 2 פרקים באנגלית מתוך פרשת "עקב" משבוע שעבר, בפודקאסט מאת הרב לורד יונתן זקס.בעזרת הבינה המלכותית.
נשלח בנפרד.
******************************
חדש! המצגת שהושלמה כוללת חומרי לימוד מעניינים המספרת את סיפור המיזם,"תנ"ך בראש":
C:\Users\10\Downloads\מצגת jpg-20250804T162431Z-1-001.zip
******************************
הרב לורד יונתן זקס בספרו "רעיונות משני חיים" בהוצאת קורן מגיד בתרגומו של צור ארליך 2021 לפרשת ראה 221-2 כותב מסר מאד חשוב לנו:
הבחירה, אומר משה שוב ושוב, היא רק שלך ושלכם. שלך, היחיד; שלכם, העם. התוצאה הייתה שהיהודים, באורח ראוי לציון, לא ראו את עצמם כקורבנות. דמות מפתח בעניין זה, מאות שנים אחרי משה, הייתה הנביא ירמיהו. ירמיהו שב והזהיר את העם כי עוצמתה של מדינה אינה תלויה בעוצמת צבאה אלא בעוצמת החברה בה. האם יש בה צדק? האם יש בה רחמים? האם אנשים דואגים לרווחת הזולת או רק לרווחת עצמם? האם יש שחיתות בדרגים הגבוהים? האם מנהיגים דתיים מתעלמים מהליקויים המוסריים של בני עמם, מתוך מחשבה שתפקידם היחיד הוא לבצע את פולחני המקדש, ודי בכך להבטיח שהאל ישמור את העם מאויבינו? ירמיהו חזר ואמר, במילים רבות מאוד, שה' לא יציל אותנו מאויבינו כל עוד לא נציל את עצמנו מהחלקים הירודים של עצמיותנו.
כשהאסון בא והבית חרב אמר ירמיהו אחת מן האמירות החשובות ביותר בהיסטוריה. הוא לא ראה את הכיבוש הבבלי כתבוסה של יהודה ושל אלוהיה. הוא ראה אותה כתבוסה של יהודה מִיְּדֵי אלוהיה. ודווקא הבחנה זו הייתה חוט שָׁנִי של תקווה. א-לוהים עדיין כאן, הוא אמר בעצם. שובו אליו - וישוב אליכם. אל תגדירו את עצמכם כקורבנות של הבבלים. הגדירו את עצמכם פועלים מוסריים חופשיים המסוגלים לבחור לעצמם עתיד טוב יותר.
היהודים שילמו מחיר פסיכולוגי עצום על תפיסתם ההיסטורית הזו. "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אנו אומרים בתפילה. אנחנו מסרבים להגדיר את עצמנו כקורבנות של כוחות חיצוניים לנו – מצרים, אשור, בבל, הגורל, חוזק ידה של ההיסטוריה, החטא הקדמון, דחפים לא מודעים, אבולוציה עיוורת, דטרמיניזם גנטי או יחסי כוח. אנחנו מאשימים את עצמנו: "מפני חטאינו".זהו נטל כבד של אשמה, ולא היינו יכולים לשאת אותו אלמלא הֶאֱמַנּוּ בסליחה האלוהית. אלא שהחלופה - להגדיר את עצמנו כקורבנות, לשאול "מי עשה לנו את זה?" במקום "איפה טעינו?" - החלופה הזו כבדה אף יותר.
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". זהו המסר העקשני של משה בחודש האחרון של חייו. תמיד יש בחירה. כפי שאמר הפסיכותרפיסט ניצול אושוויץ ויקטור פראנקל, אפילו באושוויץ היה חופש אחד שהנאצים לא יכלו לקחת מהאסירים: החופש לבחור איך להגיב. הקורבניות ממקדת אותנו בעבר שאיננו יכולים לשנות. הבחירה ממקדת אותנו בעתיד שאנו יכולים לשנות, משחררת אותנו משבי טינותינו, ומזמנת אותנו למה שהפילוסוף עמנואל לוינס כינה "חירות קשה".
יש ויש קורבנות בעולם הזה, ואין לנו רשות להפחית בערך סבלם. אבל ברוב המקרים (בהחלט לא בכולם) הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לעזור להם לשקם את ההכרה ביכולתם לפעול ולשנות. אף פעם אין זה קל, אבל זה חיוני - לבל יתבוססו עד טביעה בחוסר האונים הנרכש שלהם. לעולם אין להאשים קורבן. אך לעולם גם אין לעודד קורבן להישאר קורבן. אומץ כביר נדרש ממיכאילה פיטרסון ומניצולי השואה להתרומם מתוך הקורבנות, אך מה מתוק היה ניצחונם, ניצחון החופש, האחריות והאצילות של האדם.
הלקח שלנו הוא אפוא זה: לעולם אל תגדירו את עצמכם קורבנות. אינכם יכולים לשנות את העבר, אבל בידכם לשנות את העתיד. תמיד יש בחירה, והמגייס את הכוחות לבחור יכול להכניע את הגורל..
*****************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס זצ"ל והוצאת קורן-מגיד.
פרשת ראה תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרש "הפוליטיקה של החופש"
בפרשות הקודמות פרס משה את העקרונות הכלליים של הברית – ועתה, בפרשת ראה ובפרשות שיבואו אחריה, הוא פונה אל הפרטים. לסקירה הארוכה של המצוות שתנחינה את חיי ישראל בארצו יש מסגרת הפותחת וחותמת אותה: בחירה גורלית שהאומה עומדת בפניה. זה נוסח הדברים בתחילת פרשתנו:
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה – אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם (דברים יא, כו-כח).
והנה החיתום, לקראת סוף ספר דברים:
רְאֵה, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל, טו-יט).
הרמב"ם רואה בשתי הפרשיות הללו הוכחה לאמונתנו בבחירה חופשית,א. וברור שהן אכן כאלו. אך יש בהן עוד משהו. הן גם הצהרות פוליטיות. הקשר בין החופש האישי (שעליו מדבר הרמב"ם) לבין הבחירה הקולקטיבית (שעליה מדבר משה) הוא זה: אם בני האדם הם חופשיים, הם צריכים חברה חופשית שבתוכה יוכלו ליישם את החופש הזה. ספר דברים הוא הניסיון הראשון בהיסטוריה להעמיד חברה חופשית.
חזונו של משה הוא חזון פוליטי מובהק – אבל בדרכו הייחודית. כאן הפוליטיקה איננה מרוץ אחר כוח, מערכת של הגנה על אינטרסים, או מכשיר למיצובם של מעמדות ושכבות. היא איננה כלי ביטוי לגאווה לאומית. אין בדבריו של משה תשוקה לתהילה, לכבוד, להתפשטות, לאימפריה. אין בה ולו שמץ של לאומנות במובנה המקובל. משה איננו אומר לבני עמו כמה הם כבירים. הוא אומר להם שהם היו קשי עורף, שהם חטאו, ושכישלונם האמוני בחטא המרגלים עלה להם בארבעים שנות המתנה לפני כניסתם לארץ. אילו היה משה מועמד בבחירות, הוא היה מפסיד. הוא איננו מנהיג מן הסוג הזה.
במקום כל זה, הוא קורא לעם לקבל על עצמו ענווה ואחריות. אנחנו – הוא בעצם אומר – אנחנו העם שאלוהים בחר בו לניסוי גדול. האם נוכל ליצור חברה שאיננה כמצרים, שאיננה אימפריה, שאיננה מחולקת לשולטים ונשלטים? האם נצליח לשמור אמונים לַיד העל-אנושית שהובילה את כולנו מיום שעמדתי לראשונה לפני פרעה ותבעתי ממנו חופש? אם אנחנו באמת מאמינים בא-לוהים – לא א-לוהים כהפשטה פילוסופית, אלא א-לוהים שקורותינו שורטטו בכתב ידו, א-לוהים שנשבענו לו אמונים בהר סיני, א-לוהים שהוא ריבוננו היחיד – כי אז בכוחנו לעשות גדולות ונצורות.
גדולות ונצורות לא במובן המקובל, אלא במובן המוסרי. מפני שאם כל הכוח, כל העושר וכל העוצמה שייכים לאלוהים, אין שום הצדקה שכוח, עושר או עוצמה יגרמו לפירוד בינינו. כולנו יקרים בעיני ה' באותה מידה. על כולנו הוא הטיל להאכיל את העניים ולאמץ אל קרבנו את היתום ואת האלמנה, את הלוי נטול הקרקע ואת הנוכרי, ולחלוק עמם את ימי שמחתנו ואת ימי המנוחה שלנו. נצטווינו ליצור חברה צודקת המוקירה את כבוד האדם ואת חירותו.
משה מדגיש שלושה עקרונות. ראשית, אנחנו חופשיים. הבחירה בידינו. ברכה או קללה? טוב או רע? אֱמונים או בגידה? אתם תחליטו, אומר משה. אין תקדים להטלת חירות קשה שכזו על אומה שלמה. קל לנו להבין שכפרטים אנו נדרשים להכרעות מוסריות. אדם וחוה נדרשו להן. כך גם קין. הבחירה טבועה באנושיותנו. אך שאנו נדרשים לכך כאומה – זהו חידוש. אין כאן שום תירוצים, אומר משה. עם ישראל לא יוכל להתמסכן ולומר – לא הייתה לנו ברירה / היינו מעטים / נוצחנו / זה קרה בגלל המנהיגים שלנו / האויב אשם. לא ולא, אומר משה. גורלכם בידכם.
ריבונות הא-ל איננה מסלקת את אחריות האדם. אדרבה,
היא מעמידה אותה במרכז. אם תהיו נאמנים לה', אומר משה, תגברו גם על אימפריות. ואם תפרו אמונים, דבר לא יושיע אתכם, גם לא כוח צבאי ובריתות מדיניות. אם תבגדו בייעודכם הייחודי, אם תעבדו את אלילי העמים שסביבכם, תיעשו דומים להם. גורלכם יהיה כגורלה של כל אומה קטנה החיה בצילן של מעצמות על. אל תאשימו באסונכם את זולתכם או את מזלכם. הבחירה היא רק שלכם – וכך גם האחריות.
שנית, לכולנו יש אחריות קולקטיבית. המימרה "כל ישראל ערבין זה בזה" נוסחה בידי חז"ל, אך מקורה בתורה. גם הדבר הזה הוא בעל משמעות רדיקלית. היהדות איננה מחזיקה בתיאוריה ההיסטוריוסופית של "האדם הגדול" המנווט את הקורות, במה שתומס קרלייל כינה "גיבורים ופולחן גיבורים". גורל עם ישראל תלוי במעשי עם ישראל, "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" – מ"רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם" עד "חֹטֵב עֵצֶיךָ" ו"שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, ט-י). זהו מקור הביטוי האמריקני (שאין לו מקבילה באוצר המילים של הפוליטיקה הבריטית, למשל) "אנחנו, העם".
להבדיל מכל האומות בעולם העתיק, ומרוב האומות בימינו, אומת הברית לא האמינה שעתידה נקבע בידי מלכים, קיסרים, חצר מלוכה או אליטה שלטת. הוא נקבע על ידי כל אחד ואחת מאתנו – כפועלים מוסריים האחראים במצטבר ל'טוב המשותף' של כולנו. לכך מכוון הפילוסוף מייקל וולצר כאשר הוא מכנה את ישראל המקראית "כמעט דמוקרטיה" ב.
שלישית, זוהי פוליטיקה שא-לוהים במרכזה. בעולם העתיק לא היה שֵם למשטר מסוג זה, ולכן טבע לו יוספוס פלביוס את השם "תיאוקרטיה". אלא שלאורך השנים הוטענה מילה זו במטען שלילי, והחלה לציין שלטון של ממסד דתי או כת כוהנים. לא כזו הייתה ישראל הקדומה. שוב עולה על הדעת ביטוי אמריקני: ישראל הייתה "אומה אחת תחת א-לוהים". אם רצוננו במונח לועזי בן מילה אחת שיעשה צדק עם החזון המשטרי של ספר דברים, מונח זה לא יהיה 'תיאוקרטיה' כי אם 'נומוקרטיה': שלטון החוקים, להבדיל משלטונם של בני אדם.
ישראל המקראית היא המקרה הראשון בהיסטוריה של ניסיון לכונן חברה חופשית. לא חופשית במובן המודרני, כזו המקיימת את 'חופש המצפון'. מושג זה נולד במאה ה-17 באירופה שהייתה מצולקת ממאה שנות מלחמות דת בין קתולים ופרוטסטנטים. חופש המצפון הוא ניסיון לפתור בעיה מסוימת: כיצד יכולים אנשים בעלי אמונות דתיות שונות באופן ניכר (במקרה זה, אלו ואלו נוצְרים) לחיות יחד בשלום. אבל זו איננה הבעיה שישראל המקראית ביקשה לפתור.
ישראל המקראית ביקשה לפתור בעיה אחרת: איך הופכים את החופש והאחריות לנחלת הכלל? איך מגבילים את כוחם של השליטים להפוך את המוני העם לעבדים, לכוח אדם זול המנוצל לבניין בנייני פאר ולמסעות מלחמה אימפריאליים? צָדק ההיסטוריון בן המאה ה-19 לורד אקטון כאשר טען כי בישראל המקראית נולד החופש במובן זה של המילה:
המשטר של בני ישראל היה פדרציה, שהמֶלט המלכד אותה לא היה רָשות פוליטית כלשהי, אלא אחדות המוצא והאמונה, ואבן הבניין שלה לא הייתה כוח פיזי אלא ברית וולונטרית ... כיסא המלך עמד על רגליים של הסכמה, ומהיושב עליו נשללה הזכות לחוקק חוקים לעם שהכיר במחוקק אחד בלבד: א-לוהים ... אנשים אשר רוח בהם, שקיימו שושלת בלתי פוסקת של נבואה נגד העושקים והרוצצים, טענו תמיד שהחוקים, שהינם א-לוהיים, גוברים על השליטים החוטאים... האומה העברית שִׂרטטה את קווי השורות שעליהם נכתבו מאז ואילך אותיות החופש. ג.
זהו רעיון מרהיב, סוחף ומאתגר. אם א-לוהים הוא ריבוננו היחיד, כוחם של בני אדם הוא תמיד עקיף, מוגבל ונתון לתיחום מוסרי. היהודים היו הראשונים שהאמינו כי אומה שלמה יכולה למשול בעצמה מתוך חופש וכבוד לכול. הדבר אינו נוגע כלל למבני משטר (מונרכיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה – היהודים ניסו את כולן), וכל עניינו הוא אחריות מוסרית קולקטיבית.
עם ישראל לא הצליח אף פעם להעפיל אל מלוא החזון הזה, אך מעולם לא חדל לשאת אליו את עיניו. גם אנו, כיום, בכלל זה. א-לוהים נתן לנו חופש; הבה נשתמש בו ליצירת חברה צודקת, נדיבה ונעימה. א-לוהים לא יעשה זאת בשבילנו, אך הוא לימד אותנו מה לעשות. וכבר לימדנו משה: הבחירה כולה בידינו.
סביב שולחן שבת
א משנה תורה, הלכות תשובה ה, ג.
ב. בספרו בצילו של אלוהים: פוליטיקה במקרא,מאנגלית: יניב פרקש, ירושלים: מכון שלום הרטמן, 2016.
ג.Lord Acton, Essays in the History of Liberty, Indianapolis, Liberty Classics, 1985, 7–8.
