הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני חיים-בהוצאת קורן מגיד 2021 ובתרגומו של צור ארליך לפרשת "שמיני עמ' 117-119 "יתרונו הגדול של החסרון" מביא תובנה מדהימה:
האם הרגשתם פעם שאינכם מתאימים למשימה שהוטלה עליכם או לעבודה שקיבלתם? האם אתם מרגישים לפעמים שאנשים אחרים מעריכים את יכולותיכם יתר על המידה? האם היה רגע שהרגשתם כאילו אתם זייפנים, רמאים, ויגיע היום שתיחשפו ברבים כבני האדם החלשים, הפגומים והשבריריים שאתם יודעים בסתר לבבכם שהנכם? אם כן, על פי רש"י לפרשתנו אתם בחברה טובה מאוד.
המשכן הושלם. במשך שבעה ימים קידש משה את אהרן ואת בניו למלאכת הכהונה. עכשיו, ביום השמיני, הגיע הזמן שיתחילו לשמש בקודש. משה נותן להם הנחיות רבות, ואז אומר לאהרן: "קְרַב אֵל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפַּר בַּעַדךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבֵּן הָעָם וְכַפַּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ויקרא ט, ז). חכמינו תמהו על הציווי "קרב", שכן משתמע ממנו שעד כה רחק אהרן מהמזבח. מדוע רחק? מסביר רש"י: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה, "למה אתה בוש? לכך נבחרת"".
יש לתסמונת הזאת שם. טבעו אותו ב־1978 שתי פסיכולוגיות קליניות, פאולין קלאנס וסוזן איימס. הן קראו לה "תסמונת המתחזה". הלוקים בתסמונת זו מרגישים שאינם ראויים להצלחה שלהם. הם מייחסים אותה לא למאמץ וליכולת שלהם, אלא למזל, לתזמון, או לכך שגרמו לאחרים לחשוב עליהם טובות שאין להן אחיזה במציאות. התסמונת נפוצה עד להפתיע, בייחוד בקרב בעלי הישגים גבוהים. מחקר הראה שכ-40% מהאנשים המצליחים, אינם מאמינים שהם ראויים להצלחה זו, ו-70% מהם הרגישו כך בהזדמנות זו או אחרת......
האנשים היודעים לסחוף המונים באומנות הנאום שלהם, בדרך כלל אינם נביאים, לא פעם הם רודנים ועריצים, או שהם נעשים כאלה עם הזמן. הם משתמשים בכוח הדיבור שלהם להשגת צורות מסוכנות יותר של שליטה, אלוהים איננו בוחר אנשים המדברים בקולם שלהם ואומרים להמון את מה שהוא רוצה לשמוע. הוא בוחר אנשים המודעים לקוצר יכולותיהם, המגמגמים ממש או מגמגמים מטפורית, אנשים המדברים לא מפני שהם רוצים לדבר אלא מפני שהם מוכרחים, ואומרים לציבוד לא את מה שהוא רוצה לשמוע אלא את מה שהוא חייב לשמוע אם חפץ חיים הוא מה שמשה החשיב לחולשתו הגדולה היה בעצם אחת הגדולות בנקודות החוזק שלו.
איננו מדברים כאן על קבלה סתמית של חולשות, בנוסח "אני בסדר, הכול בסדר", לא על כך מדברת היהדות. העניין פה הוא המאבק. משה ואהרן, בדרכיהם השונות, צריכים להיאבק עם עצמם. משה לא היה מנהיג טבעי. אהרן לא היה כוהן טבעי. משה נדרש להשלים עם כך שאחד הדברים העיקריים המכשירים אותו להנהגה הוא דווקא מה שהיינו מכנים היום דימוי עצמי נמוך, אך התורה, מתוך הסתכלות אחרת לגמרי, מכנה ענווה. אהרן נדרש להבין שחוויית החטא והכישלון האישית שלו הופכת אותו לנציגו האידיאלי של עם המודע לחטאיו ולכישלונותיו. התחושה שאיננו ראויים לתפקידנו ולהצלחתנו, תסמונת המתחזה, יכולה להיות קללה ויכולה להיות ברכה – תלוי מה אנחנו עושים בה. האם היא מובילה אותנו לדכדוך וייאוש – או שמא היא מובילה אותנו לטפל בחולשותינו ולהופכן ליתרונות?
&
ודוגמה מודרנית מופלאה לכך היא וינסטון צ'רציל. הוא סבל מגמגום וגם מקושי להגות הגאים שורקים, ואף כי נאבק בשני הקשיים הללו הם ליוו אותו גם בבגרותו. משום כך נדרשה ממנו הכנה נמרצת לפני נאומים חשובים. הוא הקפיד לכתוב או להכתיב אותם מראש, ושכתב משפטי מפתח עד הרגע האחרון. הוא השתמש במילים קצרות היכן שרק אפשר, תיבל את דיבורו בשתיקות דרמטיות, ופיתח מקצב דיבור כמעט שירי. על ידי כך נעשה נואם דגול, לא רק זאת נאומיו ובראשם נאומי הרדיו שלו במלחמת העולם השנייה, היו גורם מרכזי בהרמת רוחו של העם. כדברי העיתונאי אד מורו, הוא "גייס את השפה האנגלית ושלח אותה לשדה הקרב. (המשך והסיום בעמוד 120)
זהו אפוא הרעיון משנה החיים בפרשתנו: הנקודה שבעינינו היא חולשתנו הגדולה יכולה להפוך, אם נשרה עימה, ליתרוננו הגדול. חשבו על אלה שחוו אסון ומאז הקדישו את חייהם להקלת סבלותיהם של אחרים. חשבו על אלה המודעים לחסרונותיהם ומנווטים מודעות זו לעזרה לאחרים להתגבר על תחושת הכישלון שלהם.
כנותו הגמורה של התנ"ך כלפי האנושיות היא העושה אותו מיוחד כל כך. הרגישו לאורך תקופה שאינם ראויים, גיבוריו - משה, אהרן, ישעיהו, ירמיהו שהם "מתחזים". היו להם רגעים של ייאוש קודר. אבל הם המשיכו לצעוד. הם סירבו לתבוסה. הם ידעו שההרגשה שאינם ראויים יכולה לקרב אותם אל ה' – כדברי דוד,
"זבחַי אַ־לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָרָה; לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכָּה, אֱ־לֹהִים, לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט). טוב שבעתיים לדעת שאיננו מושלמים מלחשוב שאנחנו כליל המעלות. ה' אוהב אותנו ומאמין בנו למרות הפגמים שבנו, ושמא אפילו בגללם. חולשותינו עושות אותנו לאנושיים; והמאבק שלנו בהן עושה אותנו לחזקים.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
בבקשה הפיצו.
****************************************************
https://drive.google.com/file/d/1251vYQhKgNyLWIHvWH6uE_JQp9kW2VTF/view?usp=share_link
קטע מתוך חידון התנך הארצי שהתקיים ב-25.3.25 כה אדר תשפ"ה בהיכל התרבות בפתח תקוה,
כדי לקדם ולעודד את הנוער ללמוד תנ"ך חילקנו מלגות לכל העולים לחידון התנ"ך הארצי+ מלגות לנערים העולים מהחידון הארצי לחידון התנ"ך העולמי ביום העצאות 2 נערים מבתי הספר הממלכתי + 2 נערים מבתי הספר הממלכתי דתי קיבלו מלגה מיוחדת. חגיגה של ידע.
******************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה הערב יום רביעי כה' ניסן תשפ"ה -23.4.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "שמיני" תשפ"ה
מרצה:הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג .
הנושא:"התגלות באש וענן.
לזכרו של החלל הגיבור הקדוש רס"ר מיל. ידידיה משה רזיאל(רוזנברג) הי"ד.
נפל בכ"ב בתשרי התשפ"ד (07 באוקטובר 2023)
מכרם שלום, חבר כיתת הכוננות ביישוב, בן 31 בנופלו.
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
בברכת ברוכים המשתתפים
בבקשה שתפו והזמינו חברות וחברים השיעורים בהחלט מענינים, התגובות נהדרות.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
************************************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת שמיני תשפ"ה
מסר מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל מתוך הפרשה
"מזון למחשבה"
"לא כל דבר בעולם נוצר לצריכתו של האדם".
חלקו האחרון של ספר שמות וחלקו הראשון של ספר ויקרא מספרים סיפור מובנֶה היטב. בני ישראל מצטווים לבנות משכן. הם מבצעים את ההוראות. הם מצטווים על הקורבנות שיקריבו במשכן זה, ולבסוף, בחלק הראשון של פרשת השבוע שלנו, הכוהנים נמשחים לכהן במשכן.
אבל אז מגיעה תפנית מפתיעה: התורה עוברת לדיני הכשרות, רשימה של מינים אסורים ומותרים למאכל. חיות, דגים ועופות. מה ההיגיון בדינים הללו? ומדוע הם משובצים כאן? מה הקשר בין המשכן לבינם?
ר' אליהו מונק ז"ל הציע הסבר מרתק.1] כפי שהזכרנו בדרשותינו לפרשיות המשכן בספר שמות, בניית המשכן הייתה מקבילה אנושית לבריאת העולם. כמה ממילות המפתח בסיפור בניין המשכן הן גם מילות המפתח בסיפור בריאת העולם. על יום חנוכת המשכן נאמר בברייתא כי "אותו היום היתה שִׂמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שָמַים וארץ".2] העולם הוא הבית שאלוהים בנה לאדם; המשכן הוא הבית שבני אדם בנו לאלוהים.
הרב מונק מזכירנו שהמצווה הראשונה שאלוהים נתן לאדם הראשון הייתה מצווה של כשרות. "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז-יז). הנה כי כן, כנגד דין הכשרות שניתן לאחר בריאת העולם, ניתנים דיני כשרות לאחר חנוכת המשכן. כאז כן עתה, תחילתה של תקופה חדשה בהיסטוריה הרוחנית של האנושות, לאחר מעשה של יצירה, מסומנת בחוקים הקובעים מה מותר ומה אסור לאכול.
מדוע? אכילה כמוה כמין. אלו הן שתי הפעילויות הראשוניות ביותר, שהאדם חולק עם עוד צורות חיים רבות. בלי מין לא הייתה המשכיות למיני החי. בלי אוכל, אפילו הפרט עצמו לא יוכל לשרוד. משום כך, פעילויות אלו עומדות במוקד תשומת ליבן של תרבויות רבות ושונות זו מזו מן היסוד. בקצה האחד נמצאות תרבויות הדוניסטיות, שהאכילה והמין נחשבות בהן לתענוגות שיש לרדוף אחריהם. בקצה האחר – התרבויות הסגפניות, המטיפות להתנזרות מוחלטת ממין ולאכילה לצורך קיום בלבד. הראשונות מדגישות את הגוף, האחרונות את הנפש. היהדות, לעומת זאת, מדברת על האדם במונחים של שילוב ואיזון. אנחנו גוף ונפש. על כן מצוות היהדות אינן הדוניסטיות ואינן סגפניות, אלא הן טרנספורמטיביות. אנו מצווים לקדש את פעילויות האכילה והמין: לעשות אותן במגבלות של קדושה. זה יסודם של דיני הכשרות וטהרת המשפחה, שני רכיבים מרכזיים בחיי הקדושה.
הבה נצעד צעד נוסף. פרק א בספר בראשית איננו סיפור הבריאה היחיד בתנ"ך. יש עוד כמה. אחד מהם נמצא בפרקי הסיום של ספר איוב. וכאן המקום לבחון אותו מקרוב.
איוב הוא האב־טיפוס של "צדיק ורע לו". הוא מאבד את כל אשר לו, מסיבה שאינה מובנת לו. רעיו אומרים לו שהוא בוודאי חָטא: הרי רק כך אפשר למצוא צדק במר גורלו. איוב עומד על חפותו, ודורש שימוע בבית דין של מעלה. הוויכוח מתנהל לאורך שלושים ושבעה פרקים, ואז, בפרק לח, אלוהים מתגלה אל איוב "מִן הַסְּעָרָה". הוא אינו מציע לו תשובות. להפך. בארבעת הפרקים הבאים אלוהים שואל שאלות משלו, שאלות רטוריות שאין להן שום תשובה: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ?... הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ?... הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב?... מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח?"
אלוהים מציג לפני איוב את מלוא מוטת הבריאה, אך התמונה המתקבלת שונה תכלית שוני מזו המוצגת בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. שם, במרכז הסיפור נמצא המין האנושי. אדם וחווה נבראו אחרונים; הם עשויים בצלם אלוהים; ניתנת בידיהם הממשלה על כל היצורים החיים.
לעומת זאת, העולם שאנו פוגשים בפרקים לח-מא של ספר איוב איננו אנתרופוצנטרי אלא תאוצנטרי. איוב הוא האדם היחיד בתנ"ך שכביכול רואה את העולם מנקודת מבטו של אלוהים.
מאלף במיוחד הוא טיפולם של פרקים אלה בממלכת החי. לא על חיות המשק מדבר אלוהים עם איוב, אלא על יצורי פרא שלוחי רסן, נהדרים בכוחם וביופיים, החיים הרחק מבני האדם ואדישים כלפיהם לחלוטין.
הנה כמה מן השאלות הרטוריות שאלוהים מפנה לאיוב:
הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה? הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה?
הְתַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּה, הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה?...
הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ, יִפְרֹשׂ כנפו כְּנָפָיו קרי] לְתֵימָן?
אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ?...
תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ?
הֲתָשִׂים אַגְמוֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ?...
אֵין עַל עָפָר מָשְׁלוֹ, הֶעָשׂוּ לִבְלִי חָת.
אֵת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה – הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ.
מכל פרקי התנ"ך, אלה הם הפרקים המנוגדים באופן העמוק ביותר לתפיסה האנתרופוצנטרית. הם מספרים לנו שהאדם איננו מרכז היקום ואיננו קנה המידה לכל הדברים. כמה מתופעות הטבע המרהיבות ביותר אינן קשורות כלל לאדם ולצרכיו, אלא אך ורק לאלוהים ולעולם הרבגוני שברא. הרמב"ם היה מן ההוגים היהודיים שביטאו זאת במפורש:
לפיכך הדעה הנכונה לדעתי בהתאם לאמונות התורה, ודבר זה עולה בקנה אחד עם הדעות העיוניות, היא שאין להאמין לגבי כל המצויים שהם בשביל מציאות האדם, אלא גם כל שאר המצויים מכוונים לעצמם בלבד, ולא בשביל שום דבר אחר. וגם החקירה אחר תכלית במיני המצויים כולם תתבטל, אפילו לפי דעתנו שהעולם מחודש. כי אנו אומרים: את כל חלקי העולם הביא האל למציאות ברצונו, מהם מכוונים לעצמם ומהם בשביל דבר אחר, שהוא המכוון לעצמו.3]
ושוב, לאור התבוננות בגודל היקום ובריחוק הכוכבים, אפילו על פי החישובים מימי הביניים:
התבונן במצויים הגשמיים האלה, מה עצומות מידותיהם ומה רב מספרם; ואם הארץ כולה אינה נחשבת ביחס לגלגל הכוכבים – מהו יחס מין האדם לכל אותם ברואים? כיצד אם כן ידמיין מי מאיתנו שהם בשבילו ובגללו, ושהם כֵּלים בשבילו?4]
מכאן יובן מיקומם של איסורים על אכילת בעלי חיים מסוימים – ובהם טורפים כגון אלה המתוארים באיוב – לאחר פרשיות המשכן. בעלי החיים הללו קיימים כמטרה לעצמם, לא לשימושם של בני האדם. היקום העצום, ובו כדור הארץ על שלל המינים אשר בו, הוא בעל שלמוּת משלו.
נכון, אחרי המבול התיר אלוהים לאדם לאכול בשר. אבל זה היה ויתור, כמו לומר: אם אתם מוכרחים להרוג הרגו בעלי חיים – אך בשום אופן לא בני אדם אחרים.
בבריתו עם בני ישראל מזמין אלוהים את האנושות כולה לפתוח פרק חדש בתולדותיה. אין מדובר בשיבה לגן העדן האבוד. אבל עם בניית המשכן – בית סמלי לשכינה שעל פני האדמה – משהו חדש התחיל. ואחד הסימנים לכך הוא העובדה שמעתה לא את כל בעלי חיים רשאים בני ישראל להרוג לצורך אכילה. מינים מסוימים צריכים להישאר מוגנים, חופשיים לממש את חירותם ואת עצמיותם, פטורים מנחת זרועו וחשקיו של האדם. הבריאה החדשה, הַמִשכן, מציינת דרגה חדשה של כבוד כלפי הבריאה הישנה – ובפרט כלפי בְּריוֹת הבּר שלה. לא כל דבר בעולם נוצר לצריכתו של האדם.
סביב שולחן שבת
1] Elie Munk, The Call of the Torah, Artscroll: 2004, vol. 2, p. 99.
2] מגילה י ע"ב.
3] רמב"ם, מורה הנבוכים (מערבית: הלל גרשוני, מפעל משנה תורה: קדומים, תשפ"א), ג, יג (עמ' 95–96).
4] שם, יד (עמ' 102).
קובץ מצורף אחד • נסרקו על ידי Gmail
