בית המדרש של החברה לחקר המקרא
סדרת השיעורים האהובה חוזרת לעונה חדשה
הרב, לורד יונתן זקס ז"ל:
לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
בכל יום חמישי בשעה 20:30 בזום חינם
השבוע לרגל שמחה משפחתית לא תתקיים הרצאה.
אתכם הסליחה.
...................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
....................................................................................................................................
כותב הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים לפרשת תצוה(עמ'90-91) בהוצאת קורן מגיד:
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין.
השמן נועד כאמור למנורה, ש-אור התמיד שלה מסמל את האור האלוהי המציף את העולם לעיניהם של המאמינים: המנורה במשכן ואחר כך במקדש, ובימינו, באורח מיסטי יותר, האור הרוחני הבוהק מכל מקום קדוש, חיי קדושה ומעשים של קדושה. כדי להפיק את האור הזה, משהו צריך להיכתת, להימעך, להימחץ: הזית.
וכאן טמון הלקח הגדול לחיים.
הייסורים רעים. היהדות איננה מנסה להסתיר זאת. הגמרא מספרת על כמה
חכמים שנפלו למשכב וכאשר נשאלו "חביבין עליך יסורין?" ענו "לא הן ולא שכרן" כאשר הייסורים נופלים עלינו או על יקירינו, הם עלולים להביאנו לייאוש. לחלופין, אנו עשויים להגיב באורח סטואי; לנהוג במידת הגבורה ולגלות חוסן בעת צרה. אבל יש גם אפשרות שלישית. אנו יכולים להגיב כפי שהגיב הנרי: בחמלה, בחסד ובאהבה. אנחנו יכולים להיות כאותו זית שכאשר הוא מכותת הוא מפיק את השמן הטהור המזין את אור הקודש.
כאשר דברים רעים קורים לאנשים טובים, עולות שאלות אמוניות. זוהי תגובה טבעית, לא כופרנית.
אברהם שאל, "השפט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). משה שאל, "לָמָה הַרֵעתָּה לָעָם הַזֶה?" (שמות ה, כב).
אך יש שאלה אחת שטעות היא לשאול: "למה זה קרה?" - כי לעולם לא נדע.
אנחנו איננו א-לוהים, ומוטב שגם לא נשאף להיות א-לוהים.
השאלה הנכונה היא: "זה קרה; מה אפוא עליי לעשות?" והתשובה לשאלה זו איננה מחשבה אלא מעשה.
התשובה היא לרפא את הניתן לריפוי – את הגוף, את הנפש, את הנשמה. משימתנו היא להביא אור למקומות האפלים בחיינו ובחיי אחרים.
כתב הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו רעיונות משני חיים לפרשת תצוה בהוצאת קורן מגיד.
.............................................................................................................................
הפרשה השבוע מוקדשת לעילוי נשמתו של לוחם סיירת צנחנים מעוז מורל הי"ד בנם של איתן וורדה מורל תושבי היישוב טלמון בבנימין, שנפל בעת מילוי תפקידו במלחמת מצווה למען עם ישראל וארץ ישראל.
.................................................................................
באדיבות מורשת הרב לורד יונתן זקס והוצאת קורן-מגיד.
פרשת תצווה תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה:
"מנהיגות פירושה להשאיר מקום"
פרשת תצווה ידועה בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בה. אין זה עניין סגנוני או מקרי: משה לא רק שאינו נזכר בה בשמו, אלא הוא אינו עומד במוקד שלה. היא מתמקדת באחיו אהרן ובתפקיד שהוא נועד למלא ולגלם, תפקיד הכוהן הגדול.
רבים הם הניסיונות להסביר מדוע נמסר התפקיד לאהרן ולא למשה. ההשערה המתבקשת מכולן היא שזה היה עונש למשה על כך שבתחילת הדרך סירב פעם אחת יותר מדי לבקשותיו של ה' שהוא ינהיג את בני ישראל.
וַיֹּאמֶר משה], "בִּי אֲ-דֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח".
וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי? יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד, יג-טז).
אך יש במסירת התפקיד לאהרן מסר עקרוני יותר: עיקרון הפרדת הרשויות, השולל ריכוז של כל פונקציות ההנהגה אצל אדם אחד או מוסד אחד. כל סמכות שבידי אדם צריכה איזונים ובלמים, פן תפשה בה השחיתות. במיוחד מסוכן הערבוב בין מנהיגות פוליטית ומנהיגות דתית, "כתר מלכות" ו"כתר כהונה" בלשון חז"ל. משה החזיק בשני כתרים: המנהיגות הפוליטית והמנהיגות הנבואית; אהרן קיבל את כתר הכהונה. חלוקה זו אפשרה להם לאזן, ובמידת הצורך לבלום, איש את אחיו.
זוהי התאוריה. מעניין אולי יותר לראות איך היא מתקיימת במישור היחסים הבין-אישיים – במקרה שלנו היחסים בין שני אחים, משה ואהרן. התורה ממעטת לספר על הדינמיקה המשפחתית הזאת, אבל מספקת כמה רמזים מרתקים.
נתבונן תחילה בפסוקים שאך זה ראינו, מתחילת ספר שמות, עת אמר ה' למשה שאהרן כבר יוצא לקראתו, "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". מילים אלו נראות פשוטות, אך לאמיתו של דבר הן רחוקות מכך.
משה היה אחיו הצעיר של אהרן; קטן ממנו בשלוש שנים. לא היינו מתפלאים לוּ קינא אהרן באחיו הצעיר שהתמנה להנהגה והשאיר אותו, הבכור, מאחור – מה עוד שמשה לא גדל בקרב בני עמו ולא חי בקרבם. בצעירותו גדל כנסיך מאומץ בארמון מלך מצרים, ואחר כך מצא מקלט אצל יתרו והמדיינים ושם הקים את משפחתו. יחסית לאהרן, משה היה צעיר וחוצניק.
ובכל זאת: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".
יכולתו של אהרן לשמוח בעלייתו של אחיו לגדולה מפליאה במיוחד על רקע תולדות יחסי-האחים המוכרים לנו עד כה בתורה. עד כה קיבלנו סדרה של וריאציות על נושא יריבות האחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואֶחיו. "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד", אומר משורר תהילים (קלג, א). בקוראנו את ספר בראשית אנו מוסיפים במנוד ראש: מה טוב – ומה נדיר!
עכשיו מגיע הניסיון השני. הפעם לא אהרן נדרש לעמוד במבחן, אלא משה. הוא מצטווה ליצור צורה חדשה של מנהיגות, שהוא עצמו לא יוכל לאחוז בה, הלוא היא הכהונה; והאיש שהוא נדרש לכבד בתפקיד הוא אחיו הגדול. היעשה זאת באותה נדיבות רוח שאחיו הפגין כלפיו?
התורה מדגישה את רצונו של ה' שדווקא משה ייתן את הכבוד הזה לאחיו. שלוש פעמים בתחילת פרשתנו מופיעה המילה "ואתה", המכוונת אל משה:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו... (שמות כז, כ-כא).
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי – אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (כח, א-ב).
וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי (כח, ג).
משה צריך להראות לבני ישראל, ולאהרן בתוכם, שיש לו הענווה, ה"צמצום", הכוח להצטנע, הדרושים לשם פינוי מקום לאדם נוסף שיחלוק עימו את הנהגת העם. אדם שנקודות החוזק שלו אינן אלו של משה, שתפקידו יהיה שונה, אדם שאולי יהיה פופולרי יותר ממשה, קרוב ממנו אצל הבריות – ואהרן, אכן, התגלה ככזה.
מעטים המנהיגים המסוגלים לחלוק בנדיבות כזאת את אורות הבמה. ההיסטוריונית דוריס קֵרְנְס גוּדווין פרסמה ב-2005 ספר רב-השפעה על אברהם לינקולן שכותרתו "צוות של יריבים". היא מספרת בו כיצד מינה לינקולן לשרים שלושה אנשים שהיו ממתנגדיו במרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית. ויליאם הנרי סיוארד, שהיה המועמד המוביל במרוץ ההוא, אמר על לינקולן לאחר זמן: "רוחב הלב שלו כמעט על-אנושי... הנשיא הוא הטוב שבכולנו".
דרוש אופי מיוחד במינו כדי לפנות מקום למי שאפשר לראותו כיריב. בתחילת הדרך, אהרן הפגין אופי כזה ביחסו אל משה. עכשיו משה נקרא להפגינו כלפי אהרן.
מנהיגות אמיתית כרוכה בענווה ובנדיבות. כקוטן האגו כן גודל המנהיג. משה הראה זאת בפרשה שאינה מציינת את שמו.
שאלות לשולחן השבת
היזכרו במקרים נוספים של יריבות אחים בתנ"ך. אילו דינמיקות חיוביות היו בקרב כל זוג כזה? ואילו דינמיקות בעייתיות
