לשמיעת מגוון 16 השיחות בפודזקס, כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
נהנתם? שתפו!
.....................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
מספר הרב לורד יונתן זקס בספרו רעיונות משני-חיים,בהוצאת קורן-מגיד, בפרשת מצורע- "כוחו של השבח":
מפעם לפעם באים אליי זוגות העומדים להינשא. לפעמים הם שואלים אותי אם יש לי עצה לחיזוק הנישואים. אני מציע להם הצעה פשוטה. תוצאותיה הן על גבול הקסם. היא תבצר את מערכת היחסים שלהם, ותשנה את חייהם בדרכים נוספות ומפתיעות. עליהם להתחייב לטקס יומי. פעם ביום, סביר שבערב, על כל אחד מהם לשבח את השני באוזניו על דבר־מה שהוא עשה היום, ולו גם דבר פעוט: על מעשה, אמירה או מחווה אדיבים או רגישים או נדיבים או נבונים. השבח צריך להיות ממוקד באותו מעשה מסוים, לא מוכלל. עליו להיות כן: לבוא מהלב. ומקבל השבח חייב ללמוד
לקבל אותו.
זה כל מה שהם צריכים לעשות. זה דורש דקה או שתיים. אבל זה חייב
להיעשות, לא לפעמים אלא מדי יום. אני עצמי למדתי זאת בדרך מפתיעה מאוד. כתבתי כבר על לנה רסטין המנוחה, מן המרשימים באנשים שפגשתי בימי חיי. היא הייתה קלינאית תקשורת שהתמחתה בעזרה לילדים מגמגמים. היא הקימה את מרכז מייקל פיילין לגמגום בלונדון, והייתה לה גישה ייחודית לטיפול. רוב קלינאי התקשורת מתמקדים בטכניקות של דיבור ונשימה, ובמטופל עצמו. לנה האמינה שאת המגמגמים הצעירים שהיא טיפלה בהם – בני חמש שנים בממוצע – יש להבין בתוך ההקשר המשפחתי שלהם. היא התמקדה במערכות יחסים ועבדה עם ההורים, לא רק עם הילדים.
תפיסתה הייתה שכדי לרפא גמגום אין די בעזרה לילד לדבר ברהיטות. יש לשנות את הסביבה המשפחתית כולה. משפחות נוטות לפתח שיווי משקל. אם ילד מגמגם, כל בני המשפחה מסתגלים לכך. לכן, אם הילד יאבד את הגמגום, יהיה צורך לאזן מחדש את כל מערכות היחסים במשפחה. לא רק הילד צריך להשתנות, כי אם כל המשפחה.
אלא ששינוי ברובד הבסיסי הזה אינו קל. הנטייה הטבעית שלנו היא לשקוע בתבניות התנהגות עד שהן נעשות נוחות כמו כורסה בלויה שהתעצבה במידות גופנו. איך יוצרים בתוך המשפחה אווירה המעודדת שינוי ונוטלת ממנו את עוקץ האיום? התשובה ש-לנה גילתה היא: עליכם לְשַׁבֵּחַ. היא הורתה למשפחות שעבדה איתן, שבכל יום כל אחד "יתפוס" כל אחד מבני המשפחה האחרים אחד העושה מעשה טוב, ויפרט לו את מעשהו הטוב בנועם ובהכרת תודה. כל בני המשפחה, אך במיוחד ההורים, הצטרכו ללמוד לשבח ולקבל שבחים.
כשצפיתי בה בפעולה התחלתי להבין את מה שעשתה. היא יצרה בתוך כל בית אווירה של אכפתיות הדדית ושל חיזוק חיובי מתמשך. היא האמינה שבדרך זו ייבנה ביטחון עצמי לא רק אצל הילד המגמגם אלא אצל כל אחד ואחת מבני המשפחה – כדי שהאווירה הכללית בבית תנסוך בכל אחד ביטחון בכוחו להשתנות ולעזור לאחרים לעשות כמוהו.
צילמתי את עבודתה של לנה לצורך סדרת טלוויזיה תיעודית שהכנתי לבי־בי־סי על מצב המשפחה בבריטניה. ראיינתי גם כמה הורים שהיא עבדה עם ילדיהם. כששאלתי אותם אם לנה עזרה לילדם, לא רק שכל אחד מהם ענה בחיוב, אלא שהם הוסיפו ואמרו שהיא עזרה להם לשמור על נישואיהם. זו הייתה אמירה יוצאת דופן. הרי לנה לא הייתה יועצת נישואים אלא קלינאית תקשורת. אך ההרגל הפשוט שהיא הטמיעה במשפחות, חלוקת השבחים היומית, היה אפקטיבי עד כדי כך שהוא חולל גם תוצאות לוואי ברוכות. אחת מהן הייתה תמורה ביחסים בין ההורים.
הטכניקה הזו, כאמור, גם מחוללת תמורה במערכות יחסים ומצילה נישואים. היא מרפאת את מה שלשון הרע משחית. לשון הרע הורס יחסים. לשון הטוב מתקן אותם. זה נכון לא רק בזוגיות ובמשפחה אלא גם בקהילות, בארגונים ובעסקים. על כן: בכל מערכת יחסים החשובה לכם, חלקו שבח מדי יום. ראיית הטוב בזולת, ואמירת שבחים על כך, הופכות אתכם וגם אותו לאנשים טובים יותר, ומחזקת את הקשר ביניכם. זהו רעיון משנה חיים ממש. מדברי הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
...............................................................................
באדיבות מורשת הרב יונתן זקס והוצאת קורן מגיד.
הרב לורד יונתן זקס במסר לפרשת תזריע מצורע- תשפ"ג.
נֶגע לשון הרע- הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
חז"ל הטעִינו את מחלת הצרעת, הנושא העיקרי של פרשתנו, במִטען מוסרי. לדבריהם, הצרעת איננה סתם מצב רפואי, אלא עונש. פירושם מבוסס על ראָיה מתוך התורה עצמה. במעמד הסנה ידו של משה לקתה בצרעת כאשר הוא הטיל ספק בנכונותם של בני עמו להאמין בו (שמות ד, ו-ז). מרים לקתה בצרעת כאשר דיברה סרה במשה (במדבר יב, א-טו). לראיות אלו נוסף מדרש מילים: מצורע – נוטריקון של "מוציא שם רע", אדם המוציא את דיבתם של אחרים רעה.
חז"ל החשיבו את לשון הרע לאחת העבֵרות החמורות ביותר. כך מתמצת זאת הרמב"ם:
אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים; ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע – כאילו כפר בעיקר... ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת: האומרו והמקבלו וזה שאומרין עליו; והמקבלו יותר מן האומרו.1]
האומנם נזקו של לשון הרע כה גדול? אכן כן. הנה שתיים בלבד מתוך דוגמאות רבות מאוד. בתחילת המאה השלוש־עשרה פרצה מחלוקת קשה בין חסידיו של הרמב"ם לבין מבקריו. בעיני אוהדיו, הוא היה מגדולי חכמי ישראל בכל הזמנים. בעיני מתקיפיו, הוא היה הוגה מסוכן שבכתביו כלולים דברי כפירה, ואשר בהשפעתו יהודים נוטשים את דרך התורה והמצוות.
אש המחלוקת השתוללה. כל צד הנפיק דברי גינוי וכתבי חרם על משנהו. היו מאמרים ומאמרי־נגד, דרשות ודרשות־נגד, ויהדות צרפת וספרד היטלטלה בסערה. ואז, בשנת 1232, הנזירים הדומיניקנים העלו את כתבי הרמב"ם באש. ההלם מכך הוביל להפוגה קצרה; אך אז חיללו קיצונים את קבר הרמב"ם בטבריה. בהמשך, בעקבות הוויכוח הבין־דתי בפריז בראשית שנות הארבעים של המאה השלוש־עשרה, נוצרים העלו באש את כל עותקי התלמוד שהצליחו להניח עליהם את ידם. זה היה אחד האסונות הגדולים שידעה היהדות בימי הביניים.
מה היה הקֶשר בין המאבק הפנימי של היהודים לבין שריפת הספרים היהודיים בידי נוצרים? האם ניצלו הדומיניקנים את אישומי הכפירה שיהודים הטיחו ברמב"ם כדי לבסס אישומים משלהם? או אולי הם פשוט ניצלו את הקרע הפנימי ביהדות כדי לרדוף את היהודים בלי לחשוש מפני מעשי תגמול מאורגנים מצד קהילה מאוחדת? כך או כך, לכל אורך ימי הביניים, רבות מהרדיפות הקשות ביותר של יהודים בידי נוצרים היו פרי הסתה מצד יהודים משומדים, או שהן ׳רכבו׳ על גליהן של סערות פנימיות בקהילה היהודית.
ולדוגמה מן העת החדשה. אחד מדובריה המבריקים של היהדות האורתודוקסית היה הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, המלבי"ם (1809–1879), שנתמנה לרבה הראשי של רומניה. בהיותו תלמיד חכם דגול, שפירושו למקרא נחשב לאחד מפירות ההילולים של היהדות במאה התשע־עשרה, כל הזרמים בקהילה היהודית קיבלו תחילה ברצון את מנהיגותו וראו בו דמות מופת דתית ורוחנית. אך עד מהרה גילה האגף המשכילי של הקהילה כי הרב החדש הוא בעל השקפה שמרנית מובהקת, והחל להסית נגדו את רשויות השלטון. כרזות ועלונים תיארו אותו כשריד חשוך של ימי הביניים, אדם המתנגד לקדמה ולרוח הזמן.
בפורים שלחו אליו משלוח מנות ובו בשר חזיר וסרטנים, ופתק: "אנו, שוחרי הקדמה בקהילה, מתכבדים להגיש למאורנו הגדול מעדנים אלה משולחננו". לבסוף, בהשפעת המסע הציבורי, הממשלה הסירה את הכָּרתה הרשמית מהקהילה היהודית ומהמלבי"ם כרבה הראשי, ואסרה עליו לשאת דרשות בבית הכנסת הגדול. השכם בבוקר יום שישי, י׳ באדר ב׳ תרכ"ד (1864), הקיפו שוטרים את ביתו ועצרו אותו. למוחרת השבת הוא הועלה על אונייה והובל לבולגריה, ושם שוחרר על תנאי שלא ישוב לרומניה. כך מתואר מסע ההכפשות נגד המלבי"ם באנציקלופדיה יודאיקה:
מ׳ רוזן פרסם שורה של מסמכים החושפים את האשמות השווא וההשמצות שאויביו היהודים-המתבוללים של המלבי"ם כתבו נגדו והעבירו לשלטונות הרומניים. הם האשימו אותו בחוסר נאמנות ובהכשלת השתלבותם החברתית של היהודים בחברה הלא־יהודית על ידי הקפדה על שמירת חוקי הכשרות, ואמרו "הרב הזה, בהתנהלותו ובאיסוריו, מבקש לעצור את הקדמה". כתוצאה מכך פרסם ראש ממשלת רומניה הצהרה נגד הרב "הנבער והחצוף"... בעקבות זאת סירב השר לתת זכויות ליהודי בוקרשט, בטענה שרב הקהילה הוא "אויבה המושבע של הקדמה".
סיפורים דומים אפשר לספר על עוד כמה וכמה ענקי תורה – בהם הרב צבי הירש חיות, הרב עזריאל הילדסהיימר, הרב יצחק ריינס, ואפילו הרב יוסף דב סולוביצ׳יק זצ"ל, שהובא למשפט בבוסטון ב־1941 כדי להתמודד עם האשמות מצוצות מן האצבע שהעלתה הקהילה היהודית שם. כל המקרים המבישים הללו היו גלגולים מאוחרים של המלחמה האכזרית שאסרו ה'מתנגדים' על יריביהם החסידים. בימים ההם נאסרו אדמו"רים רבים, בהם מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, בגלל עדויות שקר שמסרו יהודים לרשויות השלטון.
אנחנו אומה עתירת היסטוריה, ובכל זאת לעתים אנו אטומים להיסטוריה במידה מביכה. פעם אחר פעם, יהודים שלא הצליחו לפתור מריבות פנימיות בדרכים מקובלות הלשינו על יריביהם לרשויות האזרחיות, וגרמו נזק נורא לקהילה. אף על פי שהיהדות הרבנית כולה היא תרבות של דיון, ולמרות העובדה שהתלמוד אומר שהלכה כבית הילל ולא כבית שמאי "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" – למרות כל זאת, יהודים המשיכו לגנות, להכפיש ואפילו להחרים יהודים אחרים שהם לא הצליחו להבין את עמדתם. לא פעם, יהודים דתיים החרימו בעוון סטייה מדרך האמונה דווקא את ההוגים שהיו מְגִניה הדגולים של היהדות הדתית, או לימים האורתודוקסיה, מפני האתגרים האינטלקטואליים של התקופה.
מה היה חטאם של מאשימים אלה? רק לשון הרע. ומהו, ככלות הכול, לשון הרע? מילים, רק מילים. אבל למילים יש תוצאות. אותם מְגִני־הדת־מטעם־עצמם, שרמסו את בני הפלוגתא שלהם, רמסו בעצם את עצמם ואת דתם. הם הצליחו להבאיש את ריחה של היהדות ולגרום לה להיראות דת צרת אופקים שאינה מסוגלת להכיל מורכבות וידיה רפות לנוכח אתגרים חדשים, דת של קללות במקום טיעונים, וחרמות במקום דיונים מנומקים. הרמב"ם והמלבי"ם נשאו את גורלם באורך רוח. אך למתבונן מן הצד, הרואה כיצד מסורת כה נעלה מושפלת לעפר, לא נותר אלא לבכות.
כמה מופלאה היא התובנה של חז"ל כי הצרעת, אותה מחלה מעַוותת, היא סמל ותסמין ללשון הרע. כי אכן, אנו מתעוותים כאשר הלשון משמשת אותנו לשֶקר במקום לקֶשר, לרמיסה במקום למסירה, להחרבת הדעת במקום להרחבתה; כשאנו משתמשים בלשון כנשק ומפעילים אותה באצבע גסה על ההדק. המסר של הצרעת ברור: אלימות מילולית איננה מעודנת מאלימות פיזית, ומי שפוגע באחרים נפגע בעצמו. מילים פוצעות. עלבונות מכאיבים. לשון הרע הורס קהילות. הלשון היא מתנתו הגדולה ביותר של אלוהים לאדם, ואם רצוננו שמתנה זו תהיה לנו לצֳרי ולא לרועץ, עלינו לנצור אותה מרע.
שאלות לשולחן שבת
1] משנה תורה, הלכות דעות ז, ג.
2] עירובין יג ע"ב.
נשלח ע"י:
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון.
