אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*בנספח :תוכניות החברה לחקר המקרא לבתי ספר ממלכתי על יסודיים לשנת תשפ"ד כולל ימי שיא, רשימת טיולים עם התנ"ך ביד, למגמת המורחבות בתנ"ך.
.......................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הספר "רעיונות משני-חיים" לפרשת ואתחנן- "איך משמרים אהבה" בהוצאת קורן מגיד.
לאורך החודשים האחרונים שוחחתי עם שורה של הוגים, אנשי רוח, חדשנים ופילנתרופים בולטים, לצורך סדרת טלוויזיה של הבי-בי-סי על אתגריה המוסריים של המאה העשרים ואחת. אחד מבני שיחי היה דייוויד ברוקס, מחכמי המוסר המעמיקים בזמננו. מרגליות רבות הפיק פיו, אבל אמירה אחת שלו יפתה בעיניי במיוחד, יש בה מעין מפתח להבנת כל המיזם שמשה מתווה בספר דברים.
דיברנו על בריתות ועל מחויבויות. אמרתי לו שבמערב היום אנשים רבים הם נמנעי־מחויבות: הם מהססים להיקשר למישהו או למשהו בלי תנאים ובלי מועד תפוגה. הלך הרוח של השוק, הרווח בימינו, מעודד אותנו לנסות דבר אחד, לדגום אחר, להתנסות בשלישי ולשמור את כל האופציות פתוחות לקראת הגרסה המעודכנת שתצא וההצעה המוזלת שתגיע. התחייבות ונאמנות אינן מתיישבות עם החוויה הזו. ברוקס הסכים איתי, והוסיף שבימינו החופש נתפס בדרך כלל כחופש מ־, כלומר כהיעדר מגבלות. איננו אוהבים להיכבל. אבל החופש האמיתי והראוי הוא, לדעתו, החופש ל- כלומר היכולת לעשות דבר-מה שקשה לעשותו, ואשר תובע מאמץ והתמחות. לדוגמה, אם רצונכם בחופש לנגן בפסנתר, עליכם להיכבל אליו ולהתאמן בנגינה יום יום. החופש במובן זה אין פירושו היעדר מגבלה, אלא בחירת המגבלות הנכונות. הוא כרוך במחויבות, וזו מצידה כרוכה בבחירה לוותר על אפשרויות מסוימות. וכאן הוסיף ברוקס ואמר:
"להיות במחויבות פירושו, בעיניי, להתאהב במשהו, ואז לבנות סביבו מבנה של התנהגות בשביל הרגע שהאהבה תדעך".דבריו אלה נראו לי דרך יפהפייה להבנת אחת התכונות היסודיות של ספר דברים בפרט ושל היהדות בכלל. הספר איננו רק תמלול פשוט של נאומי משה באחרית ימיו, צוואתו המוסרית לדורות העתיד. הוא גם יותר מ"משנה תורה", חזרה על עיקרי ארבעת החומשים הקודמים, פריסה מחודשת של המצוות ושל תולדות העם מעת צאתו ממצרים. הוא גם אלה, אבל לא רק. חומש דברים הוא הצהרה תיאולוגית בסיסית על מהותה של היהדות. הוא ניסיון לשלב חוקים וסיפור לכדי חזון מלוכד אחד על הקמת חברה של חופש במסגרת שלטון חוק ובריבונות האל: חברה של צדק, חמלה, וכבוד לאדם ולקדושת חייו. והוא בנוי סביב מעשה של מחויבות הדדית: של א-לוהים לעם ושל העם לא-לוהים.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הספר רעיונות משני-חיים לפרשת ואתחנן, בהוצאת קורן מגיד.
פרשת ואתחנן תשפ"ג
כוח הלָמָּה - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מדהים!
בהרצאת TED שזכתה לצפיות רבות שאל סיימון סינֶק – כיצד מצליחים מנהיגים גדולים לעורר אנשים לפעולה?i] מה הפך אנשים כמרטין לותר קינג וסטיב ג'ובס לנִפְלים מכל בני זמנם, לדמויות המזדקרות בעיני כול מעל לכל היתר, גם מעל לאנשים מחוננים ומיומנים לא פחות מהן? תשובתו: רוב האנשים מדברים על ה"מה". מעטים מדברים על ה"איך". אבל מנהיגים גדולים מתחילים ב"למה". וזה מה שהופך אותם למחוללי תמורות.
הרצאתו של סינק עסקה במנהיגות עסקית ופוליטית. אבל הדוגמאות המאלפות ביותר לתופעה שתיאר הן דתיות – או לפחות דתיות בעקיפין. בספרִי 'השותפות הגדולה'ii] טענתי שהמייחד את דתות המונותיאיזם מבית מדרשו של אברהם אבינו הוא שהן מאמינות כי יש תשובה לשאלה "למה". העולם וחיי האדם אינם חסרי משמעות, אינם מקרה גרידא. כפי שאמרו גם פרויד, גם איינשטיין וגם ויטגנשטיין, האמונה הדתית היא האמונה בכך שהחיים רוויי משמעות.
פרשת ואתחנן מאירה אמיתה זו באור יקרות. היהדות מדברת הרבה על ה"מה". מה מותר, מה אסור, מה קודש, מה חול. יש בה גם הרבה "איך": איך ללמוד, איך להתפלל, איך לצמוח מתוך עבודת ה' ומתוך יחסים עם הזולת. יחסית לכך, על ה"למה" אומרת התורה פחות. ובכל זאת, בפרשתנו אומר משה כמה מן הדברים המרשימים ביותר שנאמרו אי פעם על ה"למה" של הקיום היהודי. יכולתו זו של משה היא שעשתה אותו למנהיג משנה-הבריות הגדול שהיה, ויש לה השלכות גם עלינו כאן ועכשיו.
דבריו של משה חורגים מאוד מן המתבקש-מאליו, וכדי לעמוד על גודל ייחודם עלינו להיזכר במצבם של בני ישראל בשעת אמירתם. הם עדיין במדבר. הם עוד לא נכנסו לארץ. הם סובלים מנחיתות צבאית לעומת יושבי הארץ. עשרה משנים-עשר המרגלים כבר טענו, כארבעה עשורים קודם לכן, שכיבוש הארץ הוא משימה בלתי אפשרית. בעולם של אימפריות ושל עמים היושבים בעריהם הבצורות, בני ישראל נראים לעין הבלתי מזוינת חסרי-הגנה, חסרי-ניסיון, עוד שבט משבטי-הזעם ששטפו את אסיה ואפריקה בימי קדם. משקיפים מבחוץ בני הזמן ההוא, שלא הכירו את אורח חייהם הדתי המיוחד של בני ישראל, ודאי התקשו להצביע על שוני מהותי בינם לבין היבוסים והפריזים, המדיינים והמואבים, ויתר העממים שאכלסו את הפינה ההיא במזרח התיכון.
ובכל זאת משה טוען בוודאות מוחלטת שמה שקרה לבני ישראל עד כה עתיד לשנות את העולם כולו ולנסוך בו השראה. הקשיבו לדבריו ולסגנונם:
כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה? אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה, וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? (דברים ד, לב-לד)
משה היה משוכנע שההיסטוריה הישראלית יחידה במינה, ושהיא תמשיך להיות כזו. קבוצה קטנה וחסרת-מגן השתחררה מעול הגדולה באימפריות, לא בכוחות עצמה אלא בידי א-לוהים. משה מציג אפוא את ההיסטוריה הישראלית כייחודית על שום היותה סיפור של גאולה. מוקדם יותר בנאום הוא מציג ייחודיות נוספת של קורות ישראל, הלא היא ייחודיות ההתגלות:
כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו? וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם? (ד, ז-ח)
לעמים אחרים יש אלים שהם מתפללים אליהם ומקריבים להם קורבנות. גם העמים האחרים מייחסים לאלים את ההצלחות הצבאיות שלהם. אבל שום עם אחר אינו רואה את אלוהיו כריבון ומחוקק ומצַווה. אצל הגויים, החוק מגלם את צו המלך, או, במאות השנים האחרונות, את רצון העם. ישראל הייתה האומה היחידה בעולם הקדום שאפילו כשהיה בה מלך, הוא לא היה מחוקק; האומה היחידה שה-אלוהים נתפס בה לא רק ככוח עליון אלא גם כאדריכל החברה, כמתזמר הגדול של סימפוניית הצדק והרחמים, החירות וכבוד האדם.
השאלה היא למה. לקראת סוף הפרק נותן משה תשובה אחת: "וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (ד, לז). ה' אהב את אברהם, בין היתר מפני שאברהם אהב אותו. ואת צאצאיו של אברהם אהב ה' כי הם היו צאצאיו, והוא הבטיח לאביהם שיברך וינצור אותם. תשובה נוספת, המתיישבת עם הראשונה אך שונה ממנה, נתן משה בתחילת הפרק:
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (ד, ה-ו).
מדוע חשוב למשה, או לקב"ה, מה דעתם של העמים האחרים על התורה והמצוות? הרי היהדות היא סיפור אהבה בין א-לוהים לבין עם מסוים. סיפור המנומר בסערות רבות, אף כי יש בו פרקים של מנוחה ונחלה; סיפור המתרונן לעתים בעליזות אך גם אז הוא אינטימי ואפילו מופנם. מה לשאר-העולם ולסיפור הזה?
ובכן, לשאר-העולם יש ויש עניין בסיפור הזה. היהדות אינה מתעניינת רק ביהודים. כבר בדבריו הראשונים לאברהם אמר הקב"ה, "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). עם ישראל נועד להיות מקור ברכה לעולם. אלוהי ישראל הוא אלוהי האנושות כולה. עוד לפני שדיבר עם אברהם דיבר אל אדם, חוה, קין ונוח וכרת ברית עם האנושות. יוסף, בהיותו במצרים, דיבר שוב ושוב על ה' – בבית פוטיפר, בכלא ובארמון פרעה. הוא רצה שהמצרים יידעו כי את הדברים שעשה לא עשה בעצמו; שהוא היה רק סוכן של אלוהי ישראל. מכל אלה ניכר בבירור שה' אינו אדיש כלפי אומות העולם.
כך לאורך התנ"ך כולו. ה' אמר למשה שיעשה אותות ומופתים במצרים "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שמות ז, ה). לירמיהו קרא ה' "נָבִיא לַגּוֹיִם" (ירמיה א, ה). את יונה שלח אל האשורים בנינווה. בפי הנביא עמוס שם תוכחות לגויים שקדמו לתוכחותיו על פשעי ישראל ויהודה. בנבואה שהיא אולי המדהימה ביותר בתנ"ך מעביר ישעיהו את המסר שיום יבוא וה' יברך את אויבי ישראל: "אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה יט, כו).
ה' דואג לכל האנושות. לכן מה שאנחנו עושים כיהודים משפיע על כל האנושות, לא רק במובן המיסטי, אלא גם כמופת המדגים לאנושות כיצד להיות אוהביו ואהוביו של הא-לוהים. העמים האחרים יביטו בעם ישראל ויבינו שבקורותיו היה מעורב איזה כוח עילאי. כדברי מילטון הימלפרב המנוח:
כל יהודי יודע כמה הוא אדם רגיל, רגיל עד לשד עצמותיו. ובכל זאת, כשאנו מתבוננים בעצמנו כקבוצה, אנו חשים שדברים גדולים ומסתוריים סוחפים אותנו ... מספר היהודים בעולם קטן מטעות סטטיסטית זעירה במפקד האוכלוסין בסין. אבל אנחנו גדולים בהרבה ממספרנו. דומה שדברים גדולים קרו סביבנו ולנו.iii]
לא נקראנו לגייר את העולם. נקראנו להצית את דמיונו. הנביא זכריה התנבא על הימים שבהם "יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כ). הוטל עלינו להיות שגריריו של א-לוהים בעולם, ולהעיד בגופנו, באורח חיינו, שעַם קטן מסוגל לשרוד ולפרוח בתנאים קשים מאין כמוהם, לבנות חברה של חירות בחסות החוק שבניה כולם ערֵבים לה וערֵבים זה בזה, ולקיים את אשר אלוהיו דורש ממנו: "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). דברי משה בפרשת ואתחנן הם כתב השליחות של עם ישראל.
ויש בהחלט מי שמביט ומתרשם. מסקנתי מעשרות שנים בזירה הציבורית בחו"ל היא ש-לא-יהודים מכבדים יהודים שמכבדים את היהדות. קשה להם להבין למה במדינות שיש בהן חופש דת אמיתי יש יהודים העוזבים את דתם או מעדיפים להגדיר את זהותם באופן אתני גרידא.
"נראה לי שהעולם, במערבולת שהוא אחוז בה כרגע, זקוק למסר היהודי – המסר האומר שא-לוהים קורא לנו להיות נאמנים לאמונתנו שלנו ולהיות ברכה לבני כל האמונות. דמיינו עולם שבו כולם מאמינים בזה, ומנסים לממש זאת. הלוואי.
אנחנו לא סתם עוד קבוצה אתנית. אנחנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא.
דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. חזוננו הוא החזון הרואה בהקלת העוני משימה דתית, מפני שכדברי הרמב"ם אדם רעב, חולה, חסר בית או גלמוד אינו יכול לעסוק בהשגות רוחניות נעלות.iv]
אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שה' רוצה מאיתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". וכך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה".
שאלות לשולחן השבת
i] https://www.youtube.com/watch?v=u4ZoJKF_VuA . וראו גם בהרחבה בספרו Simon Sinek, Start with Why: How Great Leaders Inspire Everyone to Take Action, New York, Portfolio, 2009.
ii] יונתן זקס, השותפות הגדולה, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, תשע"ג.
iii] Milton Himmelfarb and Gertrude Himmelfarb, Jews and Gentiles, New York, Encounter, 2007, p. 141.
iv] מורה הנבוכים ג, כז.
