אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
לאחרונה יצא לאור בתרגומו של צור ארליך בהוצאת קורן מגיד,ספרו של הרב לורד יונתן זקס, "שיעורים במנהיגות-קריאות חדשות בפרשת השבוע". אני מבקש לשתף אותכם בקטע קצר מתוך ההקדמה שאני קורא וחוזר וקורא, על הראייה לרחוק של מורינו הרב זקס ועד כמה אקטואלים דבריו גם בימינו (ניתן לקנות את הספר באתר של קורן).
מתוך המבוא בעמוד יב:
לאורך עשרים ושתיים השנים ששימשתי רב ראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, התוודעתי למנהיגים רבים, בתחומים רבים: פוליטיקאים, אנשי עסקים, מנהיגים דתיים אחרים, וכן הלאה. עד מהרה גיליתי את ההבדל בין הפנים שמנהיגים אלה מוכרחים להראות תמיד כלפי חוץ - נועזים, בוטחים ואיתנים - לבין פניהם בדל"ת אמותיהם, כשאור הזרקורים והמצלמות אינו מוטח בהם, והם יכולים לחלוק את רגשותיהם עם חברים. ברגעים האלה אתה נמצא למד שגם לגדולים שבמנהיגים יש ספקות ולבטים משלהם. גם להם יש רגעי דיכאון וסף ייאוש - ואנושיותם מתגלה במיוחד ברגעים הללו.
אל תתפתו אף פעם לחשוב שהמנהיגים שונים מיתר האנשים. הם אינם שונים. כולנו זקוקים לאומץ לחיות עם האתגרים, הטעויות והתקלות ולהמשיך לצעוד. אחת המימרות האמיתיות ובו בזמן המשעשעות ביותר שאני מכיר היא זו המיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל: "הצלחה היא ללכת מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות". לא ניצחונותיהם של אנשים הם שהופכים אותם למנהיגים - אלא הדרך שבה הם מתמודדים עם הפסדים: היכולת שלהם ללמוד מהכישלון, להתאושש ולצמוח.
ומעל לכול, התחלתי להבין שכולנו מזומנים להיות מנהיגים בחוג ההשפעה שלנו - במשפחה, בקהילה, בעבודה בקרב עמיתינו, במשחק עם בני גילנו. הדבר המבחין בין מנהיג לשאינו מנהיג אינו מעמד, משרה או תפקיד, אלא הגישה הבסיסית לחיים. אנשים אחרים מחכים שמשהו יקרה; מנהיגים עוזרים לדברים לקרות. כשאחרים מתלוננים על החושך, מנהיג מדליק אור. חכמינו אמרו שהמילה "ויהי" בתורה מבשרת תמיד על אסון. מנהיגים אינם מחכים שהדברים יהיו. הם אומרים לא "ויהי" אלא "יהי!" במילה הזאת ברא אלוהים את העולם. זו גם המילה שבה אנו יכולים לברוא חיים של משמעות, חיים העושים את העולם למעט טוב יותר.
..................................................................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת ויצא תשפ"ד
אופיו של יעקב - מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
איזה מין אדם היה יעקב? מפֶּרק אל פרק בסיפור חייו, השאלה הזאת מציקה יותר ויותר.
התיאור הראשון שניתן לו בתורה הוא "אִישׁ תָּם" (בראשית כה, כז). למשמע תיאור זה עולה בדעתנו אדם פשוט, שקט, ישר, פיו וליבו שווים. אבל דומה כי יעקב הוא היפוכו הגמור של התם. אנחנו רואים איך הוא מתמרן את עשו למכור לו את הבכורה תמורת נזיד עדשים. אנחנו רואים איך הוא מתחפש בבגדי עשו ולוקח את ברכותיו, תוך ניצול עיוורונו של אביהם.
אלה הם אירועים מטרידים. אפשר לקרוא אותם על דרך המדרש. חז"ל בדרשותיהם הפכו את יעקב לטוב גמור, ואת עשו לרע מוחלט. הם קוראים את הכתובים מחדש, כך שמעשיו של יעקב יהלמו את אמות המידה העילאיות של חיי המוסר. אפשר לומר דברים רבים בזכות הגישה הזאת.
אפשר גם לומר שבמקרים כאלה המטרה מקדשת את האמצעים. ייתכן שבפרשת נזיד העדשים, יעקב ניסה את עשו כדי לראות אם הבכורה באמת חשובה לו. כיוון שעשו ויתר עליה בקלות כזאת, צדק יעקב כשהסיק שראוי שהיא תעבור לידי מי שמעריך אותה. ובפרשת ברכות יצחק, אפשר לומר שיעקב שמע בקול אימו, אשר עוד בימי הריונה דרשה את ה' בעניין התאומים שבקרבה ושמעה כי "רַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כג) – כלומר, שרצון האל הוא שיעקב יהיה בכיר מעשו.
ועדיין הדברים אינם מיושבים. יצחק אומר לעשו "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה). עשו אומר, "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב? וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם: אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי!" (כז, לו). האשמות כאלו אינן מוטחות בשום גיבור מקראי אחר.
מה גם שהסיפור אינו נגמר כאן. אלה היו רק מאורעות פרשת תולדות. עכשיו, בפרשת ויצא, מתבצעת תרמית דומה – נגד יעקב. אחרי ליל כלולותיו הוא מגלה שהתחתן עם לאה, ולא עם אהובתו רחל אחותה, כפי שחשב. הוא מתלונן באוזני לבן אביהן: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ? וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?", ולבן עונה לו: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (כט, כה-כו).
קשה שלא לראות זאת כנקמה דייקנית של מידה כנגד מידה. יעקב הצעיר התחזה לעשו הגדול ממנו – ועכשיו התחזתה לאה, במצוות אביה, לאחותה הצעירה רחל. פועל כאן עיקרון יסוד במוסר המקרא: כאשר עשית כן ייעשה לך.
אך שרשרת המרמה מוסיפה להיטוות. אחרי שרחל יולדת את יוסף, יעקב רוצה לחזור לארצו. הוא שירת את לבן בחרן די זמן. לבן מפציר בו להישאר, ואומר ליעקב לנקוב בשכר שהוא רוצה. יעקב בוחר כאן מסלול פעולה יוצא דופן. הוא אומר ללבן שאינו רוצה שכר כלל. רק זאת: יסיר נא לבן מעדרי צאנו "כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים" – וישאיר בעדר את היתר (ל, לב). ומעתה יעקב ישמור לעצמו בני צאן נקודים, עקודים וטלואים שייוולדו.
ההצעה הזאת פונה אל תאוות הבצע של לבן – ואל בּוֹרוּתוֹ. נדמה לו ללבן כי יעקב ירעה מעתה את צאנו תמורת לא-כלום כמעט. הוא אינו מבקש שכר. שכן, מה הסיכוי שכבשים ועיזים שאינן נקודות, מנומרות או חומות ימליטו טלאים וגדיים שהם כן כאלה?
אך יעקב מיטיב לדעת מלבן. הוא מבצע בצאן הליך ארוך-טווח. הוא מציב על שקתות השתייה של הבהמות פצלי ענפים של עצי לבנֶה לח, לוז וערמון. כתוצאה מכך, אף שכבשים ועיזים אלו הן בעלות צבע פרווה אחיד, הוולדות שלהן נקודות וטלואות.
השאלה איך קרה הדבר סקרנה לא רק את המפרשים (המניחים רובם שמדובר בנס שעשה ה' כדי להבטיח את רווחתו הכלכלית של יעקב) – אלא גם מדענים. יש מהם המשערים שליעקב היה ידע גנטי. כבש וכבשה שאין להם כתמים עשויים להוליד צאצא שיש לו. יעקב ודאי הבחין בכך בשנותיו הרבות כרועה צאן.
אחרים העלו את ההשערה שלתזונה של הכבשה ההרה יש השפעה אֶפּיגנטית – כלומר היא עשויה לגרום לגֶנים מסוימים לבוא לידי ביטוי. אפשר שפצלי הענפים נוספו למי השתייה עצמם, והשפיעו על גן האָגוּטי הקובע את צבע הפרווה אצל כבשים ועכברים.i]
בכל מקרה, התוצאה הייתה דרמטית. יעקב התעשר: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (ל, מג). לבן ובניו ודאי הרגישו מרומים. יעקב קלט את טינתם – ובעצת נשותיו, ועל פי הוראת ה' שקיבל בחלומו, עזב את בית לבן בשעה שהלה עסק בגֵז הצאן. כשגילה לבן שיעקב ברח עם משפחתו וצאנו יצא לרדוף אחריו, עד שהשיגוֹ בהרי גלעד.
הסיפור רוחש האשמות והאשמות-נגד. לבן ויעקב מרגישים שניהם מרומים. כל אחד מהם האמין שהעדרים שייכים לו בדין. כל אחד מהם חשב עצמו לקורבן מעשה הרמייה של זולתו. תוצאתה הסופית של פרשיית היחסים ביניהם היא שיעקב מגלה שהוא מוכרח לברוח מלבן ממש כשם שנאלץ לברוח מעשו אחיו לפני שנים. כאז כן עתה חשש לחייו.
השאלה חוזרת, אם כן. איזה מין אדם היה יעקב? הוא מצטייר כאיש שאינו תם בשום אופן. דומה כי אורחותיו אינן יכולות לשמש מופת התנהגותי לאדם דתי: הוא הצליח לגרום לאביו, ואז לאחיו, ואז לחותנו, להאשים אותו במרמה. איזה מין סיפור מספרת לנו התורה כשהיא מגוללת כך את קורותיו של יעקב?
דרך מעניינת לחפש תשובה היא לפנות לדמות מן הפולקלור האפרו-אמריקני: בְּרֵר ראבּיט, "אחינו ארנב" בתרגום חופשי, ארנב רב תחבולות מסיפורי העם של צאצאי העבדים השחורים בעולם החדש. מבקר הספרות האמריקני הנרי לואיס גֵייטס טען שדמויות כגון זו מייצגות את "הדרך היצירתית שבה הגיבו העבדים לכך שמדכאיהם לא הכירו בהם כבני אדם שנבראו בצלם אלוהים". לדמויות כאלו יש "גוף שברירי אבל שׂכל ממולח". הן השתמשו בתבונתן כדי לגבור על יריביהן החזקים מהן, וכך הצליחו, מעמדתן הנחותה, לחתור תחת מִדרג השליטה המעדיף את העשיר והחזק. דמויות כאלו מייצגות את החופש הרגעי של מי שאינו חופשי. סיפורי הצלחתן הם מחאה נגד העוולות השרירותיות של העולם.ii]
נראה לי שזה גם מה שמייצג יעקב בשלב המוקדם של חייו. הוא בא לעולם כצעיר בצמד תאומים. אחיו חזק, אדמוני, שעיר, צייד מיומן, איש שדה – והוא, יעקב, למדן שָקט. אך מגיעה העת שבה עליו להתעמת עם העובדה שאביו מעדיף את אחיו על פניו. ואחריה, העת שבה הוא מוצא את עצמו נתון לחסדי לבן: אדם רכושני, נצלן ותככן, המנצל את חולשותיו. יעקב הוא האיש שמגלה – כמו כל אחד מאיתנו, כמעט, במועד זה או אחר – שהחיים אינם הוגנים.
בפיקחותו הזריזה מראה לנו יעקב כי חוזקם של החזקים יכול גם להיות מקור חולשתם. כך היה כשעשו בא צמא ורעב מן הציד, נתון לדחפיו ונכון למכור את בכורתו בעבור צלחת מרק. כך היה כשיצחק העיוור היה מוכן לברך את הבן שיביא לו בשר צבי צלוי. כך היה כאשר לבן שמע על הפתח שנפתח לו לקבל חינם את עמלו של יעקב. לכל חזק יש עקב אכילס, נקודת תורפה, שהחלש יכול לנצל כדי לנצח.
יעקב מגלם את סירובם של החלשים לקבל עליהם את המדרג שיצרו החזקים. מעשיו הם קריאת תיגר. הם התעקשות על כבודו של החלש (לעומת עשו), של האהוב-פחות (על יצחק), ושל הפליט (בבֵית לבן). מבחינה זו, יעקב מייצג יסוד מן היסודות שהגדירו, לאורך ההיסטוריה, מהו להיות יהודי.
אבל יעקב שאנו פוגשים בפרקים הללו איננו הדמות שאנו נקראים לחקות. ברור מדוע. יעקב מנצח בקרבות עם עשו ולבן, אך תמיד המחיר הוא הכורח לנוס על נפשו. פיקחות זריזה היא רק פתרון זמני.
רק אחרי המפגש עם לבן, כאשר יעקב נאבק עם המלאך, הוא מקבל את שמו החדש, ישראל, ועימו זהות חדשה. "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל – כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט). ישראל הוא מי שאינו מפחד להתמודד עם אנשים פנים אל פנים. הוא אינו צריך עוד לתמרנם בתחבולות מתוחכמות שסופן מנוּסָה. צאצאיו יהיו לעם שתפארתו על הברית בל-תופַר שבינו לבין אלוהיו.
ובכל זאת, אפשר למצוא את רוחו של יעקב הצעיר באחד המאפיינים הבולטים של ההיסטוריה היהודית. לאורך כמעט אלפיים שנה נדחו היהודים ככת מנודים, אך סירבו להפנים את הדימוי הזה – כשם שיעקב סירב לקבל את מדרג הכוח ואת מדרג החיבה אשר דחקו אותו למעמד משני. כמו יעקב גם היהודים לאורך ההיסטוריה סמכו לא על אונם הגופני ולא על הונם החומרי אלא על יכולתם השכלית.
אך בסופו של דבר, יעקב צריך להיעשות ישראל. כי לא המנצח זריז-התחבולות, אלא גיבור האומץ המוסרי, הוא הנכבד בעיני אלוהים ואדם.
שאלות לשולחן השבת
i] Joshua Backon, “Jacob and the Spotted Sheep: The Role of Prenatal Nutrition on Epigenetics of Fur Colour,” Jewish Bible Quarterly, Vol. 36, No. 4, 2008.
ii] Henry Louis Gates, Black Literature and Literary Theory, New York, Methuen, 1984, pp. 81-104.
