תיאור תמונה
טבלה זו מראה את רשימת הזוכים אתמול בחידון התנ"ך לבתי הספר הממלכתי כהכנה לחידון התנך הארצי ומשם לחידון התנ"ך העולמי,החברה לחקר המקרא בתוכנית "תנ"ך בראש" בה הכנו תוך 6 חודשים תלמידים ותלמידות מבתי הספר הממלכתי והם זכו בכל 4 המחוזות מתוך 6 מחוזות במקומות הרשונים של חתן וכלה וסגנים. הישג מדהים, עליה של 8% במספר המשתתפים מכלל בתי הספר ועליה של מעל ל-200% בידע של התלמידים/ות מהתוכנית שלנו, ובשטף התשובות שלהם-מדהים!
ולכן כמו בתמונה למעלה כתוב: זו לא משימה קלה! והצלחנו כאן ב"ה עם הרבה סיעתא דשמיא!! ואנחנו מחפשים שותפים למשימה ! בבקשה אפשר לתרום ולהתרים עם אישור החזר מס 46 : www.hamikra.org
זו עשייה לשם שמים! נערים/ות לומדים תנ"ך מקורות ומסורת ישראל.
**********************************************************************
פודקאסט מפרשת בא תשפ"ו מתורתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל באדיבותו של דוד פטר פטרפרוינד,ובחסות החברה לחקר המקרא. ובמסר מרתק :
https://drive.google.com/file/d/1UsSI-COrDZ5rjyY0tOwaZBeFcDcumj-Y/view?usp=sharing&t=2
******************************************************
ופודקאסט נוסף להנאתכם מאמרים על פי ספרו של הרב זקס מאמרים על אתיקה; קריאות חדשות בפרשת השבוע פרשת בא: למה חברה חופשית חייבת סיפורים ולא אנדרטאות!
https://drive.google.com/file/d/10veDk4hQT1I6OEFhQmSZaOE5LiYYWOw9/view?usp=sharing
****************************************************************************************
ספרו של הרב יונתן זקס זצ"ל "בלשון עתיד" יצא לאור בשנת 2021 בעברית בהוצאת קורן מגיד בתרגומו של צור ארליך ,כאילו נכתב בימים אלה והוא תמיד רלוונטי עמ' 244-247:
הגיע הזמן לתמצת את הטיעון של ספר זה. היהודים עומדים היום בפני סכנות ברורות ומיידיות. האנטישמיות חזרה במוטציה רביעית, והיא משתמשת בניו מדיה כדי להפיץ את השנאה בעולם כולו. מדינת ישראל מתמודדת עם עוינות בלתי מתפשרת מצד אויביה, לא כלפי מדיניות זו או אחרת שלה אלא כלפי עצם קיומה כמדינה דמוקרטית ליברלית שאינה אסלאמית. התופעות הללו עדיין אינן בגדר תנועות המונים; הן מוגבלות לקבוצות קטנות של קיצונים. אבל הקיצונים למדו להשתמש במדיה החדשה כדי להטיל אימה על הרבים, ואימה זו נפלה על היהודים היום.
בה בשעה, העם היהודי מוחלש עתה מבפנים, בשל התבוללות ונישואי תערובת מצד אחד, שסעים ופלגנות מצד אחר. קשה שלא להרגיש את כובד הנטל ההיסטורי המוטל על היהדות בת זמננו, שכן עמנו כבר היה במצב הזה. ההתבוללות והפלגנות אכלו בעם ישראל בשלהי ימי בית שני, כמו גם באירופה של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. האנטישמיות היא מאפיין חוזר ונשנה של ההיסטוריה היהודית. הסכנה אינה זרה ליהודים.
אבל היהדות היא דת של היסטוריה ושל חופש: היסטוריה כדי שנלמד ממנה, חופש כדי שבפעם הבאה נוכל לנהוג אחרת. ההיסטוריה איננה הכרחית: לו הייתה כזאת, היהדות הייתה שקר והתפיסה הטרגית של היוונים הייתה אמת. טענתי הייתה שמשהו מוכרח להשתנות בלבבות ובנפשות של היהודים: תחושת הבידוד, שלפעמים נלווית לה גאווה ולפעמים אימה, הנגזרת מתפיסת עצמנו כ"עם לבדד ישכון". ביטוי עמום מאוד זה, שהגה אחד מגדולי אויבי ישראל, הנביא האלילי בלעם, צריך להתברר. אין הוא בהכרח ברכה. אולי הוא קללה. כהגדרה עצמית, הוא ייעשה לנבואה המגשימה את עצמה, היהודים ימצאו עצמם לבדד.
האמיתות של היהדות לא נועדו רק ליהודים. הן נועדו להיות מקור השראה גם לזולתם. והן אכן כאלו. בני עמים אחרים מעריצים את חוסנן של המשפחה היהודית והקהילה היהודית. הם מכבדים את המחויבות של היהדות לחינוך, למחלוקת לשם שמיים ולחיי דעת. הם מוקירים את מנהג הצדקה ואת רעיון תיקון עולם. הם מעריכים את הבהירות המוסרית שמציעה היהדות לדילמות בנות הזמן. יותר מכול הם מכבדים את הימנעותם של היהודים מניסיון לגייר את העולם. על פי היהדות, אדם אינו צריך להיות יהודי כדי להיות טוב, כדי לעמוד בזיקה לאלוהים, או כדי שיהיה לו חלק לעולם הבא.
האיזון העדין בין הפרטיקולרי לאוניברסלי הוא המוזיקה של הנפש היהודית. אבל הוא גם מגלם מציאות אנושית. ג'ורג' אורוול תיאר זאת היטב כשהבחין בין פטריוטיות ללאומנות. פטריוטיות, אמר, היא "מסירות למקום מסוים ולדרך חיים מסוימת, שאדם מאמין שהם הטובים בעולם אבל אין לו שום רצון לכפות אותם על אחרים". לאומנות, לעומת זאת, "לא ניתנת להפרדה מהשאיפה לכוח. המטרה המתמדת של כל לאומן היא להשיג עוד כוח ועוד יוקרה, לא לעצמו אלא לאומה או ליחידה האחרת שבה בחר לשקע את עצמיותו"
היהדות היא פטריוטיות, לא לאומנות. כך צריכה להיות כל דת וכל ציוויליזציה אם רצוננו לצלוח בשלום את המאה העשרים ואחת. הבעיות שהיהודים נתקלים בהן כיום עומדות בפני כל מי שמאמין בחופש, בדמוקרטיה ובכבודו של היחיד. טעות היא לחשוב כי רק על היהודים מאיימים הטרור, השנאה ושחיקת הזהות. בקרבות העומדים לפתחם של היהודים יש להם בעלי ברית - אם רק יחפשו אותם ויהיו נכונים לעבוד יחד איתם בענווה ומתוך תחושת אחריות גלובלית.
וקטע בדף הבא לסיום
לשם כך יש להיות מעורבים בדעת עם העולם ולא להיבדל ממנו.
בכל מקום שאני רואה בו כיום מחויבות יהודית חזקה - בישראל, באורתודוקסיה, בציונות הדתית - אני רואה התכנסות פנימה. ובכל מקום שאני רואה פנייה כלפי חוץ - בקרב יהודים חילונים או לא אורטודוקסים- אני רואה היחלשות של הזהות ונטישה של האמונה היהודית והחיים היהודיים במובנם הקלאסי. אני רואה, במילים אחרות, המשך של השבר שהתגלע לפני כמאתיים שנה בין הפרטיקולריסטים לאוניברסליסטים. הוא החליש את היהדות בזמנו, והוא הרסני כיום לא פחות.
דומה כי היהודים איבדו קשר עין עם נשמתם. כשיהודים נמצאים היום בכותרות הבינלאומיות, כמעט תמיד זה בגלל אנטישמיות, או סוגיה כלשהי הנוגעת לשואה, או הפוליטיקה המזרח תיכונית. אני רוצה לומר לאחיי היהודים בכל הלהט שאני יכול לגייס: היהדות גדולה מזה. עם שזהותו נשמרה ללא פגע ארבעת אלפים שנה, עם ששב ואישר את החיים לאחר השואה, ובנה את בית אבותיו אחרי אלפיים שנות
גלות ודיכוי, לעם כזה יש מה לומר לעולם - הרבה מעבר לכך שיש לו אויבים. אויבים יש לכולם. זהותו מכילה הרבה יותר מאתניות. אתניות יש לכל אחד. היהדות היא הניסיון המתמיד לממש בחיים את כוח התמורה של התקווה. והעולם במאה העשרים ואחת זקוק לתקווה. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל מתוך קטע בספרו בלשון עתיד.
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת בוא תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה "הגנת החירות"
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).
יותר ממאתיים שנה הם חיכו לרגע הזה, והנה הוא בא. בני ישראל, עבדים במצרים, עמדו לצאת לחופשי. עשר מכות ניחתו קודם לכן על ארץ מצרים. העם היה הראשון להבין; פרעה היה האחרון. אלוהים עמד לצד החירות וכבוד האדם. אי אפשר, גם לא בכוחם של צבא ומשטרה חזקים, לבנות אומה על בסיס שעבוד. ההיסטוריה תקום על העריץ שיעשה זאת, כפי שקמה על כל העריצויות שידעה האנושות.
עכשיו הגיע תורו של פרעה. בני ישראל עומדים על סיפו של הדרור. משה, מנהיגם, אסף את כולם והתכונן לפנות אליהם בדברים. מה יאמר להם בצומת גורלי זה, צומת הולדתו של עם? יש דברים רבים שהוא יכול לומר. הוא יכול לדבר איתם על חופש, על ביתוק שלשלאות, על קץ השעבוד. הוא יכול לדבר איתם על יעד המסע שהם יוצאים אליו, "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, יז). הוא יכול גם לבחור בנושא קודר יותר: סכנות המסע, מה שנלסון מנדלה כינה "המסע הארוך אל החופש". כל אחד מנושאים אלה יכול היה לשמש בסיס לנאום מרשים של מנהיג דגול, ההולם את חשיבותו ההיסטורית של היום הזה בחיי האומה.
משה לא בחר אף לא באחד מהם. הוא דיבר על דברים אחרים. על ילדים, ועל העתיד הרחוק, ועל החובה להנחיל את הזיכרון לדורות שטרם באו לעולם. שלוש פעמים בפרשת בוא הוא חוזר לנושא הזה:
וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כה-כז).
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מַה זֹּאת?" וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, יד).
בעומדם לצאת לחופשי מתבשרים אפוא בני ישראל שעליהם להיעשות אומה של מחנכים. בבחירה זו של משה מתבהר לנו מדוע הוא אינו מנהיג דגול "סתם", אלא גם מנהיג מיוחד במינו. התורה מלמדת אותנו כאן שחירות משיגים לא בשדה הקרב, לא בזירה הפוליטית ולא באולמות בתי המשפט המקומיים או הבינלאומיים – אלא במחשבותיהם וברצונותיהם של אנשים. כדי להגן על מדינה דרוש צבא; אולם כדי להגן על חברה חופשית דרושים בתי ספר. דרושות משפחות ומערכת חינוך המנחילות ערכים מדור לדור, כך שערכים אלה לעולם אינם אובדים, אינם מיטשטשים ואינם ננטשים בייאוש. על כן נעשו היהודים לאומה שתשוקתה אל החינוך, אומה שמִבְצריה היו בתי הספר וגיבוריה – המורים.
כך התגלגלו הדברים שכאשר חרב הבית השני בנו היהודים את המערכת הראשונה בעולם של חינוך חובה לכול הממומנת בכספי ציבור:
זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה... התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים... ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע .א.
באנגליה, לעומת זאת, חינוך חובה לכול לא התקיים עד שנת 1870. יחסם הרציני של חכמי ישראל לחינוך ניכר בשתי המובאות שלפנינו:
מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות. ואם לא הושיבו, מחרימין את העיר. שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ב.
רבי יהודה הנשיא שלח את רבי חיא ורבי אסי ורבי אמי שיעברו בערי ארץ ישראל ויתקנו ספרים ומלמדים. הגיעו למקום אחד ולא מצאו לא ספר ולא מורה. אמרו לתושבים, "הביאו לנו את שומרי העיר". הביאו להם את הממונים על השמירה. אמרו להם, "אלה הם שומרי העיר? אלה הם מחריבי העיר!" אמרו להם, "ומיהם שומרי העיר?" אמרו להם "הספרים והמורים". ג.
שום דת אחרת לא ייחסה ערך גבוה יותר ללימוד. שום דת אחרת לא נתנה לחינוך מעמד גבוה יותר בסדר העדיפויות הקהילתי. משחר ימיו ידע עם ישראל שחירות אינה נוצרת בחקיקה בלבד, ושמבנים פוליטיים לבדם אין בהם כדי לקיימה לאורך ימים. כלשונו של השופט האמריקני הנודע לֶרְנְד הֵאנד: "החירות שוכנת בליבם של אנשים ונשים; כשהיא מתה שם, לא יושיעוה לא חוקה, לא חוק ולא בית משפט" ד.
אמיתה זו מתומצתת בדרשת חז"ל ידועה על פסוק המתאר את לוחות הברית, "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱל-ֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). על כך דרש רבי יהושע בן לוי במשנה "אל תקרא חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".ה.אם החוק חרות בלבבות, אין צורך לאכוף אותו בעזרת משטרה. חופש אמיתי, חירות, הוא היכולת לשלוט בעצמך בלי שתצטרך להישלט בידי אחרים. בלי קבלה מרצון של קוד מוסרי ושל מגבלות אתיות, החירות נעשית להפקרות והחברה עצמה נהיית לזירת קרב בין דחפים ותאוות סותרים.
רעיון זה, שהשלכותיו הרות גורל, נוסח לראשונה בידי משה בפרשתנו, בדבריו אל קהל בני ישראל. הוא הבהיר להם שחירות היא הרבה יותר מרגע אחד של ניצחון פוליטי. היא מאמץ תמידי הנמשך יובלות ועידנים ללמד את הבאים אחרינו על מאבקם של אבותינו ועל סיבותיו. רק כך לא יבוא החופש של אדם אחד על חשבון החופש של זולתו ולא יוקרב למענו. משום כך אנו אוכלים עד היום בחג הפסח את המצה, לחם העוני, וטועמים את טעם העבדות במרור: לזכור כמה רע הוא השעבוד ולא לנסות לעולם לשעבד אחרים.
התופעה ההיסטורית הקדומה ביותר והטרגית ביותר היא שקיעתן והיעלמותן של אימפריות ענק אשר רדו בעולם הנושב כולו. החופש נעשה לאינדיבידואליזם גמור, "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כא, כה), האינדיבידואליזם נעשה תוהו ובוהו, התוהו ובוהו מוליד חיפוש אחר סדר, וחיפוש זה סופו תקומתה של עריצות חדשה הכופה את רצונה בכוח הזרוע. הודות לתורה, היהודים לא שכחו אף פעם שהחירות היא מיזם חינוכי שאין לו סוף, שבו הורים, מורים, בתים ובתי ספר שותפים כולם בדו-שיח בין-דורי.
תלמוד תורה הוא יסודה של היהדות, שומר החומות של מורשתנו ותקוותנו. זו הסיבה לכך שהמסורת היהודית, ברצותה לעטר את משה רבנו בכבוד הנעלה ביותר שישנו, לא קראה לו "גיבורנו", "נביאנו" או "מלכנו". היא קראה לו פשוט "משה רבֵּנו", משה מורנו. כי החינוך הוא הזירה שבה מוכרע, לטוב ולרע, הקרב למען חברה טובה.
סביב שולחן שבת
1] בבא בתרא כא ע"א.
2] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ב, א.
3] תלמוד ירושלמי, חגיגה א, הלכה ו (דף ו ע"א). במקור בארמית.
4] נאום בסנטרל פארק, ניו-יורק, 21 במאי 1944.
5] משנה, אבות ו, ב.
2קבצים מצורפים • נסרק על ידי Gmail
