הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני חיים" קריאות חדשות בפרשת השבוע ,לפרשת מקץ בהוצאת קורן מגיד2021 -עמ' 41-43 "יהודים וכלכלה, מנתח את רעיונותיו של יוסף. להלן קטע מתוך הפרשה:
כל זה התחיל אצל יוסף, הכלכלן העולמי הראשון. בפותרו את חלום פרעה פיתח תיאוריה של מחזורי עסקים - שבע שנות גאות ואחריהן שבע שנות שפל – מחזור שאינו רחוק מן המוכר לנו היום. יוסף גם הבין באינטואיציה שאם ראש מדינה חולם על פרות ועל שיבולים, הוא כנראה חושב בתת המודע שלו (אם לנקוט את מושגי זמננו) על מקרו כלכלה. אופיים המטריד של החלומות רמז לו שא-לוהים שולח אזהרה מוקדמת מפני "ברבור שחור", תופעה נדירה שתורת הכלכלה המקובלת אינה יכולה להביא בחשבון.
יוסף אבחן את הבעיה והזדרז לפתח פתרון: לנצל את השנים הטובות להכנת מאגרים לשנות הרעב, דוגמה מובהקת לתכנון כלכלי ארוך טווח. וכך אמר:
יַעֲשֶׂה פַרְעה וְיַפְקַד פְּקְדִים עַל הָאָרֶץ וְחַמֵשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשַׁבַע שְׁנֵי הַשָּׁבָע. וִיקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֵל הַשָּׁנִים הַטבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אכֵל בעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאכַל לְפָקָדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהִיין בארץ מִצְרָיִם, וְלֹא תִכָּרַת הָאָרֶץ בָּרָעָב. (בראשית מא, לד-לו)
עצה זו התגלתה כמצילת חיים. לעומת זאת, תוכניותיו הכלכליות הבאות של יוסף, המסופרות בפרשת ויגש (מז, יא-כו), הן כבר מן הסוג מעורר המחלוקת. כאשר אזל כספם של הנתינים, במהלך שנות הרעב, אמר להם יוסף למכור לפרעה את הצאן והבקר שלהם תמורת מזון. כאשר גם מקנה לא היה, הוא קנה מהם את אדמותיהם, וכל ארץ מצרים הייתה נחלתו של פרעה - למעט אחוזות הכוהנים. המצרים היו עתה למעשה צמיתיו של פרעה, והעלו לאוצרותיו כמס חמישית מתבואתם מדי שנה.
הלאמה זו של המקנה, העבודה והקרקע, פירושה היה שכל העוצמה מרוכזת בידי פרעה, וכל העם משועבד לו. לימים, המהלך הזה הפך פניו נגד עמו של יוסף עצמו, כאשר קם פרעה אשר לא ידע את יוסף. ודאי אין זה מקרה שהתורה אומרת על המצרים פעמיים את אותו ביטוי שתתאר בו בספר שמות את בני ישראל: הם נעשו "עֲבָדִים לְפַרְעה" (מז, יט; כה). הנה כי כן, כבר ספר בראשית מלמדנו כי כאשר ניתן בידי המדינה כוח כלכלי רב מדי נפתחת "הדרך לשעבוד", כביטויו של פרידריך האייק, והחירות נפגעת.
אפשר אפוא לטעון שיוסף היה הכלכלן הראשון.
אבל מה פשר בולטותם של היהודים בתורת הכלכלה בעת החדשה? אינני רוצה לטעון שהיהודים יצרו את הקפיטליזם. הדבר אינו נכון. ידועה טענתו של הסוציולוג מקס ובר כי האתיקה הפרוטסטנטית (ובייחוד זו הקלוויניסטית) היא שעיצבה את "רוח הקפיטליזם".3 רודני סטארק טען שהכנסייה הקתולית היא אשר הולידה את הקפיטליזם, עוד לפני הרפורמציה. אדם סמית, מחברו של עושר העמים, הספר הגדול הראשון על כלכלת השוק (1776), היה מהדמויות הבולטות בנאורות הסקוטית, והשקפותיו הדתיות נעו בין נצרות רגילה לבין דיאיזם. הטוענים לקרבה מיוחדת בין היהודים לקפיטליזם, ובראשם ורנר זומברט וקרל מרקס, לא חיבבו בדרך כלל לא את היהודים ולא את הקפיטליזם.
ועם זה, ברור שיש לכלכלת השוק זיקה מובהקת למה שמכונה האתיקה היודיאו נוצרית, מפני שדווקא בתרבויות הללו היא הופיעה. סין, למשל, הקדימה את המערב כמעט בכל תחום טכנולוגי עד המאה השבע-עשרה, אך מאז עקף אותה המערב בסערה: סין לא הקימה במאות הקודמות מדע ראוי לשמו או משק חופשי ולא התקיימה בה מהפכה תעשייתית, ורק לא מכבר החלה להשלים את הפער. מה יש בהם, בערכים המקראיים, המעודד כל כך את החשיבה הכלכלית, את התפתחות המוסדות הכלכליים ואת הצמיחה?
ההמשך בספר...
***********************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כד' כסליו תשפ"ה -25.12.2024 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת מקץ תשפ"ה
מרצה: הרב שובאל כהנא-כרמים-מודיעין-חושן.
הנושא:התוכנית הכלכלית של יוסף
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של
אור ברנדס- ז"ל ,ה' יקום דמו, שנפל ברצועת עזה בתחילת חודש דצמבר, אחיו חבר בקהילה בכרמים מודיעין.
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*****************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת מקץ תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הפרשה
"הסופר הכותב את חיינו"
הפרשה הקודמת נגמרה בניסיונו הראשון של יוסף לקחת את גורלו בידיו. הניסיון נכשל. או כך נראה היה.
חשבו על סיפור יוסף שקראנו עד כה, סיפורו שקראנו בפרשת וַיֵּשֵׁב. כמעט כל מה שקרה ליוסף בחלק זה של חייו שייך לאחת משתי קבוצות. הראשונה היא הדברים שאחרים עשו ליוסף. אביו אהב אותו יתר על אחיו ועשה לו כתונת פסים. אחיו קינאו בו וחשו כלפיו שנאה. אביו שלח אותו לראות בשלומם במרעה. זר הראה לו לאן הלכו. הם זממו להורגו, השליכו אותו לבור, ולבסוף מכרו אותו לעבדות. הוא הובא למצרים. הוא נרכש בידי פוטיפר. אשת פוטיפר נמשכה אליו, ניסתה לפתותו, ומשנכשלה האשימה אותו בניסיון אונס. יוסף נאסר. הדבר אומר דרשני. הרי יוסף נמצא במוקד תשומת לבנו. הבמה שלו. ובכל זאת, פעם אחר פעם, הוא זה שעושים לו, ולא זה שעושה. מושא ולא נושא.
הקבוצה השנייה אומרת דרשני אפילו ביתר שאת. יוסף כן עושה כמה דברים, ואפילו מנהל אחרים. הוא חולם. הוא מנהל בכישרון רב את משק הבית של פוטיפר. הוא ממונה מטעם שר בית הסוהר על חבריו האסירים. הוא פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים. אך באופן עקבי, את כל מעשיו והצלחותיו מייחסת התורה במפורש לה'. כך בבית פוטיפר:
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ (לט, ב-ג).
וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה (שם, ה).
וכך בכלא:
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ, בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ (שם, כא-כג).
וכך גם כשהוא פותר חלומות:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים! סַפְּרוּ נָא לִי (מ, ח).
על שום דמות אחרת במקרא לא נאמר הדבר ברצף עקבי וחזרתי כזה. יוסף נראה בעיני הקורא, ובעיני הסובבים אותו, אדם החלטי, מסודר ומצליח. אבל, אומרת התורה וחוזרת ואומרת, לא הוא אחראי למעשיו ולהצלחותיו, אלא אלוהים. אפילו כאשר יוסף דוחה את מדוחיה של אשת פוטיפר, הוא מנמק זאת במפורש במוסר האלוהי:
וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים? (לט, ט).
המעשה היחיד המיוחס בבירור ליוסף נעשה בתחילת הסיפור ממש, בנערותו, כאשר נמצא עם בני השפחות בלהה וזלפה והביא "אֶת דִּבָּתָם רָעָה" ליעקב אביהם (לט, ב). אבל חוץ ממאורע זה, כל פיתול וכל מפנה במסלול חייו התזזיתי של יוסף הוא תוצאת מעשה של מישהו אחר – אדם אחר, או אלוהים.1]
על הרקע הזה בולט מעשהו של יוסף בסוף הפרשה הקודמת: הוא לוקח את גורלו בידיו. משסיפר לשר המשקים כי בעוד שלושת ימים יישא פרעה את ראשו וישיבו על כנו, ומתוך ודאות גמורה שכך יקרה, הוא מבקש מהשר להזכיר את מקרהו באוזני פרעה ולהשתדל למענו:
כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה (מ, יד).
ומה קורה אז? השר אכן משתחרר וחוזר לארמון – "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם, כג). הכפילות מעצימה את הרושם. השר לא זכר. והוא גם שכח. הנה כי כן, בפעם היחידה שיוסף מנסה להיות אדון לגורלו הוא נכשל כישלון מהדהד.
מסורת ישראל מחדדת את הדרמה. באמצעות חלוקת התורה לפרשות השבוע, היא חוצצת בין המשפט העצוב הזה לבין מה שקורה אחריו. זהו הפסוק המסיים את פרשת וישב. סיום הקריאה בתורה בשבוע שעבר הותיר אותנו עם תקוותיו המנופצות של יוסף. מה יהיה עכשיו? האם הוא יעלה לגדולה? האם חלומות נעוריו יתגשמו? השאלה "מה קרה אחר כך" מסעירה אותנו. ואנחנו צריכים לחכות שבוע כדי לקבל תשובה.
הזמן עובר: שבוע עובר עלינו, שנתיים עוברות על יוסף. "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים". רק אז מגיעה התשובה. מילים אלו הפותחות את הפרשה הן מילות מפתח: יוסף הצליח, ומה שהוא רצה שיקרה קרה: הוא יצא לחופשי מהכלא. אבל – רק מקץ שנתיים ימים. רק אז קורה הדבר.
בין המעשה לבין התוצאה הייתה התערבות של איזה גורם. כאן חשיבותה של העובדה שחלפו שנתיים. יוסף תכנן את שחרורו, ולאחר זמן אכן השתחרר, אבל זה קרה לא מפני שהוא תכנן זאת. הניסיון שלו נגמר בכישלון. שר המשקים לא זכר אותו, ושכח אותו. אבל ה' זכר ולא שכח. ה', לא יוסף, גלגל את האירועים, הלא הם חלומות פרעה, שהובילו לשחרורו (ובדרך משונה וחריגה: עצם העובדה שחלומות מגלגלים את המציאות, ויתרה מכך, כישלונם המפתיע של חרטומי מצרים, המומחים הגדולים לפתרון חלומות, לעשות את המלאכה שהם אמונים עליה).
מה שאנחנו רוצים שיקרה קורה, אך לא תמיד בזמן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד באופן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד כתוצאה מכך שרצינו. אלוהים הוא המחבר-השותף של תסריט חיינו, ולפעמים, כמו בסיפור יוסף, הוא מזכיר לנו את זאת על ידי כך שהוא גורם לנו לחכות – ואז מפתיע אותנו.
זהו, בעיני היהדות, הפרדוקס שבמצבו של האדם. מצד אחד אנחנו חופשיים. אין עוד דת אחרת העומדת בתוקף כזה על החופש והאחריות של האדם. אדם וחוה היו חופשיים לא לחטוא. קין היה חופשי לא להרוג את הבל. אנחנו מוצאים תירוצים לכישלונות שלנו – זה לא היה אני; זו אשמתו של מישהו אחר; לא הייתה לי ברירה. אבל תירוצים הם רק תירוצים. הם אינם נכונים. אנחנו חופשיים לבחור, ואנחנו נושאים באחריות.
ועם זה, כמאמר הַמְלֶט, "אֱ-לוֹהַּ יֵשׁ הַצַּר אֶת אַחֲרִיתֵנוּ, / וּנְסַתֵּת אוֹתָהּ כְּכָל חֶפְצֵנוּ".2] א-לוהים מעורב בחיינו מקרוב. בהביטנו לאחור ממרום שנותינו אנחנו מצליחים לעתים להבחין בתוך ערפילי העבר בקווי המִתאר של סיפור שהתרקם לאטו, של ייעוד שהתברר לנו בהדרגה, קווים שחלקם שורטטו בידי מאורעות שלא היו בשליטתנו. בזמן אמת לא יכולנו לחזות כי התאונה שקרתה לנו, המחלה שפקדה אותנו, הכישלון שנחלנו נגד כל הסיכויים, הפגישה המקרית לכאורה, יובילו אותנו לאן שהובילו. אבל במבט לאחור נדמה לפעמים כי היינו כלי שחמט וקודמנו ביד בלתי נראית שידעה בדיוק היכן היא רוצה שנהיה.
תובנה זו היא שהבדילה, על פי ההיסטוריון יוספוס, בין הפרושים, אבות היהדות הרבנית, לבין הצדוקים והאיסיים. הצדוקים הכחישו את הגורל. הם אמרו שא-לוהים אינו מתערב בחיינו. האיסיים, מנגד, ייחסו לגורל הכול. הם האמינו שכל מעשינו נקבעו מראש בידי הקב"ה. ואילו הפרושים האמינו בגורל וברצון החופשי גם יחד. "הם טוענים שהכול נעשה בידי הגורל, אף אינם שוללים מהאדם את הרצון לשאוף לכל דבר, הואיל וגזרה היא מלפני א-לוהים, שתהיה ברירה בין גזרת הגורל ובין רצונם של הבריות לנהוג (בדרך) הטוב או הרע".3]
סיפור חיי יוסף בספר בראשית, ובמיוחד המאורעות המסופרים בסוף פרשת וישב ובתחילת פרשת מקץ, הם הדוגמה הבהירה ביותר לכך. אם יוסף לא היה פועל – מפרש את חלומות השרים, ומבקש שיזכירוהו לפני המלך – הוא לא היה יוצא מבית הסוהר. אבל גם בלי ההתערבות האלוהית, בדמות חלומות פרעה, זה לא היה קורה.
זהו משחק פרדוקסלי בין הגורל לבין הרצון החופשי. כדברי ר' עקיבא, "הכול צפוי והרשות נתונה" (משנה, אבות ג, טו). הסופר יצחק בשוויס זינגר ביטא זאת בשנינות: "אנחנו מוכרחים להאמין ברצון חופשי: אין לנו ברירה". אנחנו והקב"ה כותבים במשותף את הסיפור האנושי. בלי מאמצינו לא היינו משיגים דבר. אבל לא היינו משיגים כלום גם בלי עזרת ה'. היהדות מצאה דרך פשוטה ליישוב הפרדוקס. על הרע שאנחנו עושים, אנחנו מקבלים אחריות. על הטוב שאנחנו משיגים, אנחנו מודים לה'. יוסף מאמן אותנו לכך. כשהוא נאלץ לפעול בקשיחות, הוא בוכה. אבל כשהוא מספר לאחיו על הצלחתו, הוא מייחס אותה לה'. כך ראוי שנחיה גם אנחנו.
סביב שולחן השבת
1] וישנם גם החלומות שחלם, שאפשר לשאול אם הם רמז אלוהי או פרי דמיונו – אבל כך או כך, חלומות הם ולא מעשים.
2] ויליאם שקספיר, המלט, נסיך דנמרק, מאנגלית: ישראל אפרת, מערכה חמישית, תמונה שנייה, בתוך שקספיר, טרגדיות, מתרגמים שונים, תל-אביב: עם הספר, 1960, עמ' 175.
3] יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס), קדמוניות היהודים, ספר שמונה-עשר, א, ג, מיוונית: אברהם שליט, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ג, כרך ג, עמ' 282.
