הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר רעיונות משני-חיים, פרשת תולדות "למה יצחק? למה יעקב? (עמודים 27-28 ) בהוצאת קורן-מגיד במסר לעם ישראל:
לגודל המוזרות, גם במאה העשרים ואחת רבים הם המאמינים בטבע: אתיאסטים, אגנוסטים וחסידי הניו אייג'. הטבע הוא בעיניהם הממשות כולה, ומדוע לא יחשבו כך? הן השימפנזים, קופי הבונובו ואנחנו חולקים 98 אחוזים מהגנום שלנו. הברירה הטבעית טבעה במוחנו אינסטינקטים ורפלקסים מסוימים והם המפעילים אותנו. לדידם, בסופו של חשבון, האומנות האנושית כמוה כנוצותיו של הטווס: דרך למשוך נקבות כדי להעביר את הגנים שלנו לדור הבא. אנחנו תוצרים של הטבע ותו לא. אנחנו ישויות חומריות: לא שום דבר שמעבר לחומר, כי מעבר לחומר אין שום דבר. אין נשמה. אין חופש בחירה אמיתי. חיי אדם אינם קדושים, והאדם אינו נבדל באופן מהותי מכלל בעלי החיים. כל אשר ישנו הוא טבע. זו הייתה, בערך, תפיסתו של שפינוזה (אלוהים הוא הטבע מנקודת המבט של הנצח). זו הייתה אמונתם של לוקרטיוס ברומא ואפיקורוס ביוון. וזו גם הפילוסופיה החילונית הרווחת כיום.
אלוהי אברהם, לעומת זאת, נמצא מעבר לטבע, מפני שהוא ברא את הטבע. ואנחנו עשויים בצלם אלוהים מפני שאף כי מעפר באנו, יש בנו גם נשמת אלוה ממעל. אנחנו יכולים להגות עולמות אפשריים שאינם ולא היו, ולפעול למימושם. זה הדבר הנותן לנו חופש והעושה אותנו לייחודיים. אנחנו יכולים להבדיל בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. אנחנו יכולים לשאול את השאלה "למה?"
אחרי המבול, אלוהים השלים עם טבע האדם ונשבע שלא להשחית עוד את העולם. ובכל זאת הוא רצה שבני האדם ידעו כי יש משהו מעבר לטבע. לכן בחר באברהם ובצאצאיו להיות "עדיו". 11
אין זה מקרה שלא אברהם ושרה, לא יצחק ורבקה ולא יעקב ורחל הצליחו להביא ילדים לעולם באופן טבעי. גם אין זה צירוף מקרים שאלוהים הבטיח את ארץ הקודש לעם שאין לו ארץ.
הוא בחר במשה, האיש שהעיד על עצמו כי לא איש דברים הוא, להביא את דברו אל העולם. משה חָשַׁב שֶׁלְּקוּת הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ פוסלת אותו מהיות דוברו של אלוהים. אך לאמיתו של דבר,דווקא לקות זו היא שהכשירה אותו לתפקיד. כי כאשר אמר איש כבד פה זה את רברי ה׳ והם יצאו מפיו צלולים, ידעו שומעיו שהמילים אינן מילותיו שלו. עמים אחרים רואים את הילדים ואת הארץ – הצו הדרוויניאני והצו הטריטוריאלי – כטבעיים.
היהודים לא. גם אם ירצו. כדברי דוד בן־גוריון, "בישראל, כדי להיות ריאליסט צריך להאמין בניסים".
יצחק ויעקב לא היו אנשי טבע, אנשי השדה והציד ומשחק הדמים של טורף ונטרף. הם לא היו ישמעאל ועשו, אנשים היכולים לשרוד בכוח שריריהם וכישוריהם. הם היו אנשים הזקוקים לרוח אלוהים כדי לשרוד. ישראל הוא העם המעיד בעצם מהותו על משהו שמעבר לו.
היהודים הראו, דור אחר דור, שעם יכול לתרום לאנושות הרבה מעבר לפרופורציה המספרית שלו בכלל האנושות, ושאומה זעירה יכולה להאריך ימים שבע שבעתיים מהאימפריות האדירות ששאפו להחריבה. הם הראו שעם חזק הוא זה הדואג לחלשים, ועם עשיר הוא המטפל באביוניו. עם ישראל הוא העם שאלוהים הראה באמצעותו לכל באי עולם שרוח האדם יכולה לגבור על הטבע – ומכאן שמעבר לטבע קיים דבר-מה נשגב יותר.
הנה לנו הרעיון משנה החיים שבפרשתנו. אנו גדולים כגודל האידיאלים שלנו. בכוחנו להעפיל אל מעבר לעצמנו – אם אנו מאמינים באמת ובתמים שמעבר לעצמנו יש משהו.
כתב הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, בספר רעיונות משני-
חיים בהוצאת קורן מגיד בתרגומו של צור ארליך.
11. ישעיהו מ-ג, י-יב; מד, ח.
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...............................................................
לרפואת חיילי צה"ל הפצועים,ולהצלחת חיילי צה"ל באשר הם "העומדים על משמר ארצנו וערי א-לוהינו", אמן.
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת תולדות תשפ"ד
למה אהב יצחק את עשו? - במסר מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
יעקב ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אימם. דומה שנגזר עליהם להיות אויבי נצח. לא רק שהיו שונים באופי ובחזות, הם גם נמצאו במקומות מנוגדים במערך הרגשי של הוריהם: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים. וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כז-כח).
מדוע אהבה רבקה את יעקב – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים הכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה "לִדְרֹשׁ אֶת ה'". וכך נענתה: "שְׁנֵי גוֹיִם כתיב: גיים] בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (שם, כג).
רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק, אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר.
אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשָׂו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אהב את עשו רק "כִּי צַיִד בְּפִיו", כאילו הקֵיבה קובעת את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'.
התשובה הקלאסית, שבפי רש"י, מדייקת בלשון התורה וגוזרת ממנה משמעות נוספת, מדרשית. "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" הוא איש היודע כיצד "לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: אבא, היאך מעשׂרין את המלח ואת התבן? – כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות". עשו ידע היטב שדין מעשרות אינו חל על מלח ועל תבן, אך רצה להיראות בעיני אביו אדוק במיוחד.
וממשיך רש"י בביאורו למילים "כִּי צַיִד בְּפִיו": "כתרגומו: בפיו של יצחק", כלומר, פשוטו של פסוק הוא שיצחק אהב את עשו כי בפיו של יצחק היה בשר הציד שהביא עשיו. אך רש"י אינו מסתפק בכך, ומוסיף" "ומדרשו: בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו". ה"ציד" הוא הדברים שאמר עשו. עשו השתמש באמרי פיו כדי לצוד את ליבו של יצחק.
המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק התפתה להאמין לדברי החנופה של עשו, מפני שרבקה גדלה לצד אחיה הרמאי לבן. היא למדה לזהות הונאה. יצחק, לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, ועל כן לא חשד שמרמים אותו (הפילוסוף ברטרנד ראסל סיפר פעם על עמיתו הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מוּר כי הוא שמע אותו משקר רק פעם אחת: כששאל את מור אם שיקר אי פעם, ומור השיב "כן").
יצחק אהב, אם כן, את עשו משום שלא ידע מיהו ומהו באמת. זו התשובה הקלאסית. אבל יש תשובה אפשרית אחרת: יצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו.
פעם פנה אדם לרב אברהם יצחק הכהן קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות?
"האם אהבתָ את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר".
לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד ילד טוב ירושלים והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר? ייתכן שיצחק אהב את עשו לא מתוך עיוורון אלא בעיניים פקוחות: בידיעה שבנו יגרום לו אכזבות רבות, אבל גם בידיעה שהאחריות המוסרית של ההורות תובעת מאיתנו לא להתייאש מבן שסר מהדרך, ודאי לא להרחיקו.
האִם, במבחן התוצאה, אהבתו של יצחק הועילה? כן ולא. ברור שהיה קשר חם ומיוחד בין עשו ליצחק. חז"ל זיהו אותו היטב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותיי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני". רבן שמעון בן גמליאל מסביר שם שלעשו היו בגדי חמודות מיוחדים ששימשו אותו כששירת את אביו, לאות כי הוא מכבד אותו כל כך. אלה היו הבגדים שרבקה נתנה ליעקב כששלחה אותו להתחזות לעשו ולהתברך אצל אביו. אני עצמי, אמר רשב"ג, כמו רוב האנשים, שימשתי את אבי בבגדיי הרגילים.1]
בספר דברים אוסר ה' על בני ישראל ליזום מלחמה נגד צאצאי עשו. הוא אומר למשה, "וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר. וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים ב, ד-ה). בהמשך ספר דברים מופיעה מצווה נוספת בעניין בני עשו, האדוֹמים: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (כג, ח). חז"ל ראו את שני הציוויים הללו כגמול טוב לעשו על שכיבד את אביו.
עשו החזיר אפוא אהבה ליצחק – ובכל זאת הוא נשאר עשו, הצייד, איש השדה; לא האדם המתאים לשאת בעול הברית התובענית עם האל הבלתי-נראה, לא סוג האדם שיהיה נכון להקרבה הרוחנית הנדרשת בברית כזאת. לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק התכוון שעשו ישַנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל.
אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתנו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו.
שאלות לשולחן השבת
1] דברים רבה א, טו. בגדי החמודות של עשו – על פי בראשית כז, טו.
