תיאור תמונה
מתוך הספר האחרון שתורגם לעברית בהוצאת קורן-מגיד של הרב לורד יונתן זקס ז"ל אני רוצה להביא כאן בפרשת ויחי -אמונה,משפחה וחופש. עמ' 47-51 בתרגומו הנפלא של צור ארליך, קטע קטן מהתחלת הפרק וקטע מסופו. ניתוח מדהים.על המשפחה. (השאר כדאי לקרוא לבד בספר-מהאתר).
ככותב הרב זקס ז"ל:
אם רצונכם להבין על מה נסב ספר, בחנו בקפידה את סופו. ספר בראשית נגמר בשלוש תמונות בעלות משמעות עמוקה.
הראשונה: יעקב מברך את נכדיו אפרים ומנשה. עד היום מברכים הורי ישראל את בניהם בלילות שבת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה". לקודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, הרב הלורד עמנואל יעקובוביץ, הייתה תשובה יפה לשאלה מדוע נבחרה דווקא ברכה זו. הברכות המשפחתיות האחרות בתורה, אמר, הן ברכות אבות לבנים. ובין אבות לבנים עלול להיות מתח. ברכת יעקב לאפרים ומנשה היא הדוגמה היחידה בתורה לברכת סב לנכד. בין סבים לנכדים אין מתח, רק אהבה טהורה.
התמונה השנייה: יעקב מברך את שנים עשר בניו. כאן אכן מוחש המתח. ברכותיו לשלושת בניו הגדולים, ראובן ושמעון ולוי, נראות דווקא כקללות. ובכל זאת הוא בירך את כל התריסר יחד, באותו חדד ובאותה עת. עד כה לא ראינו כדבר הזה. התורה אינה מתעדת ברכה של אברהם ליצחק או לישמעאל. יצחק מברך את יעקב ואת עשו בנפרד. עצם יכולתו של יעקב לקבץ את כל בניו היא חסרת תקדים - והיא חשובה. בפרק הבא, הפרק הראשון בספר שמות, בני ישראל מתוארים לראשונה כעם. כדי להיות מסוגלים לחיות יחד כעם, הם מוכרחים להיות מסוגלים, קודם לכן, לחיות יחד כמשפחה.
ושלישית: לאחר מות יעקב מבקשים האחים מיוסף שיסלח להם,
בעמוד וחצי בסוף המאמר אומר הרב לורד יונתן זקס:
בשנת 1967 נשא את ההרצאות האנתרופולוג איש קיימברידג' פרופ' אדמונד ליץ'. לימים, ב־1990, זכיתי גם אני להרצות בסדרה.
ליץ' נתן לסדרת הרצאותיו את הכותרת "עולם של מנוסה?", ובהרצאתו השלישית אמר משפט שגרם לי להתכווץ במושבי: "המשפחה רחוקה מלהיות הבסיס לחברה הטובה; אדרבה, בסודותיה הצרים ובפרטיותה הדחוסה היא המקור לכל האי נחת בחברה". היה זה אות לבאות: להדחת המשפחה ממעמדה לטובת חופש מיני וביטוי אישי. קשה למצוא בתולדות האנושות נטישה כה מקפת וכה קלת דעת של מוסד חשוב כנטישת מוסד המשפחה במערב בשליש האחרון של המאה העשרים,שהחל בשנה ההיא.
בחלקים נרחבים של החברה, המגורים המשותפים החליפו בעשורים ההם את הנישואים. פחות ופחות אנשים התחתנו, גיל הנישואים הממוצע עלה מאוד, ושיעורי הגירושים האמירו. בשלב מסוים נמצא כי 50 אחוזים מהנישואים בבריטניה ובארצות הברית נגמרים בגירושים - וכי 50 אחוזים מהילדים נולדים שלא במסגרת נישואים.
נכון לעכשיו, שיעורם של ילדים אלה בבריטניה הוא 42 אחוזים.
ההשלכות היו נרחבות והרסניות. דוגמה אחת: שיעור הילודה באירופה נמוך היום מ"שיעור ההחלפה", שיעור הילודה הדרוש כדי שהאוכלוסייה תשמור על גודלה, שהוא 2.1 ילדים בממוצע לאישה. שום מדינה באירופה אינה יוצאת מכלל זה. בספרד, באיטליה, בפורטוגל וביוון הוא ירד לכדי 1.3. הממוצע ביבשת הוא 1.6. אירופה שומרת על גודל אוכלוסייתה רק משום שהיא קולטת הגירה בהיקף חסר תקדים. אירופה כפי שאנו מכירים אותה גוועת.
לארצות הברית צרות משלה. חלק ניכר מהאוכלוסייה חי בשכונות שמעטות בהן המשפחות השלמות ורבה בהן העזובה בקרב הילדים; שכונות שמעטים בהן השירותים החברתיים ומרובים בהן בתי הספר החלשים; שכונות הסובלות ממחסור קשה בתקווה. לדידם של חלקים אלה בחברה האמריקנית, החלום האמריקני נגמר אנשים המבקשים לראות במדינה, בפוליטיקה ובשררה את נשאיהם של הטוב,
היפה והנכון - ובזאת הולכים בדרכה של המסורת ההלניסטית - נוטים לראות את המשפחה, על כל הנחות היסוד שלה בדבר נאמנות ואחריות, כסטייה מן העיקר. אבל אנשים המבינים שבפוליטיקה יש לצד החשיבות גם גבולות וסכנות יודעים כי היחסים שבין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם, בין סבים לנכדים ובין אחים לבין עצמם הם הבסיס החשוב ביותר לחופש. תובנה זו מרצפת לאורך כל הדרך את ספרו הקלאסי של אלקסיס דה טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה, והיא מתמצה שם במשפט "כל זמן שנשמר הרגש המשפחתי, מעולם לא היה המתנגד לעריצות בודד לנפשו".
יפה ניסח זאת ג'יימס ק' וילסון: "אנו לומדים להתמודד עם האנשים בעולם הזה מפני שאנו לומדים להתמודד עם בני משפחתנו. הבורחים מן המשפחה בורחים מן העולם; באין להם אהבה משפחתית, חניכה משפחתית ואתגרים משפחתיים, הם אינם מוכנים למבחנים, לשיפוטים ולתביעות של העולם שבחוץ".
וזהו, למרבה ההפתעה, נושאו של חומש בראשית. לא בריאת העולם, שרק פרק אחד מוקדש לה, אלא ניהול סכסוכים משפחתיים. משהצליחו צאצאי אברהם להקים להם משפחות חזקות, יכלו לעבור מבראשית לשמות - ולהיוולד כאומה. אני מאמין שהמשפחה היא ערש החופש. כשאנו דואגים לבני משפחתנו, אנו לומדים לדאוג לטוב המשותף של כולם. סוף ציטוט -הרב לורד יונתן זקס. (ספר הגות מדהים)
**********************************************************************
פודקאסט , קצר ומדהים על פרשת השבוע נערך ע"י הבינה במסר של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל באדיבות דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.:
פרשת ויחי -תשפ"ו - דורות ששוכחים וזוכרים
https://drive.google.com/file/d/1bYjQtxzA5rDvf6zcZg3aWzFgRRDOiJGu/view?usp=sharing&t=2
פודקאסט נוסף: סליחה אמיתית מול תרבות הבושה- פרשת ויחי-תשפ"ו
https://drive.google.com/file/d/1pUprUruoPJZpMuZWPt8IL7SlnWa4H1ky/view?usp=sharing
******************************************************************
באדיבות הוצאת קורן מגיד.
פרשת ויחי תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה:"דורות שוכחים וזוכרים"
דרמת האחים הצעירים והבכורים שזרה את ספר בראשית כולו, מקין והבל ואילך. עכשיו, בהגיעה אל שני בני יוסף, מנשה ואפרים, נרשם בה פרק יוצא דופן. בסצנה היחידה בחומש בראשית שיש בה סב ונכדים, יוסף מביא את בניו להתברך מאביו ישראל שעל ערש דווי – וישראל סבא מתעקש, למרות הסבריו של בנו, לשכל את ידיו ולתת את יד ימינו על ראש אפרים, הצעיר, שיוסף הציב לשמאלו. ישראל מברך תחילה את יוסף, והלה, הנרעש מהחילופים, מנסה לתקן את הטעות:
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם – וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: "לֹא כֵן, אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר; שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ". וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: "יָדַעְתִּי, בְנִי, יָדַעְתִּי. גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל – וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (בראשית מח, יז-כ).
לא קשה להבין מדוע חשוב היה כל כך ליוסף שאביו יברך את בנו הבכור. שלוש פעמים הקדים יעקב צעיר לבכור. ושלוש פעמים נגמר הדבר באסון. תחילה, כשקנה את הבכורה מאחיו עשו, וכשרימה את יצחק כדי לקבל את הברכה שיועדה לו. אחר כך כשהעדיף את רחל מִלֵּאָה הגדולה ממנה. ולבסוף כשביכר את בניו הצעירים יוסף ובנימין על פני הגדולים. התוצאות ידועות. הבריחה מעשו ואימת המלחמה איתו; השעבוד הכפול ללבן והמתח בין הרעיה האהובה והשנואה באוהל יעקב; ואסון מכירת יוסף עצמו, עבדותו ומאסרו, שיוסף עוד נושא את צלקותיו.
האם יעקב לא למד לקח? האם הוא רוצה להוריש את הקללה הזו לדור נוסף? או שמא פשוט אינו יודע שמנשה הוא הבכור, אף כי יוסף הציבו לימינו? האם הבין שהוא מסתכן בהורשת מריבות-האחים לדור נוסף? ובכל מקרה, איזו סיבה הייתה לישראל להעדיף את אפרים? זו פגישתו הראשונה עם נכדיו אפרים ומנשה. לא הייתה לו הזדמנות להתרשם מאישיותם. הגורמים שהובילוהו להכרעות הקודמות לא היו קיימים הפעם. מדוע העדיף יעקב את אפרים על פני מנשה?
יעקב ידע שני דברים, ובהם טמון ההסבר. הוא ידע ששהותה של המשפחה במצרים תתארך עד מאוד. לפני שיצא מארץ כנען כדי לפגוש את יוסף, אלוהים נראה אליו בחזון ואמר לו: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה; כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה – וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה! וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ג-ד).
זו הייתה, במילים אחרות, תחילתה של הגלות הארוכה שאלוהים בישר לאברהם שתהיה מנת חלקם של צאצאיו, בחזון שהתורה מתארת ככזה שנלוותה אליו "אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (בראשית טו, יב). הדבר השני שיעקב ידע הוא שמותיהם של נכדיו, מנשה ואפרים. ודי היה בצירוף שתי העובדות הללו.
כשיוסף עלה לגדולה, ומאסיר נעשה למשנה למלך מצרים, הוא התחתן והוליד שני בנים. כך מתארת התורה את הולדתם:
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נ-נב).
בתמציתיות עילאית רומזת כאן התורה לחוויית גלות שעתידה הייתה להישנות פעמים רבות לאורך הדורות. אלה הם שני שלבים שעברו על יוסף בהיותו משנה למלך. תחילה, הוא חש הקלה. הוא כבר אינו עבד ואינו אסיר. הוא עלה לגדוּלה. בארץ כנען הוא היה צעיר הבנים במשפחת רועים נוודים. והנה הוא גדול האומה החזקה בעולם, שני רק לפרעה בדרגה ובכוח. אין בארמון מי שיזכיר לו מאין בא. בטבעת פרעה שעל ידו, בבגדי השש שלו וברביד הזהב שעל צווארו, הוא נסיך מצרי (כמשה, לימים). עברו נשתכח ממנו וצלל בתהום הנשייה. זה פירוש שמו של מנשה.
בחלוף העיתים התדפקו רגשות חדשים על לוח ליבו של יוסף. נכון, הוא נסיך והוא הגשים את חלום נעוריו. אבל העם המצרי אינו עַמו ותרבות מצרים אינה תרבותו. משפחתו, העוסקת במקצוע הרעייה הבזוי במצרים, החיה בפריפריית כנען הפרימיטיבית, היא בכל זאת משפחתו וצור מחצבתו. ועם כל עליבותה לכאורה, דווקא אליה דיבר הא-לוהים; לא אלֵי השמש והנהר והמוות מהפנתאון המצרי, אלא א-לוהים בורא שמיים וארץ, השוכן לא במקדשים ובפירמידות ובמרכבות מופזות אלא בלב האדם, ומשם הוא מדבר באוזניו ומרומם משפחה פשוטה אל פסגות הרוח.
תמורה חלה ביוסף לקראת הולדת בנו השני. שינוי עומק. הצלחתו החומרית עוד הייתה בשיאה – "הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים" – אך מצרים הייתה בעיניו "אֶרֶץ עָנְיִי"ֹ. למה? כי היא גלות. אבחנה סוציולוגית ידועה על אוכלוסיות מהגרים, המוכרת בשם 'חוק הַנְסֶן', אומרת כי הדור השני מנסה לזכור מה שהדור הראשון ניסה לשכוח. יוסף עבר בעצמו את השינוי הזה, ובמהירות רבה: עוד לפני הולדת בנו השני. כשקרא לו בשם אפרים ודאי עוד זכר כי אך לא מכבר, בהולדת מנשה, ניסה לשכוח מיהו, מאין בא, לאן הוא שייך. עכשיו הוא רוצה לזכור.
ואם כך, העדפתו של ישראל כלפי אפרים אינה קשורה לגילים, כי אם לשמות. ביודעו כי שניים אלה הם שני בני משפחתו הראשונים הנולדים בגלות, וביודעו גם כי גלות זו תהיה ממושכת ולפרקים אף קשה ואפלה, גלות של אימה חשֵכה, הוא רצה לאותת לכל הדורות הבאים, דורות הגלות, ממנשה ואפרים והלאה, כי תמיד יהיה מתח בין התשוקה לשכוח לבין חיק הזיכרון: בין החשק להתבולל, לאמץ את התרבות המקומית, לאלחש את תקוות השיבה – לבין הידיעה שזוהי "גלות", שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר, שבסוף הדרך מחכה לנו המולדת. יש ברכה בשכחה, בנשייה של מנשה – אך גדולה ממנה ברכת הזיכרון של אפרים, זיכרון העבר והעתיד שהוא חלק מהם.
סביב שולחן השבת
