תיאור
וכך כותב גם הרב לורד יונתן זקס בספרו רעיונות-משני-חיים, בפרשת חיי שרה:
כך עשה גם עם ישראל כולו. שלוש שנים בלבד אחרי שעיני מלאך המוות ניבטו אלינו באושוויץ הוכרזה מדינת ישראל בארצו העתיקה של עם ישראל. לו ישבה יהדות העולם כל השנים מתום השואה ועד עתה באפס מעשה ורק ביכתה את המיליונים שנרצחו, הייתה זו תגובה מובנת. אך עם ישראל בחר בדרך אחרת. הוא כמו שאג פֶּה אחד את דברי משורר תהלים, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחיֶה" (קיח, יז) – ובזאת העיד כי ה' הוא אלוהי החיים.
ומשום הרגלו זה של עם ישראל, למהר לקום מאסונות ולבנות לו עתיד, עם זה, העתיק מכל העמים במערב, הוא עדיין צעיר ותוסס, ובעל מעמד מוביל בעולם כולו בתחומי הרפואה מצילת החיים, ההתמודדות עם אסונות גדולי היקף, והטכנולוגיות משפרות החיים.
הנה לנו שוב, גם מן הפרשה הזאת, רעיון שבכוחו לשנות חיים ולב.
"כדי להמשיך קדימה לאחר טראומה וטרגדיה יש לבנות תחילה את העתיד - ורק אז לגשת אל זיכרון העבר".
וכאן אני מבקש גילוי אישי שעליו כותב הרב זקס זצ"ל בספרו, האיש המופיע להלן בספר ושמי כשמו בדיוק (כך מופיע בתעודת הזהות שלי, וכך היה שמו של סבי ז"ל שנרצח בידי הנאצים ימ"ש), ואין שום קשר משפחתי בינינו.
פרשת "חיי שרה"
"האיש הזקן בעולם"
כותב הרב יונתן זקס זצ"ל ואני מעתיק:
לפני שלושה חודשים הלך לעולמו האיש הזקן בעולם, רק חודש לפני יום הולדתו המאה וארבעה־עשר. גילו זה הכניס אותו לרשימת עשרת האנשים מאריכי הימים ביותר מאז החל רישום האוכלוסין המודרני. אם לא שמעתם עליו דבר לבד מעובדה זו, אתם ודאי חושבים שהוא הגיע לגילו המופלג משום שניהל חיים שלווים, חפים מפחד, מאבל ומסכנה.
אך המציאות הפוכה. האיש הוא ישראל קרישטל, ניצול השואה. הוא נולד בפולין ב־1903, שרד ארבע שנים בגטו לודז', ואז הועבר לאושוויץ. בגטו מתו שניים מילדיו. באושוויץ נרצחה אשתו. בעת שחרור אושוויץ הוא היה שלד מהלך שמשקלו 37 קילוגרם בלבד. הוא היה היחיד ממשפחתו ששרד.(כך גם אבי ז"ל).
הוא גדל כיהודי דתי ונשאר כזה כל ימיו. אחרי המלחמה הוא קם מעולמו החרב והתחתן שנית. גם אשתו השנייה הייתה ניצולת השואה. הם הולידו ילדים. הם עלו ארצה וגרו בחיפה. כך חזר לעיסוקו שלפני המלחמה: הוא הקים מפעל לממתקים. הוא היה לממציא. אם טעמתם קליפות תפוזים מצופות בשוקולד, או שוקולד שבליבו ליקר העשוי בצורת בקבוק קטן, הנה נהניתם מפרי מוחו היצירתי. מכריו אמרו עליו שאין שמץ מרירות בליבו. הוא רצה להטעים את הבריות מן המתק.
........................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46
במס הכנסה.
...................................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס זצ"ל-לונדון והוצאת קורן מגיד
פרשת חיי - שרה תשפ"ג
"קול מן העתיד"
הוא היה בן מאה שלושים ושבע. הוא חווה שני מאורעות טראומטיים שקרו לאנשים היקרים לו ביותר. הראשון אירע בבנו שהוא חיכה רוב ימי חייו להיוולדו, ליצחק. הוא ושרה איבדו תקווה, אך ה' סיפר להם שיולידו בן שימשיך את הברית הכרותה להם איתו. השנים עברו. שרה לא הרתה. היא זָקנה, וה' הוסיף להבטיח שזה יקרה.
בסוף זה בא. ההיריון, הילד, האושר. שרה אמרה, "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כא, ו). אך משגדל הילד בא הרגע הנורא שבו אמר אלוהים לאברהם לקחת "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" ולהקריבו על מזבח (כב, ב). אברהם לא מחה, לא בכה, לא דחה. האב והבן הלכו יחדיו, ורק ברגע האחרון בא הצו מן השמיים – עצור. איך יכול אב, שלא לדבר על הבן, לשרוד מטראומה כזו?
ואז בא האֵבל. מתה שרה, אשתו האהובה של אברהם. היא הייתה שותפתו המתמדת. יחד איתו יצאה למסע לארץ לא נודעת, והשאירה מאחור את כל עולמה: ארץ, מולדת ומשפחה. פעמיים הצילה את חיי אברהם כשהתחזתה לאחותו.
מה עושה אדם בן 137 – התורה קוראת לו "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (כד, א) – אחרי טראומה כזו ואובדן כזה? לוּ סופַּר לנו שהוא בילה את שארית ימיו בעצבות ובהתבוססות בזיכרונות, לא היינו מופתעים. הוא עשה כל מה שה' ביקש ממנו, אך קשה לומר שקיבל כל מה שה' הבטיח לו. שבע פעמים הובטחה לו ארץ כנען, אך כששרה מתה לא היו לאברהם בכל הארץ אפילו ארבע אמות כדי לקברה. ה' הבטיח לו זרע רב ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, גוי גדול, המון גויים – אך רק בן אחד נולד לו כממשיך הברית, יצחק, שכמעט נשרף על המזבח, ושבגיל 37 עוד לא מצא לו אישה. לאברהם היו כל הסיבות שבעולם לשבת ולרחם על עצמו.
אבל הוא לא עשה זאת. באחד הרצפים המילוליים המופלאים ביותר בתורה מתואר אבלו של אברהם בחמש מילים, "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" – ומיד אחריהן באות המילים "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ" (כג, ב–ג). מרגע זה והלאה אברהם נתון בקדחת של עשייה. הוא פועל להגשמת שתי מטרות: לקנות חלקת קבר לשרה, ואז למצוא אישה לבנו. שתי מטרות אלו נוגעות בדיוק לשתי הברכות שקיבל מה': הארץ והזרע. אברהם לא חיכה בחיבוק ידיים שה' יפעל להגשמת ההבטחות. הוא הבין אחת מן האמיתות העמוקות של היהדות: שאלוהים מחכה לנו שנפעל.
איך התגבר אברהם על הטראומה ועל האובדן? איך יכול אדם לעמוד על סף אובדן בנו, ולאבד את שותפתו לחיים, ועדיין להיות מלא במרץ של עשייה והמשך? מה נתן לאברהם את הנחישות, את היכולת להמשיך, את שלמות הרוח?
את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר. איך, תהיתי, הם ממשיכים הלאה, עם הזיכרונות, המראות והמוראות? אנו יודעים שחיילים בריטים ואמריקנים ששחררו את מחנות ההשמדה לא שכחו לעולם את אשר ראו. לדברי ניאל פרגוסון, בביוגרפיה שכתב על הנרי קיסינג'ר,i] המראה שנגלה לעיניו כשנכנס כחייל אמריקני למחנה ריכוז שינה את חייו. ואם כך קרה לאנשים שרק ראו מחנה ריכוז ביום שחרורו, ודאי מסויטים לאין שיעור הם חיי מי שהיה אסיר במחנה וחווה את האימה ואת הייסורים. ובכל זאת, הניצולים שהכרתי נאחזו בחיים בעקשנות שאין כמוה. רציתי להבין מה נתן להם את הכוחות.
לבסוף גיליתי. רוב האנשים הללו לא דיברו על העבר, אפילו לא עם בני זוגם, אפילו לא עם ילדיהם. הם התמקדו בבניין חיים חדשים בארץ חדשה. הם למדו את השפה ואת המנהגים. הם מצאו עבודה. הם בנו קריירה. הם התחתנו והולידו. הם, שאיבדו את משפחותיהם, היו כמשפחה איש לרעהו. הם הסתכלו קדימה, לא לאחור. הם בנו עתיד. רק אז, לפעמים כעבור ארבעים-חמישים שנה, הרשו לעצמם לדבר על העבר. רק אז סיפרו את הסיפור, תחילה לבני משפחותיהם ואז לעולם כולו. זה הכלל: תחילה עליכם לבנות את העתיד, ורק אז תוכלו לחזור ולהתאבל על העבר.
שני אנשים בתורה הביטו לאחור; האחד במשתמע, האחרת במפורש. נוח, האיש הצדיק ביותר בדורותיו, הידרדר באחרית ימיו לשכרות. התורה איננה אומרת זאת, אבל אנחנו יכולים לנחש. הוא איבד את כל עולמו. כשהוא ואשתו ובניו ישבו לבטח בתיבה, כל שאר בני האדם, כל בני זמנו, טבעו. ייתכן מאוד שהאיש הצדיק הזה כרע תחת נטל הצער כאשר שִחְזֵר בזיכרונו את כל הקורות, וייסר את עצמו בשאלה אם לא יכול היה לפעול אחרת ולהציל איכשהו עוד אנשים מן המבול.
על אשת לוט מסופר במפורש שהביטה לאחור, אל ערי המישור הנהפכות בגופרית ובמלח, בניגוד להנחייתם הברורה של המלאכים. בן רגע הייתה לנציב מלח: ושמא זו דרכה הציורית של התורה לתאר כיצד קופא על מקומו אדם המום-זוועות, מוכה הלם ויגון.
על רקע שני הסיפורים הללו, שבאו בפרשות הקודמות, נוכל להבין את אברהם שלאחר מות שרה. הוא קבע את התקדים: תחילה בונים עתיד, ורק אז אפשר להתאבל על העבר. ההופך את הסדר נעשה אסירו של העבר. הוא אינו יכול לזוז. הוא נציב מלח.
תובנה מעין זו הניעה את יצירתו של ניצול שואה מיוחד במינו, הפסיכותרפיסט ויקטור פרַנקל. בתקופת מאסרו במחנה אושוויץ הקדיש פרנקל את כוחותיו לנטיעת רצון חיים בחבריו האסירים. הוא מספר את סיפורו בכמה ספרים, שהמפורסם בהם הוא "האדם מחפש משמעות".ii] השיטה שלו הייתה לשמוע מכל אסיר על חייו הקודמים, על שאיפותיו ועל כישרונותיו, ולעזור לו להבין מהי המשימה המחכה לו בחוץ; מהו הדבר שהוא עדיין לא עשה, אך הוא יוכל לעשות אם וכאשר יינצל וייצא חי. על ידי כך הוא נתן להם עתיד. המחשבה על המשימה המחכה בעתיד נתנה לאסירים כוח לשרוד בהווה, והסיחה את דעתם מן העבר.
פרנקל הגשים את משנתו בחייו. לאחר שחרור אושוויץ יסד אסכולה חדשה בפסיכותרפיה, "לוגותרפיה", המתמקדת בחיפוש המשמעות. זה היה כמעט היפוך עבודתו של פרויד. הפסיכואנליזה של פרויד עודדה אנשים לחשוב על עברם הרחוק. פרנקל לימד אנשים לבנות עתיד, או ליתר דיוק לשמוע את העתיד הקורא להם. כמו אברהם, פרנקל חי לאחר השואה חיים טובים וארוכים, זכה להכרה בינלאומית ונפטר בן תשעים ושתיים.
אברהם שמע את העתיד קורא לו. שרה כבר מתה, יצחק עדיין לא התחתן; לאברהם לא היו לא קרקע ולא נכדים. הוא לא זעק אל אלוהים בכעס או ביגון. הוא שמע את קול הדממה הדקה של ה' אומר לו: הצעד הבא תלוי בך. אתה חייב ליצור לך עתיד, ואני אשפוך עליו את רוחי. כך שרד אברהם בהלם ובאבל. מוטב כמובן שלא יקרו אסונות, אבל אם הם קורים, ההסתכלות קדימה היא הדרך לשרוד בהם.
אלוהים נכנס לחיינו כקריאה מן העתיד. הוא כמו מנופף לנו בידו מקצה אופק הזמן, מפציר בנו לצאת למסע ולבצע משימה שאיכשהו, בדרכיו הנסתרת של הבורא, נולדנו כדי למלא. איננו נמצאים בעולם במקרה. אנחנו כאן כי ה' רצה שנהיה כאן, ומפני שיש משימה שנועדנו להגשים. לא קל לגלות מהי. לפעמים אנו מגלים אותה רק אחרי הרבה שנים והרבה התחלות שגויות. אבל לכל אחד יש משהו שאלוהים קורא לו לעשות, עתיד שעדיין לא נוצר והוא מחכה שניצור אותו. מוכוונות-עתיד זו היא המגדירה את היהדות כאמונה – כפי שאני מסביר בפרק האחרון בספרי 'בלשון עתיד'.iii]
הרבה מן הכעס, השנאה והטינה בעולמנו נוצרו בידי אנשים המתפלשים בעבָר ואשר, כמו אשת לוט, אינם מסוגלים ללכת הלאה. לסיפורים מהסוג הזה אין סוף טוב. רק עוד דמעות ואסונות. דרכו של אברהם בפרשת חיי שרה היא אחרת. בְּנֵה את העתיד – ורק אז פְּנֵה להתאבל על העבר.
שאלות לשולחן השבת
i] Niall Fergusson, Kissinger: 1923–1968: The Idealist, London: Penguin Books, 2015.
ii] ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה, מגרמנית: חיים איזק, תל-אביב: דביר, 2022.
iii] יונתן זקס, בלשון עתיד: חזון ליהודים וליהדות בתרבות הגלובלית, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2021.
&
מאמרו של הרב פרופ' יצחק קראוס,מתוך הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן (נוסף באדיבותו של פרופ' קראוס).
בשבוע זה, כ' בחשוון, חל יום הזיכרון השני של הרב יעקב צבי – יונתן זקס, ויהיו דברים אלו לזכרו ולעילוי נשמתו.
להאמין בעתיד
על דרכו הפרשנית והייחודית של הרב זקס
הרב זקס, שהיה פעיל שנים רבות בקרב יהודים דוברי אנגלית, נחשף לקהל דוברי העברית דרך ספריו שתורגמו לעברית, ובעיקר באמצעות ספריו על פרשת השבוע. כותרת המשנה של ספרו "שיג ושיח" היא: "קריאות חדשות בפרשת השבוע". כותרת כזו לספר על פרשיות השבוע מעלה שאלה, כמה ניתן לחדש בקריאת הפרשות, במיוחד אחרי שנכתבו עליהן מאות אלפי פירושים? ואכן, לעיתים (קרובות), עיון בספר שנתהדר בכותרת מסוג זה מגלה שאין כאן קריאה חדשה בפרשה, אלא רעיונות קדומים בלבוש חדש. אולם, לא כך בספרו של הרב זקס; דבריו מעניקים היבטים אקטואליים לדברי התורה. אדגים זאת בפרשנותו המיוחדת של הרב זקס לפרשתנו, באמצעות שלושה מאמרים שונים היוצרים פסיפס אחד.1]
מאפיין מרכזי בפרשנותו הוא החיבור לחיים ע"י סיפור או אנקדוטה. לכן, הרב פותח את המאמר הראשון לפרשה בסיפור שהופיע בטיימס הלונדוני. שם רואיין אחד האישים מהקהילה היהודית, יהודי בן 92. לשאלת העיתונאי: "מדוע בגיל שבו אנשים מאיטים את הקצב, אתה מגביר את קצב העשייה שלך?" השיב היהודי: "כשאתה נעשה בן 92 אתה רואה את הדלת מתחילה להיסגר, ולי יש כל כך הרבה מה לעשות לפני שהדלת נסגרת. לכן, ככל שאני מזדקן כך אני צריך לעבוד קשה יותר" (שיג ושיח, א, עמ' 49). כיצד קשור הסיפור, היפה בפני עצמו, לפרשתנו? התשובה של הרב זקס היא באמצעות אנלוגיה לאברהם בן ה-137.
בפרשתנו משולבים שלושה אירועים בחיי אברהם: 1. קניית הקבר לשרה; 2. מינוי שליח למציאת חתן ליצחק; 3. נישואיו המאוחרים של אברהם לקטורה, המתוארים בסוף הפרשה. כמו אותו יהודי אנגלי, שהוזכר לעיל, כך אברהם נדרש לאקטיביות בסוף ימיו. פרשנים רבים שואלים מדוע הקדישה התורה פסוקים רבים לתיאור הקניין של חלקת הקבר לשרה ולסיפור מעשה השידוך של יצחק? הרב זקס משיב בדרכו הייחודית, המחברת את הסיפור המקראי לסיפור חייו של כל אדם ואדם. הוא מציין ש"קניית שדה המערה הוא מאורע רב חשיבות" (שם, עמ' 49), והראיה לכך היא שהתורה מדגישה שלוש פעמים את מעשה הקניין של המערה, ודווקא את הפן המשפטי שלו (בר' כה:ט, מט:ל; נ:יג). הסיבה לכך אליבא דהרב זקס היא: "ה' מבטיח, אבל אנחנו צריכים לפעול" (שם, עמ' 51. להלן רק ציון העמודים).
שתי הבטחות קיבל אברהם מהקב"ה: הבטחת הארץ והבטחת הזרע. אולם במציאות עומד אברהם בגיל מופלג – 137, כאשר אשת נעוריו הסתלקה לעולמה, ושתי ההבטחות טרם מומשו: על חלקת הקבר הקטנה שבחברון הוא צריך לנהל מו"מ עם בני חת ולשלם להם הון רב עבורה, ויצחק עדיין לא נשוי וצאצאיו אינם נראים באופק. אברהם אינו מתכנס באבלו על שרה, אלא מתחיל לפעול – קניית חלקת הקבר ומציאת אישה ליצחק, מתוך תפיסה המאמינה בהבטחת ה' המשולבת עם אקטיביזם אנושי: "ה' מבטיח, אבל מקיים איתנו ביחד". הרב זקס כותב שכך היה מעשה הצמצום בבריאת העולם, וזו הסיבה שנח היה צריך לעמול בבניית התיבה. לדבריו, מעשה הקניין של אברהם הוא רמז לדורות היאך קונים את ארץ ישראל: "א-להים נותן לנו את הכח לפעול, אבל את המעשה אנחנו צריכים לעשות. מה שמשנה את העולם, מה שמגשים את יעודנו, איננו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנו עושים בשבילו" (ההדגשה במקור, שם).
מאמרו הראשון לפרשה עוסק אם כן ביחס של בן אנוש לא-להים, ובמקומה של האקטיביות האנושית מול הבטחת הא-ל. במאמרו השני, שכותרתו "להאמין בעתיד", הרב זקס מתייחס לשאלה האנושית: מהו מקור הכוח של אדם בגיל מופלג, אחרי שנחל אכזבות רבות, לקום לעשייה מתוך אמונה בהבטחת ה'? במבט מפוכח וריאלי, סיפורו של אברהם הוא סיפור טראגי; הוא בן 137, ורוב שנותיו המתין לבן שיירש אותו, כפי שהבטיח לו ה'. סוף סוף, לאחר שגדל הילד נצטווה אברהם לעקוד אותו על המזבח, ולא ערער על דרישה זו. אחרי אנחת הרווחה, בהישמע הציווי "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בר' כב:יב), חווה אברהם רגעי אושר; הנה מתממשת ההבטחה הא-להית, אבל אז הגיעה בשורת האבל על מות שרה.
שבע פעמים הובטחה הארץ לאברהם, אבל כשהיה מעוניין לקבור אותה בחברון לא היה לו אפילו ד' על ד' אמות של חלקת קבר. הרב זקס מציג תרחיש:
לו סופר לנו שהוא בילה את שארית ימיו בעצבות ובהתבוססות בזיכרונות, לא היינו מופתעים. הוא עשה את כל מה שא-להים ביקש ממנו, אך קשה לומר שקיבל את כל מה שא‑להים הבטיח לו (עמ' 52).
הבטחת הארץ לא התקיימה, ונותר לו בן שכמעט הוקרב על המזבח. בנו ממשיכו טרם נישא, ולא הביא צאצאים. בקצרה: "לאברהם היו כל הסיבות שבעולם לשבת לרחם על עצמו" (שם)
כאן מדייק הרב זקס. הוא מוצא מכנה משותף בין שלושת הנושאים בפרשה: אברהם נכנס לקדחת של עשייה, שמטרתה לממש בעצמו את שתי הבטחות ה', הבטחת הארץ והבטחת הזרע: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ" (בר' כג:ג) – זו פנייה לאקטיביות אנושית למילוי חלקו בהבטחה הא-להית, קניית המערה ומציאת אישה ליצחק. יש הבטחה א-להית נוספת: "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בר' יז:ד), וגם אותה אברהם ממלא, ובגיל מופלג הוא נושא את קטורה לאישה. יש אומרים שנולדו לו ממנה 8 ילדים. הרב זקס כותב: "הפעלתנות אמנם צורכת אנרגיה, אבל היא מטעינה אותנו באנרגיה" (עמ' 51).
בנקודה זו הרב זקס מקשה: איך מתגברים על טראומה ועל אובדן? "מה נתן לאברהם את הנחישות, את יכולת להמשיך, את שלמות הרוח?" (עמ' 53). בתשובתו הוא משלב את הגיבור המקראי, אברהם, עם גיבורי ההווה, המשולבים במשנתו פעמים רבות – הגיבורים שורדי השואה.
את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר. איך – תהיתי, הם ממשיכים הלאה, עם הזיכרונות, המראות והמוראות? אנו יודעים שחיילים בריטים ואמריקנים ששחררו את מחנות ההשמדה לא שכחו לעולם את אשר ראו... ואם כך קרה לאנשים שרק ראו מחנה ריכוז ביום שחרורו, ודאי מסויטים לאין שיעור הם חיי מי שהיה אסיר במחנה וחווה את האימה ואת הייסורים. ובכל זאת, הניצולים שהכרתי נאחזו בחיים בעקשנות שאין כמוה, רציתי להבין מה נתן להם את הכוחות (שם).
שורדי השואה העסיקו רבות את מחשבתו של הרב, ולדבריו הוא גילה לבסוף את סוד ההישרדות היהודית – המבט לעתיד:
רוב האנשים הללו לא דברו על העבר, אפילו לא עם בני זוגם, אפילו לא עם ילדיהם. הם התמקדו בבניין חיים חדשים בארץ חדשה. הם למדו את השפה ואת המנהגים, הם מצאו עבודה. הם בנו קריירה. הם התחתנו והולידו. הם, שאיבדו את משפחותיהם, היו כמשפחה איש לרעהו. הם הסתכלו קדימה, לא לאחור. הם בנו עתיד (שם).
לדבריו, זהו ההסבר לתופעה הידועה שדור זה לא דיבר על מאורעות השואה, כפי שהוא מנסח תפיסה זו: "תחילה עליכם לבנות את העתיד, ורק אז תוכלו לחזור ולהתאבל אל העבר" (שם)
הרב זקס מביא כדוגמה את שורד השואה הידוע פרופ' ויקטור פרנקל שהגשים תפיסה זו בחייו. "פרנקל לימד אנשים לבנות עתיד, או ליתר דיוק לשמוע את העתיד הקורא להם (הדגשה במקור, עמ' 54).
במאמר נוסף לפרשתנו, בספרו: "רעיונות משני חיים", הרב זקס מביא דוגמה מ"האיש הזקן בעולם". ישראל קריסטל, שורד שואה שחגג מאה שנה ליום בר המצווה שלו, ונפטר חודש לפני יום הולדתו ה-114. הוא איבד את רעייתו ושני בניו במשרפות אושוויץ, ובעת השחרור שרד כיחיד מכל משפחתו, במשקל 37 ק"ג. הוא החל לבנות את חייו, נישא לשורדת שואה, הקים משפחה, עלה לארץ ישראל והקים בחיפה מפעל לממתקים. הוא זכה לקיים בר-מצווה שנייה בגיל 113, ובעודו עטוף בטלית הפרוסה על ילדיו וניניו הוא אמר להם: "אני איש אחד! תראו כמה אנשים הבאתי לעולם" (רעיונות משני חיים, עמ' 22). באמצעות ישראל קריסטל ז"ל מסביר הרב זקס את הפסוק: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ" (בר' כה:ח). זהו תיאור שלכאורה אינו תואם את הביוגרפיה של אברהם. ישראל קריסטל סבל ודאי בראשית דרכו. עם זאת, מבטו לעתיד והמשפחה שהקים הותירו אותו "זקן ושבע".
דרכו הפרשנית של הרב זקס עם המבט הדו-ממדי על סיפורי התורה, המשולבים ומוסברים על ידי סיפור חייו של עם ישראל בהווה, הם אכן "קריאה חדשה" של פסוקי התורה. הרב זקס נע מן העבר אל ההווה, ומן ההווה אל העבר, כי זהו סיפורו הגדול של עם ישראל. הרב זקס עורך את המסעות הללו תוך שימוש בארגז כלים עשיר ורחב דעת: היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, כלכלה ועוד. כל זאת במטרה להגיש את פרשיות השבוע כהדרכה לחיים יהודיים בהווה, ככותרת ספרו האחרון על פרשיות השבוע: "רעיונות משני חיים". וכך הוא כותב: "שיג ושיח הוא הניסיון שלי לשמוע, בתוך דברי הנצח של הקב"ה, את דבריו אל ההווה" (הקדמה לספרו "שיג ושיח").
הביוגרפיה המיוחדת של הרב זקס והדרך בה הגיע לעולם הרבנות עד לתפקיד הרב של בריטניה ידועים. דבריו בפרשה זו יש בהם תיאור למסכת חייו המיוחדת:
א-להים נכנס לחיינו כקריאה מן העתיד. הוא כמו מנופף לנו בידו מקצה אופק הזמן, מפציר בנו לצאת למסע ולבצע משימה, שאיכשהו, בדרכיו הנסתרות של הבורא, נולדנו כדי למלא. אינינו נמצאים בעולם במקרה. אנחנו כאן כי ה' רצה שנהיה כאן, ומפני שיש משימה שנועדנו להגשים. לא קל לגלות מהי... אבל לכל אחד יש משהו שא-להים קורא לו לעשות (שיג ושיח, עמ' 54).
הרב זקס ז"ל נרתם למשימה החשובה של קריאה בשם ה' בעולם המודרני, ועלינו להמשיך את מסע חייו בלימוד משנתו, ובקריאה בשם ה' בעולם כולו. תנצב"ה.
* הרב פרופ' יצחק קראוס...
