אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן
israel
להשתתפות ולעזרה בקידום פעילות העמותה בקרב הנוער (אנו פועלים בהתנדבות) בבקשה להכנס לאתר החברה www.hamikra.org ובלחיצה על הסמן "לתרומות" אפשר לתרום ולקבל קבלה עם אישור החזר מס 46.
*********************************************************************
הרצאה שניה עם הרב שמואל הרשלר יום ראשון ה' אדר 22.2.2026 שעה 20.00 (8.00 בערב) עם דפי מקורות.
הנושא: ביסוס הממלכה,סדרי המקדש והעבודה. בת פרעה,מלכת שבא,העושר והכבוד בשיא
פילוג הממלכה,עצת הזקנים והילדים; אישיותו של ירבעם ועלייתו לשלטון.
קוד לזום ל"דברי הימים בימינו" עם הרב שמואל הרשלר
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd= d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
שימרו על הקוד לפגישות הבאות. ניתן להקדיש את השיעור
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
***************************************************************
הרב לורד יונתן זקס בספר רעיונות משני חיים קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן מגיד ובתרגומו הנהדר של צור ארליך מביא לנו כאן מסר לחיים:
תרומה - המשכן ואפקט איקאה
הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי ערך סדרת ניסויים על התופעה המוכרת כ"אפקט איקאה": החיבה היתרה שאנו רוחשים לדברים שהם מעשה ידינו, שְׁמָה בא לה כמובן מרשת החנויות לריהוט בהרכבה עצמית. בשביל בעלי שתי ידיים שמאליות כמוני, הרכבה של חלקי רהיט דומה להרכבת פאזל ענק שחלק מהחלקים חסרים בו ואחרים נמצאים במקום הלא נכון. אבל בסופה של מלאכה, גם אם מדובר בהרכבה פשוטה אנו נוטים להרגיש איזו גאווה קלה. אנחנו מסוגלים לומר "אני בניתי את זה", אף כי מישהו אחר תכנן את המוצר, ייצר את החלקים וכתב את ההוראות. בדברים שהשקענו בהם עבודה יש מעין האמור בתהלים קכח, "יְגִיעַ כַּפִיךְ כִּי תֹאכַל אַשְׁרִיךְ וְטוֹב לָךְ".1
אריאלי רצה לבחון את הערך המוסף הזה: האם יש בו ממש? ובאיזו מידה? הוא ביקש ממתנדבים לבנות דגמים משוכללים של אוריגמי, קיפול נייר. ואז הוא שאל אותם כמה הם מוכנים לשלם כדי לקבל את מה שיצרו. התשובה הממוצעת הייתה 25 סנט. הוא שאל אנשים אחרים מאותה סביבה כמה הם מוכנים לשלם כדי לקנות את היצירות. התשובה הממוצעת הייתה 5 סנט. כלומר אנשים מוכנים לשלם על דבר שהם עשו בעצמם פי חמישה ממה שהם היו מוכנים לשלם על חפץ זהה שהם לא עשו. מסקנותיו היו: המאמץ שאנו משקיעים בחפץ מסוים משנה לא רק אותו; הוא משנה גם אותנו ואת האופן שאנו מעריכים בו את העצם. וכן: ככל שעמלנו יותר, כך גדלה אהבתנו לפרי עמלנו.2
1. על תענוגות העבודה הפיזית בכלל ומלאכת היד בפרט ראו Matthew Crawford, The Case for Shop Class as פורסם באמריקה תחת הכותרת( Working with your Hands, London: Viking, 2010 Soulcraft). בקרב הציונים בדורות קודמים רווחה תחושה חזקה שעבודת האדמה היא לעצמה חוויה
רוחנית. היטיב לבטא זאת א"ד גורדון, שהושפע מהתנ"ך וגם מכתבי טולסטוי
2. דן אריאלי, לא רציונלי אבל לא נורא, מאנגלית: לי מיכאל ברגר, אור יהודה: כנרת, זמורה
*************
כך קורה גם בסיפור בניין המשכן המתחיל בפרשתנו ונמשך, כמעט ברציפות. עד סוף החומש. אין להשוות כמובן בשום אופן את בניין המשכן - ובו הקודש וקודש הקודשים - עם מעשה של חולין כהרכבה עצמית של רהיט, אבל ברובד האנושי יש קווים פסיכולוגיים מקבילים בין השניים.
המשכן היה הדבר הראשון שבני ישראל יצרו במדבר, ותחילת בנייתו היא נקודת מפנה בעלילת ספר שמות. עד עכשיו, הקב"ה עשה את כל העבודה. הוא היכה את המצרים. הוא הוציא את העם לחופשי. הוא קרע את הים והעביר את בני ישראל בתוכו בחרבה. הוא הוריד להם אוכל מהשמיים והוציא להם מים מסלע. אבל כמעט תמיד, לבד מן המקרה היחיד של שירת הים, העם לא הוקיר את מה שקיבל. הוא היה כפוי טובה. הוא התלונן.
והנה עתה הורה ה' למשה להוביל את העם להיפוך תפקידים. במקום שהוא יעשה דברים בשביל בני ישראל, בני ישראל נדרשים לעשות דברים בשבילו. העניין כאן איננו ה'. ה' אינו זקוק למשכן, לבית על פני האדמה, מפני שה' שוכן בכל מקום. כמאמרו בפי הנביא ישעיהו: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אִי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (סו, א). העניין הוא בני האדם, כבודם וכבודם העצמי. במעשה יוצא דופן של צמצום נתן ה' לבני ישראל הזדמנות לעשות דבר מה במו ידיהם, דבר מה שהם יוקירו מפני שהם עשו אותו. כל מי שנדבו ליבו יכול היה לתרום, מכל אשר לו: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשַׁשׁ וְעִזִים, וערת אִילִם מְאָדָּמִים וְערֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִים, שֶׁמֶן לַמָּאר, בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטרֶת הַסַמִים, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלְאִים לָאֵפֹד וְלַחשן" (שמות כה, ד-ז). היו שתרמו את עמלם ואת כישרונם. לכולם ניתנה ההזדמנות להשתתף: נשים כגברים והעם לכל שדרותיו.
זו הייתה הפעם הראשונה שה' ביקש מהעם לא רק ללכת במדבר אחר עמוד האש ועמוד הענן, או לשמוע בקולו, אלא להיות פעילים: להיעשות בונים ויוצרים. והיות שנדרשו לשם כך עמלם, מרצם וזמנם, הם שיקעו במשכן חלק מעצמם - כיחידים וכעדה. כי אכן, כדברי אריאלי, אנו מוקירים את מה שאנו יוצרים. המאמץ ששיקענו בחפץ משנה לא רק אותו, אלא גם אותנו.
רעיון משנה חיים 19:
כגודל המאמץ שאנו משקיעים בדבר שאנו עושים כן גודל אהבתנו לו. אם רצונכם שאנשים יעריכו משהו, תנו להם להשתתף ביצירתו. הם ישנו אותו - וישתנו בעצמם; הם יתאמצו - ועל כן יאהבו את פרי ידיהם.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
***********************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת תרומה תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס במסר מהפרשה : "שני סיפורי יצירה"
התורה מתארת שני מעשים של יצירה: בריאת העולם בידי א-לוהים – והקמת המשכן, גלגולו הראשון והנייד של המקדש, בידי בני ישראל.
הקשר בין השניים אינו מקרי. כפי שהראו מפַרשים רבים, התורה יצרה מקבילות מילוליות רבות בין הסיפורים. התוצאה אינה משאירה מקום לטעוּת. הקמת המשכן משקפת את בריאת העולם. כשם שאלוהים ברא את העולם, כך הוא הנחה את בני ישראל לבנות את המשכן. זהו המעשה המשותף, הבונה והגדול הראשון שלהם מאז חצו את ים סוף, יצאו מתחומיה של מצרים ונכנסו לתחומם החדש כעַם האלוהים. כשם שהעולם התחיל במעשה של יצירה, כך מתחילה גם ההיסטוריה היהודית, תולדותיו של עם גאוּל:
העולם (בראשית)
המשכּן (שְמות)
"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ" (א, ז)
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (כה, ח)
"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (א, טז)
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן" (כה, י)
"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ" (א, כה)
"וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן" (כה, כג)
"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (א, לא)
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (לט, מג)
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם" (ב, א)
"וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (לט, לב)
"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ב, ב)
"וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (מ, לג)
"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים" (ב, ג)
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט, מג)
"וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (ב, ג)
"וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו" (מ, ט)
מילות המפתח – לעשות, לראות, לכלות, לברך, לקדש, מלאכה, והנה – הן אותן מילים בשני הסיפורים. משתמע מכך שעשיית המשכן הייתה לבני ישראל מה שבריאת העולם הייתה לא-לוהים.
אך ישנו גם פער, והוא עצום. סיפור בריאת העולם מקופל ב-34 פסוקים (בראשית א, ושלושת הפסוקים הראשונים בבראשית ב). סיפור בניית המשכן משתרע על פני מאות פסוקים, לאורך יותר מחמש פרשות (תרומה, תצווה, חלק מכי תישא, ויקהל ופקודי); הוא ארוך פי עשרה ויותר מסיפור הבריאה. מדוע? הרי העולם עצום, והמשכן צמצום – מבנה צנוע של מוטות ויריעות שאפשר היה לפרקו ולשאת אותו ממקום למקום במסעות במדבר. אם המקום שהתורה מקצה לנושא מסוים מעיד על החשיבות שהיא מייחסת לו, מדוע הקדישה שטח וזמן רבים כל כך למשכן הקטן, וכה מעטים לעולם הגדול?
התשובה עמוקה. התורה איננה ספרוֹ של האדם על א-לוהים. היא ספרו של א-לוהים על האדם. בורא אינסופי וכול-יכול אינו מתקשה לברוא בית לאנושות. אך מה קשה לבני אדם, סופיים ופגיעים שכמונו, ליצור מקום לא-לוהים! אבל זו בדיוק היא התכלית – לא רק של המשכן, אלא של התורה כולה. מדרש חז"ל (תנחומא בובר, נשא, כד) מציג זאת בציוריות:
"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן]" (במדבר ז, א). רבי יהודה הנשיא] אומר, כל מקום שנאמר "וַיהי" – דבר חדש הוא. ור' שמעון בר יוחאי אומר, כל מקום שהוא אומר "וַיהי" – דבר שהיה ופסק להרבה ימים, וחזר להיות לכמות שהיה.
זהו שאמר הכתוב "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה]" (שיר השירים ה, א). בשעה שברא הקב"ה העולם, הִתְאַוָּה שיהא לו דירה בתחתונים =על פני האדמה] כשם שיש לו בעליונים. קרא את אדם וצִוָּהוּ ואמר לו, "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, טז-יז) – ועבר על ציוויו. אמר לו הקב"ה, "כך נִתאוֵיתי, כשם שיש לי דירה בעליונים כך יהא לי בתחתונים, ודבר אחד צויתי אותך, ולא שמרת אותו!" מיד סילק הקב"ה שכינתו לרקיע...
המדרש ממשיך כאן ומונה את חטאיה הבאים של האנושות. כל אחד מהם גרם לאלוהים להרחיק את שכינתו מהארץ לרקיע גבוה עוד יותר. עד שהגיעו אברהם וצאצאיו, וכל אחד מהם, מדור לדור, גרם להחזרת השכינה צעד נוסף אל עבר הארץ. לבסוף,
עמד משה והוריד את השכינה. אימתי? כשהוקם המשכן. אמר הקב"ה, "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה]" – לדבָר שהייתי מִתאוה לי מבראשית]". וזה הוא "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה", מכאן אמר ר' שמעון בן יוחאי, אין "וַיהי" אלא דבר שהיה ונפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהיה.
עשיית המשכּן, אותו משכן קטן ורעוע, הייתה מאורע בעל חשיבות קוסמית. היא הורידה את השכינה מהשמיים לארץ (והרי "משכן" ו"שכינה" שורש אחד להם). ועדיין, איך עלֵינו להבין רעיון זה? התשובה טמונה באחת ממילות המפתח של התורה, המילה "קדוש".
כפי שלימדו המקובלים, בריאה העולם הייתה כרוכה בהצטמצמותו של הבורא. המילה "עולם" עומדת בזיקה ישירה למילה "נעלם". שכן כדי שיתקיים עולם, על הבורא להיעלם מבחינה מסוימת; קיומם של רצון חופשי, בחירה ואחריות מוסרית מחייב שנוכחותו של האל לא תהיה מוחשית וטוטלית. כשבני ישראל שמעו את קול האל בהר סיני הם אמרו למשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו). השכינה הישירה והבלתי-אמצעית של האל מציפה עד לבלי שׂאת.
האינסופי דוחק את הסופי. א-לוהים כמוהו כהורֶה; ורק כאשר הורה משחרר את הילד, יכול הילד ללמוד ללכת. השחרור פירושו בהכרח שהפעוט ידדה וימעד. אבל לא לעַד. בסופו של דבר ילמד ללכת. כך הוא גם בצורות אחרות של לימוד-באמצעות-עשייה. שלב אחר שלב חייבת האם וחייב האב לסגת עוד צעד ועוד אחד ולהניח לילדם לגדול. כך צריך גם האל לנהוג באנושות, בבניו ובנותיו העשויים בצלמו, עד שהאדם ייעשה שותפו של האל בבריאה. הבריאה היא מעשה של צמצום, שאלוהים מגביל בו את עצמו.
אלא שהדבר יוצר פרדוקס. אם א-לוהים נוכח בכל מקום, לא נותר מקום לבני האדם. אבל אם א-לוהים אינו נוכח בשום מקום, איך תדענו האנושות? איך תגיע אליו, איך תתקרב אליו? איך יבין האדם מה ה' דורש ממנו? התשובה, הנרמזת כבר בסיפור הבריאה, היא שהאל שומר בכמה ממדים תחום לעצמו בלבד. הממד האחד הוא הזמן. כאן תוחם לו האל את היום השביעי (ובהמשך התורה את החודש השביעי, השנה השביעית, ושנת היובל שבתום שבע שביעיות שנים). הממד השני הוא העמים. משנחלקה האנושות ללשונות ולציוויליזציות רבות, ייחד לו א-לוהים את בני בריתו, את עם ישראל. הממד השלישי הוא המרחב. וזהו המִשכּן. מקום שכינתו המיוחד לו על פני האדמה ובתוך בני ישראל. כל אחד מהמתחמים הללו קדוש; כלומר, שכינת האל מגיחה בו מן הנֶעֱלָם אל הנִגְלֶה. מה ששַבת היא לזמן, המשכן הוא למרחב: קדוש, נבדל, מתחם האל. הקדוש הוא הזירה המטפיזית שבה נפגשים שמיים וארץ.
למפגש זה יש פרמטרים מפורטים. כאן מושל האל; כאן לא רודה האדם. על כן, המפגש קשור בוויתור של האדם על רצונו היוצר. אין בו מקום ליוזמה פרטית אנושית. על כן, בהמשך סיפור המשכן, ימותו נדב ואביהוא בני אהרן בהביאם "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). כי בעוד החול הוא הזמן והמקום שבהם א-לוהים מגביל את עצמו כדי ליצור מקום לאדם – הנֵּה הקודש הוא הזמן והמקום שבהם מגביל את עצמו האדם כדי ליצור מקום לא-לוהים.
על כן, בניית המשכן בידי בני ישראל היא מקבילתה של בריאת העולם בידי א-לוהים. שניהם היו מעשים של ויתור, שבהם הצד היוצר פינה מקום לצד האחר. הפירוט הרב שנוקטת התורה במעשה המשכן נועד להראות ולהדגיש ששום פרט במפעל הזה לא נעשה ביוזמתם של משה, בצלאל או מי מבני ישראל. מכאן העדר ההקבלה בהיבט אחד מכריע. בעוד אחרי בריאת העולם אנו קוראים "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", הנה אחרי בניית המשכן הנוסח הוא "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'".
כשהדברים מגיעים אל הקודש, "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" הוא המקבילה האנושית ל"טוֹב מְאֹד" האלוהי. החול הוא התחום שאלוהים מפַנה לאדם. הקודש הוא התחום שאנו מפנים לאלוהים.
סביב שולחן שבת
