באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת צו תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה "אלימות וקדושה"
מדוע קורבנות? נכון, למן חורבן בית שני הקורבנות אינם חלק מחיי היהדות. נכון, הם רק אמצעי למטרה. אבל מדוע בחר ה' במטרה שהאמצעים להשגתה הם כאלה? שאלה זו היא כמובן אחת השאלות העמוקות ביהדות, ויש לה תשובות רבות. אלך כאן בעקבות אחת מהן, שניתנה לראשונה בידי ההוגה בן המאה החמש-עשרה רבי יוסף אלבו ביצירתו "ספר העיקרים".
נקודת המוצא למהלך של הרב אלבו איננה שאלת הקורבנות, אלא שתי שאלות מסקרנות אחרות. הראשונה: מדוע אחרי המבול התיר א-לוהים לבני האדם לאכול בשר (בראשית ט, ג-ה)? קודם לכן, מבריאת העולם ועד המבול, לא האדם ולא בעלי החיים אכלו בשר (בראשית א, כט-ל). מה גרם לא-לוהים לשנות, כביכול, את דעתו? והשאלה השנייה: במה שגה קין כאשר הקריב לא-לוהים "מִפְּרִי הָאֲדָמָה" (בראשית ד, ג-ה)? דחייתה של מנחה זו הובילה ישירות לרצח הראשון בהיסטוריה: קין הרג את הבל. מה היה ההבדל העקרוני בין מנחותיהם של קין ושל הבל?
הרב אלבו סבר שהרג בעלי חיים כדי לאוכלם הוא ביסודו רע. מדובר בנטילת חייה של ברייה בעלת יכולת חישה לשם סיפוק צרכינו. גם קין ידע זאת. הוא האמין שיש קרבה רבה בין האדם ליתר החיים. משום כך בחר להביא מנחה מן הצומח ולא מן החי (על פי הרב אלבו, הטעות של קין הייתה רק שבחר להקריב ירקות ולא פירות: את התוצר הצמחי הנמוך במקום את זה הגבוה). הבל, לעומת זאת, האמין שיש הבדל מהותי בין האדם ובעלי החיים. הרי א-לוהים בירך את אדם וחוה במילים "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח)!
על כן הביא הבל מנחה מן החי. כשראה קין שאלוהים שעה למנחתו של הבל ולא למנחתו שלו, חשב כך: אם א-לוהים, שאומנם אסר עלינו להרוג חיות כדי לאוכלן, מתיר להרוג חיות כדי להקריבן לו, ואף מעדיף קורבן מסוג זה; ואם (כפי שקין כאמור הניח) אין הבדל מהותי בין בני אדם ובעלי חיים, והם נמצאים על רצף אחד – כי אז ראוי שאקריב לא-לוהים את הקורבן החי היקר ביותר, הלא הוא הבל אחי. קין הרג אם כן את הבל לא מתוך קנאה או שנאה, אלא כדי להקריבו לא-לוהים.
זו הסיבה שה' התיר אחרי המבול לאכול בשר. לפני המבול "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג). העולם היה מלא באלימות. אלימות, כך התברר, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם. אם אין ה' רוצה להביא על האנושות מבול שני, עליו להביא בחשבון את הנתון הזה, ולהנמיך את דרישות הסף מבני האדם. ארשֶה להם, הוא אומר, להרוג חיות, ואאסור רק את הרג בני האדם, שכן האדם הוא צורת החיים היחידה שאינה רק ברואת אלוהים אלא גם עשויה בצלמו. כך אפשר להבין את פשרו התמוה לכאורה של רצף הפסוקים שלאחר יציאת נוח ומשפחתו מהתיבה:
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (בראשית ח, כ-כא).
וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם ... כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל ... וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ; כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט, א-ו).
לאור פירושו של הרב אלבו, הגיונם של הדברים ברור. נוח מקריב קורבנות מן החי, כהודיה על כך ששרד מן המבול. ה' רואה שבני האדם זקוקים לדרך זו של ביטוי עצמי. יש להם נטייה מוּלדת לאלימות ("יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"). כדי שהחברה האנושית תתקיים, יש להתיר לבני האדם להפנות את האלימות שלהם לבעלי חיים שאינם אדם – לצורכי אכילה ולצורכי הקרבה. הקו האדום הראשי של המוסר יהיה הקו המבחין בין אדם לשאינו אדם. ההיתר להרוג חיות מלווה באיסור מוחלט על הרג בני אדם ("כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם").
אין פירוש הדבר שדעתו של הקב"ה נוחה מהריגת בעלי חיים לצורכי אכילה והקרבה – אלא שבהתחשב בנטייתם המולדת של בני האדם לשפיכות דמים, איסור על כך הוא אוטופי. הוא אינו מתאים למציאות העכשווית, אלא לאחרית הימים. עד אז, הרע במיעוטו הוא לאפשר לבני האדם להמית בעלי חיים במקום לרצוח זה את זה. הקורבנות מן החי הם ויתור לטבע האדם.א.] הקורבנות הם תחליף לאלימות המכוונת נגד בני אדם.
בימינו הֶחֱיָה את התובנה הזו הוגה הדעות הצרפתי רֶנֶה ז'יראר. הוא עסק בכך בספריו, ביניהם 'האלימות והקדוּשה', 'השעיר לעזאזל' ו'דברים שהוחבאו מאז היווסד העולם'. לטענתו, לכל הקורבנות יש מכנה משותף;
מכנה משותף זה הוא האלימות הפנימית. הקורבן טוען שהוא יכול לבטל את הסכסוכים, את העוינוּת, את היריבות, הקנאות והמריבות בין המקורבים, ולהשכין את ההרמוניה החברתית. בכך הוא מחזק את האחדות החברתית. הכול נובע מכך ב.
הצורה החמורה ביותר של אלימות בין חברות ובתוכן היא הנקמה, בשל מעגליותה האינסופית. כאשר ראה הלל הזקן גולגולת של אדם צפה על פני המים אמר "על דאטפת אטפוך, וסוף מטייפייך יטופון": על שום שהטבעת הטביעו אותך, וסופם של מטביעיך שיטביעום (משנה, אבות ב, ז).
למעגל הנקמות אין סוף טבעי. בני מונטגיו ובני קפיולט, המוכרים מהמחזה 'רומאו ויוליה', ימשיכו להרוג אלו באלו. כך גם בני טטאליה ובני קורלאונה, מכרינו מהסרט 'הסנדק', ויתר הקבוצות הניצות בספרות, בקולנוע ובהיסטוריה. זהו מעגל הרסני שהחריב קהילות שלמות. לפי ז'יראר, את הבעיה הזאת נועדו הקורבנות לפתור. המעשה הדתי הראשוני, הוא אומר, הוא הקורבן, והקורבן הראשוני הוא השעיר לעזאזל. אם שבטים א ו-ב, הלוחמים זה בזה, יכולים להקריב בן שבט ג, שניהם ירוו את תשוקת שפיכות הדמים שלהם בלי להסתכן בנקמה, בפרט אם שבט ג חלש מכדי שיוכל לנקום. הקורבנות הם דרך לתיעול האנרגיה ההרסנית של הנקם.
אך אם האלימות מושרשת כל כך בטבע האדם, מדוע נותרו הקורבנות נחלת חברות קדומות, ואילו בחברות מודרניות אין הם נהוגים עוד? ז'יראר מסביר שבעולם המודרני נמצאה דרך אחרת להחליף את הנקם:
קיים מעגל קסמים של נקמה, ואין אנו משערים כל עיקר את דרגת השפעתו על החברות הפרימיטיביות. מעגל קסמים זה אינו קיים עבורנו. מה הסיבה לזכות יתר זאת? על שאלה זו נוכל לתת תשובה קטגורית באשר למוסדות. המערכת המשפטית היא זו שמרחיקה את סכנת המלחמה. היא לא מבטלת את הנקמה, אלא מגבילה אותה למעשה תגמול אחיד, שביצועו מופקד בידי סמכות ריבונית ומקצועית בתחומה. ההחלטות של הסמכות המשפטית הן המילה האחרונה של הנקמה ג.
אינני יכול לומר אמֵן על המינוח שז'יראר נוקט כאן. נקמה איננה צדק. נקמה איננה עונש. הנקמה נטועה כולה בזירת האני-אתה, או האנחנו-אתם. היא אישית. העונש הוא על-אישי. אין כאן בני מונטגיו נגד בני קפיולט – אלא אלו ואלו נתונים לשיפוטו המאוזן של החוק. אבל הנקודה המהותית שז'יראר מעלה כאן נכונה ונחוצה.
התרופה היעילה היחידה לאלימות היא שלטון החוק.
התיאוריה של ז'יראר מאששת את השקפתו של הרב אלבו. הקורבן (ואכילת הבשר) נכנסו ליהדות כתחליף לאלימות. היא אף עוזרת לנו לעמוד על תובנה עמוקה של נביאי ישראל: שהקורבנות אינם מטרות לעצמם, אלא חלק מתוכניתה הגדולה של התורה לכונן עולם שנגאל ממעגל הדמים של הנקמה. חלקה האחר של התוכנית הוא משאלתו הגדולה ביותר של א-לוהים: ליצור עולם שהצדק והמשפט מושלים בו. זהו כזכור הייעוד שהציב ה' בפני אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
האם ההיסטוריה האנושית הגיעה אם כן לשלב שבו כבר אין טעם בהקרבת בעלי חיים? האם הצדק והמשפט הצליחו ליצור מציאות שבה איננו צריכים עוד פולחנים דתיים כתחליף לאלימות בין בני אדם? הלוואי. למרבה הצער, התשובה שלילית. נפילתה של ברית המועצות, הסרת חומת ברלין וקץ המלחמה הקרה גרמו לכמה הוגים לטעון שהגענו ל"קץ ההיסטוריה". לא תהיינה עוד מלחמות אידיאולוגיות. העולם יעבור לכלכלת שוק ולדמוקרטיה ליברלית.ד. אך המציאות טפחה על פניהם. גלים של מלחמות אתניות היכו בבוסניה, בקוסובו, בצ'צ'ניה וברואנדה, ובעקבותיהם מלחמות אלימות אף יותר במזרח התיכון, באפריקה התת-משוונית ובחלקים של אסיה. בספרו 'כבודו של הלוחם'ה.הציע מייקל איגנטייף הסבר למה שקרה:
המכשול המוסרי העיקרי העומד בדרכה של ההתפייסות הוא תשוקת הנקם. בימינו, תשוקה זו נחשבת בדרך כלל רגש ירוד ובלתי ראוי, ומפני שהיא נחשבת לכזו, משמעותה המוסרית בעיני אלה החווים אותה כמעט שאינה זוכה להבנה. אבל הנקם, מנקודת מבט מוסרית, הוא תשוקה לשמור אמונים למתים, לכבד את זכרם על ידי המשכת המלחמה שלהם מן הנקודה שהם נאלצו לנטוש אותה. הנקמה היא שמירת אמונים בין דורות...
למעגל בין-דורי זה אין נקודת סיום הגיונית... אבל דווקא אי-האפשריות של הנקמה הבין-דורית היא זו הלוכדת קהילות במעגל הכפייתי של הנקם...
להתפייסות אין שום סיכוי נגד הנקמה, אלא אם היא מכבדת את הרגשות שבבסיס תאוות הנקם ומציעה להן חלופה בדמות טקסים המלמדים את הקהילות שקודם לחמו זו בזו להתאבל על מתיהן ביחד ו.
תאוות הנקם האנושית חיה וקיימת. דיני הקורבנות מדברים לא רק אל עידן שהיה ואיננו. הם אומרים לנו שלושה דברים, שחשיבותם בזמננו אינה פחותה מחשיבותם בעולם העתיק. ראשית, האלימות היא חלק מטבע האדם, והיא מסוכנת במיוחד כשחובר אליה אתוס הנקם. שנית, במקום להכחיש את קיומה של האלימות, עלינו למצוא דרכים לתעל אותה כך שלא תתבע עוד ועוד קורבנות אדם; ושלישית, החלופה הסופית היחידה לקורבנות בעלי חיים ולקורבנות אדם היא זו שנוסחה לראשונה לפני אלפי שנים בפי נביאי ישראל. מכולם היטיב לומר זאת הנביא עמוס:
כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט; הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן (עמוס ה, כב-כד).
שאלות לשולחן שבת
א.על השאלה מדוע אלוהים אינו בוחר לשנות את טבע האדם ראו רמב"ם, מורה נבוכים, ג, לב.
ב .רנא ז'יראר, האלימות והקדושה, מצרפתית: יותם ראובני, תל אביב: נמרוד, תשס"ט, עמ' 13.
ג. שם, עמ' 21.
ד. פרנסיס פוקויאמה, קץ ההיסטוריה והאדם האחרון, מאנגלית: נדיבה פלוטקין, תל-אביב: אור-עם, תשנ"ד.
ה. Michael Ignatieff, The Warrior's Honor: Ethnic War and the Modern Conscience, New York: Henry Holt, 1997.
ו. שם, עמ' 188–190.
******************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר "רעיונות משני חיים-קריאות חדשות בפרשת השבוע"2021 בתרגומו של צור ארליך על פרשת צו עמ' 113 כותב כותרת : "יהדות היא הודיה" הרב לוקח פסוק בפרשה ומעביר לנו מסר יוצא מן הכלל!
הכרת הטוב הוא מסר כל כך חשוב שברשותכם אני מעתיק את כולו!
פרשת צו -יהדות היא הודיה:
המילים הראשונות שלְמַדנו לומר בכל בוקר, עם ההתעוררות ממש, הן "מודה אני". עוד לפני התודעה - באה התודה. הפועל "מודה" בא אפילו לפני ה"אני", שלא כרגיל בעברית. היהדות כרוכה בעקבה בהודיה. ההודיה כתפיסת עולם היא רעיון שבכוחו לרומם את חיינו; והמחקר המדעי מן העת האחרונה מספק לכך תימוכין מפתיעים.
המקור למצוות ההודיה נמצא בפרשתנו. אחד הקורבנות המפורטים בה הוא קורבן תודה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהַקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצוֹת מְשָׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מַרְבַּכֶת חַלֹת בְּלוּלֹת בַּשֶׁמֶן" (ויקרא ז, יב).
זה כמעט אלפיים שנה שאיננו מקריבים קורבנות, אך עקבות קורבן התודה נמצאות בחיינו גם היום, בדמות ברכת הגומל. מי שהיה נתון בסכנה ויצא ממנה מברך בבית הכנסת, בעלותו לתורה או לאחר קריאת התורה, את ה' "הגומל לחייבים טובות", כלומר גומל טובות למי שאינו ראוי להן. חז"ל הגדירו את החייבים בברכה יורדי ים, הולכי מדבריות, זו על פי מזמור תהלים קז: "ארבעה צריכים להודות מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".
בעיניי, הדחף הכמעט אוניברסלי להודות הוא מסימני השגב בחוויה האנושית.
לא רק לטייס אנו רוצים להודות כשאנו נוחתים בשלום לאחר טיסה מסוכנת; ולא רק למנתח, משעברנו ניתוח קשה; ולא רק לשופט או לפוליטיקאי משהשתחררנו מהכלא או נפדינו מן השבי. בכל המקרים הללו אנו מרגישים כי לא רק יד אדם הייתה בדבר; שהיד המניעה את חיילי השחמט האנושיים על לוח המשבצות של המציאות חשבה עלינו; שהשמיים עצמם ירדו ארצה ובאו לעזרתנו.
חברות ביטוח מכנות לפעמים אסונות טבע "כוח עליון", ובחו"ל תשמעו מפיהן אפילו את הכינוי "מעשי אלוהים". אבל הרגש האנושי נוטה אל ההפך. א-לוהים משויך לחדשות הטובות, לפדות הפלאית, למנוס מאסון. האינסטינקט הזה - להביע את תודתנו למהות הנמצאת מעל ומעבר לנסיבות הטבעיות ולפעולת אנוש - הוא עצמו סימן לשגב. הדחף הזה המקנן בנו אומנם אין בו כדי להוכיח את מציאות האל, אך הוא רומז לנו בבירור להימצאות יסוד רוחני עמוק בלב האדם. דחף זה אומר לנו שאין אנו אוסף שרשורים אקראיים של גנים אנוכיים המשתכפלים בחשכה. גופנו הוא אולי תוצר של הטבע ("כִּי עָפָר אַתָּה וְאֵל עָפָר תָּשׁוּב"), אבל יש משהו בתוכנו השואף אל מישהו שמעבר לנו: אל נשמת העולם, אל ה"אתה" האלוהי שאנו שוטחים אליו את תודתנו. זוהי הכמיהה שביטא קורבן התודה, ושברכת הגומל מבטאת עד היום.
השפעתה הגופנית הדרמטית של ההודיה נחשפה לראשונה במחקר רפואי גדול
רק בפרוס המאה הנוכחית. המחקר נודע בשם מחקר הנזירות. כ־700 נזירות ממסדר "אחיות בית הספר של גברתנו" בארצות הברית הסכימו להנגיש את הרישומים האישיים והרפואיים שלהן לצוות של חוקרי תהליכי הזדקנות ואלצהיימר. בתחילת המחקר, בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, היו המשתתפות בנות 75 עד 102. המחקר נערך במשך כעשור, אולם יריעת הזמן שנגולה בו הייתה ארוכה הרבה יותר: מימי בחרותן של הנזירות. את זאת אפשרה עובדה מיוחדת. בסביבות שנות השלושים, כאשר היו הנזירות הללו בשנות העשרים לחייהן, ביקשה מהן ראשת המסדר לכתוב דין וחשבון אוטוביוגרפי קצר על חייהן ועל הסיבות שגרמו להן להצטרף למגזר, מסמכים אלה נותחו בידי החוקרים בעזרת קידוד שפותח במיוחד לצורך זה, המאפשר בין היתר לציין רגשות חיוביים ושליליים. בתקופת המחקר נבדק מדי שנה מצבה הרפואי של כל נזירה. כך יכלו החוקרים לבדוק אם יש מתאם בין מצבן הרגשי של הנזירות בצעירותן לבין מצב בריאותן בזקנתן. העובדה שכל הנזירות ניהלו כל אותן עשרות שנים שמאז הצטרפותן למנזר אורח חיים דומה מאוד הפכה אותן לקבוצה אידיאלית לבחינת השערות בדבר הקשר בין עמדות רגשיות לבין בריאות גופנית.
התוצאות, שפורסמו בשנת 2001, היו מדהימות. ככל שהנזירה ביטאה בצעירותה רגשות חיוביים יותר - שביעות רצון, הכרת תודה, אושר, אהבה ותקווה - כך גדלה הסבירות שכעבור שישים שנה ויותר תהיה חיה ובריאה. בין בעלות הרגשות החיוביים הרבים לבין אלו שנטו לרגשות שליליים יותר נמצא פער בן כשבע שנים בתוחלת החיים. ממצא זה היה כה מרשים, שהוא בישר את הולדתו של תחום מחקר חדש, חקר הכרת התודה, והיה אבן דרך בהעמקת ההבנה של השפעת הרגש על הבריאות.
בזכות מחקר הנזירות, ושפע המחקרים שבאו בעקבותיו, אנו מכירים כיום את דרכי ההשפעה הרבות של פיתוח רגש הכרת הטוב. הוא משפר את הבריאות הגופנית ואת החיסון מפני מחלות. אנשים מכירי־טוב נוטים יותר להתעמל דרך קבע ולהקפיד על בדיקות רפואיות שגרתיות. רגש ההודיה מפחית רגשות מכאיבים כגון טינה, תסכול וחרטה, ואת ההסתברות לדיכאון. הוא עוזר להימנע מרגשות נקמניים מוגזמים לאחר חוויות שליליות. הוא אפילו נוטה להיטיב את השינה. הוא מעודד את הכרת הערך העצמי, ומצמצם את הסיכויים שאדם יקנא בזולתו על הישגיו והצלחותיו. למכירי טוב גם יש, בממוצע, מערכות יחסים מוצלחות יותר. אמירת "תודה" היא שמן בגלגליה של החברות, והיא גם גורמת לעובדים להפיק יותר. כן היא משמשת רכיב מרכזי בחיזוק החוסן. מחקר שנעשה בקרב ותיקי מלחמת וייטנאם מצא כי אלה מהם שנטו להכרת הטוב סבלו משיעור מופחת של תסמינים פוסט טראומטיים. הידיעה כמה רבים הם הדברים שראוי כי נודה עליהם עוזרת לנו לעבור בשלום חוויות קשות, מפיטורין עד שכול.
התפילה היהודית היא סמינר מתמשך בהכרת הטוב. ברכות השחר הנאמרות בתחילתו של כל יום הן שיר הודיה על החיים: על גופנו, על עולמנו הגשמי, על הקרקע שאנו עומדים עליה ועל העיניים שניתנו לנו לראות בהן. הכרת הטוב אחראית גם למאפיין מרתק של תפילת העמידה. בחזרת הש"ץ, החזן חוזר בקול על תפילת העמידה שהקהל אמר קודם בלחש. לקהל אין חלק פעיל בחזרת הש"ץ, לבד מאמירת אמן ומהשתתפות בקדושה – אך יש בה ברכה אחת שהקהל פעיל בה לכל אורך הדרך. זוהי ברכת ההודיה. כשהחזן מגיע למילים "מודים אנחנו לך" שבראש הברכה, הקהל מתחיל לומר במקביל ברכת הודיה אחרת, הידועה בשם "מודים דרבנן". זו הברכה היחידה בחזרת הש"ץ שהקהל אינו מסתפק בה באמירת אמן. הרב אליהו שפירא (1712-1660) מסביר בספרו אליהו רבה שהסיבה לכך היא שאמירת תודה היא דבר שאי אפשר להשאיר לאחרים לעשות בשמנו. התודה צריכה לבוא ישירות מאיתנו.
הכרת התודה מיטיבה אפוא עם הנפש וגם עם הגוף. היא תורמת לאושר - ולבריאות. זהו גם רגש המגשים את עצמו: ככל שאנו משבחים יותר את הטוב שבחיינו, כך אנו מגלים בחיינו יותר טוב הראוי לשבח.
הדבר אינו קל ואינו טבעי. נטייתנו התורשתית היא להתמקד יותר ברע ופחות בטוב. מטעמים ביולוגיים ברורים, יש לנו רגישות יתר לאיומים וסכנות פוטנציאליים.
אם רצוננו להיות מודעים לטוב הרב שעלינו להכיר תודה עליו, עלינו למקד אליו קשב מיוחד. כדי לעוררנו לכך קיבלנו מצוות רבות הגורמות לנו, באופן זה או אחר, להכיר תודה: התפילה, ברכות הנהנין, השבת, ועוד ועוד.
כה מרכזית היא ההודיה בחיינו ובאמונתנו, שאנו אפילו נושאים את ההודיה בשמנו הקיבוצי. יהודה, שבעקבותיו אנו נקראים יהודים ואמונתנו יהדות, שמו בא מן ההודיה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'", אמרה לאה בקוראה לבנה הרביעי בשם יהודה (בראשית כט, לה). היהדות היא הודיה. זו איננה ההגדרה הראשונה שעולה בדעתנו לזהות היהודית, אבל היא מרוממת הנפש מכולן.
רעיון משנה חיים 25: הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
ככל שאנו משבחים יותר את הטוב שבחיינו, כך אנו מגלים בחיינו יותר טוב הראוי לשבח.
יהי זכרו ברוך
