ת
"פודזקס" - הרב ד"ר עידו פכטר משוחח עם פרופ' חנוך בן פזי ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן, על החיבור המיוחד שבין פילוסופיה, לפרשת השבוע וקריאה לאחריות. הרב זקס הגדיר את היהדות כמרחב של רעיונות. אבל, האם זוהי היהדות? האם רעיונות יכולים לשנות חיים של אדם ושל חברה?
רעיונות משני חיים" -הכנסו ותהנו!
https://open.spotify.com/episode/21SAbGL9OxERsFCUXMDR1E?si=SbNzFI93RxGyKPmgRqUTzg
..........................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
.....................................................................................
באדיבות מורשת הרב יונתן זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת ויחי- תשפ"ג
על אי-חיזוי העתיד - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
יעקב שכב על ערש דווי. הוא קרא לבניו. הוא רצה לברך אותם לפני מותו. אלא שנאום ברכתו מתחיל במעין-חזרה תמוהה:
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם (בראשית מט, א–ב).
יעקב חוזר לכאורה על אותה אמירה פעמיים, בהבדל אחד. במשפט הראשון הוא מתייחס למה שיקרה בעתיד, "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". לא כן במשפט השני. רש"י, בעקבות התלמוד ומדרש בראשית רבה,i] אומר כי יעקב "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים". יעקב ניסה לחזות את העתיד אך גילה שאיננו יכול.
אין זה פרט שולי. זוהי תכונה יסודית של הרוחניות היהודית. אנחנו מאמינים שאיננו יכולים לחזות את עתידם של בני אדם. אנחנו מעצבים את עתידנו באמצעות הבחירות שלנו. התסריט עוד לא נכתב. העתיד פתוח.
זה היה אחד ההבדלים המרכזיים בין ישראל הקדומה ליוון העתיקה. היוונים האמינו בגורל, מוֹירָה, ואפילו בגורל העיוור, אנאנקֶה. כשהאוראקל מדלפי אמר ללאיוס שיהיה לו בן שירצח אותו, לאיוס עשה כל שלאל ידו לסכל זאת. בהיוולד הבן, לאיוס מִסמֵר את רגלו אל סלע ונטש אותו למות. אלא שרועה צאן שעבר שם הציל אותו, והילד גדל אצל המלך והמלכה של קורינתוס. בשל המום שנוצר ברגלו הוא נודע בשם אדיפוס – נְפוּחַ הרֶגל. המשך הסיפור ידוע. כל מה שניבא האוראקל קרה, וכל פעולות המנע רק עזרו לכך לקרות. משאמר האוראקל את דברו, הגורל נחתם ואין להשיבו. רעיונות אלה הם תשתיתה של אחת התרומות הגדולות ביותר של יוון לתרבות העולם: הטרגדיה.
למרבה הפלא, למרות כל הצרות והייסורים והחורבנות שבתנ"ך, בעברית המקראית אין מילה המציינת טרגדיה. "אסון" ויתר נרדפותיו המקראיות איננו טרגדיה במובן הקלאסי של המילה. בטרגדיה הגיבור נידון למפלה או לחורבן שיבואו לו בשל ליקוי באופיו או בהתנגשות עם כוח-על כגון הגורל. ליהדות אין מילה לתופעה הזו, משום שאיננו מאמינים בגורל שרירותי, הכרחי ובלתי-נמנע. אנחנו חופשיים. בידנו לבחור. כלשון המימרה שיש מייחסים ליצחק בשביס זינגר: "אנחנו חייבים להיות חופשיים, אין לנו ברירה!"
רעיון זה מבוטא בעוצמה ובחריפות בפיוט לימים נוראים "ונתנה תוקף". הוא מתאר כיצד "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון" – "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו", וכן הלאה – אבל אז מגיע המהפך: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". גזר-הדין היוצא מלפני הקב"ה נתון תמיד לערעור. אין גזרה שאיננו יכולים להמתיקה ולבטלה בהראותנו שחזרנו בתשובה ונשתנינו.
בתנ"ך יש דוגמה קלאסית לכך:
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת. וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו, "כֹּה אָמַר ה': צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר, "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי". וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר חָצֵר] הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר, "שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי, כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ. רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ. הִנְנִי רֹפֶא לָךְ" (מלכים ב' כ, א–ה, ובנוסח דומה ישעיה לח, א–ה).
הנביא ישעיהו אמר למלך חזקיהו שהוא לא יקום ממחלתו, אך חזקיהו נרפא. הוא חי עוד חמש-עשרה שנה. ה' שמע לתפילתו וחנן אותו בחיים. מכך מסיקה הגמרא, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".ii] אנחנו מתפללים לגורל טוב, אך איננו מוסרים את עצמנו ביד הגורל.
נבואה איננה חיזוי. אם חיזוי מתגשם, הוא הצליח. אם נבואה מתגשמת, היא נכשלה. נביא משמיע לא חיזוי אלא אזהרה. הוא איננו אומר סתם "זה יקרה", אלא "זה יקרה אם לא תשתנו". לנגד עיניו של הנביא נמצא החופש האנושי, לא כורח הגורל.
נכחתי פעם באספה שבה נתבקש ברנרד לואיס, היסטוריון האסלאם הדגול, לחזות את תוצאתה של התערבות צבאית אמריקנית שהחלה אז במדינה זרה. תשובתו הייתה נהדרת. "אני היסטוריון, ולכן אני מנבא רק את העבר. יתרה מכך, אני היסטוריון בגמלאות, ולכן אפילו העבר שאני מנבא עבר זמנו". זו הייתה תשובה יהודית מאוד.
במאה ה-21 אנחנו יודעים הרבה ברמת המאקרו וברמת המיקרו. אנחנו מסתכלים כלפי מעלה ורואים יקום ובו מאה מיליארד גלקסיות שבכל אחת מהן מאה מיליארד כוכבים. אנחנו מסתכלים כלפי מטה ורואים גוף אנושי המכיל מאה טריליון תאים, ובתוך כל אחד מהם עותק כפול של הגנום האנושי, 3.1 מיליארד "אותיות" אורכו, כדי מילוי ספרייה בת חמשת אלפים כרכים. אבל נשאר דבר אחד שאיננו יודעים ושלעולם לא נדע: מה יביא המחר בכנפיו. העבר, אמר הסופר לזלי פולס הארטלי, הוא ארץ נוכרייה, אך העתיד הוא ארץ לא נודעת. משום כך תחזיות כה רבות נכשלות.
זהו ההבדל המהותי בין הטבע לבין טבע האדם. הבבלים הקדמונים כבר ידעו לחזות במדויק את תנועת כוכבי הלכת ברקיע – אבל אפילו בימינו, עם כל סריקות המוח ומדע המוח, עדיין איננו יכולים לחזות מה אנשים יעשו. תכופות הם מפתיעים אותנו.
הסיבה לכך היא שאנחנו חופשיים. אנחנו בוחרים, אנחנו טועים, אנחנו לומדים, אנחנו משתנים, אנחנו צומחים. הכישלון המהלֵך בבית הספר נעשה זוכה פרס נובל. המנהיג שהכזיב מפגין פתאום אומץ ותבונה בשעת משבר. איש העסקים השאפתן חושב פתאום על יום מותו ומחליט להקדיש את שארית חייו לעזרה לעניים. כמה מהאנשים המצליחים ביותר שפגשתי היו ילדים שמוריהם נואשו מהם ואמרו שלא יצלחו לְדָבָר. אנחנו מתגרים תמיד בתחזיות. יש המאמינים שהחופש הוא אשליה. הם טועים. החופש הוא העושה אותנו לבני אדם.
אנחנו חופשיים מפני שאיננו רק אובייקטים. אנחנו סובייקטים. אנחנו מגיבים לא רק למאורעות פיזיקליים, אלא גם לאופן שאנו תופסים בו את האירועים הללו. יש לנו תודעה, לא רק מוח. יש לנו מחשבות, לא רק חישוֹת. אנחנו מגיבים, אבל אנחנו יכולים גם לבחור שלא להגיב. יש בנו משהו שאי אפשר לצמצמו לכדי חומר, לכדי תהליכים פיזיים של סיבה ותוצאה.
מה שאמרו על כך קדמונינו נותר רענן, אמיתי ועמוק. אנחנו חופשיים מפני שאלוהים חופשי והוא עשה אותנו בצלמו. לכך מכוונות שלוש המילים שאמר ה' למשה כשהתגלה אליו בסנה ומשה שאל לשמו. ה' ענה, "אהיה אשר אהיה". מקובל לתרגם ביטוי זה כאילו מובנו הוא "אני מי שאני", אך פירושו האמיתי הוא "אהיה מי ומה שאבחר להיות". אני אלוהי החופש. אי אפשר לחזות אותי. ה' אומר זאת דווקא כאשר הוא מטיל על משה את המשימה להוציא עם מעבדות לחופש. הוא רצה שבני ישראל יהיו עדות חיה לעצמתו של החופש.
אל תאמינו שהעתיד כבר כתוב. אין גורל שאינו יכול להשתנות, ואין חיזוי שאיננו יכולים להפר. לא נידונו להיכשל, וגם לא נולדנו להיות הצלחה. איננו חוזים את העתיד, מפני שאנחנו עושים את העתיד: בבחירות שלנו, בכוח הרצון, שלנו, בהתמדתנו ובנחישותנו להמשיך הלאה.
העדות לכך היא, כאמור, עם ישראל עצמו. האזכור הראשון לישראל מחוץ למקרא חקוק על אסטלת מרנפתח, כתובת ניצחון על עמים רבים שחקק בסביבות שנת 1225 לפני הספירה פרעה מרנפתח הרביעי, יורשו של פרעה רעמסס השני. על ישראל כתוב בה כך: "ישראל הוּשַׁם, אין זֶרע לו". לפנינו הֶסְפֵּד. עם ישראל הוספד שוב ושוב בפי אויביו, אך מספיד מי שמספיד אחרון. ארבעת אלפים שנה עם ישראל חי, ועוד כוחו במותניו.
לכן ניטלה רוח הקודש מיעקב כשרצה לספר לילדיו מה יקרה להם בעתיד. ילדינו ממשיכים להפתיע אותנו, כשם שאנחנו ממשיכים להפתיע אחרים. נבראנו בצלם אלוהים, ופירוש הדבר שאנחנו חופשיים. בברכת ה' ובעזרתו, בכוחנו לגדול ולפרוח יותר מכפי שאֵי-מי, אפילו אנו עצמנו, יכול לחזות.
שאלות לשולחן השבת
i] רש"י לבראשית מט, א; תלמוד בבלי, פסחים נו ע"א; בראשית רבה מט, ה.
ii] תלמוד בבלי, ברכות י ע"א.
