תיאור תמונה
השיעור הקרוב מספר 3 עם הרב אהאון כץ, יתקיים ב"ה מחר יום שלישי בזום חינם, כח' אדר תשפ"ו 17.3.2026 בשעה 20.00 (8.00 בערב)
הנושא:מסירת התורה שבעל פה על ידי האמוראים (דפי מקורות ישלחו בתחילת השיעור)
הקוד הקבוע: בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?wd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
******************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת ויקרא תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה "חומש בין קריאה למקרה"
חז"ל קראו לחומש ויקרא "תורת כוהנים". גם שמו הלועזי, בעקבות היוונית והלטינית, הוא "לויטיקוס", ספרם של לויים (והלוא הכוהנים, צאצאיו הישירים של אהרן, היו כולם לויים). כך יאה לו, לחומש שאנו מתחילים לקרוא השבוע. כידוע, להבדיל משכניו החומשים שמות ובמדבר, הסיפורים מועטים בו ורבים בו הדינים; והללו בחלקם הגדול נוגעים לכוהנים: לעבודתם במשכן ובמקדש, ולטהרתם.
לעומת זאת, השם המקובל, "ויקרא", נראה אקראי. התמזל מזלה של המילה הזו והיא הראשונה המופיעה בחומש, ולכן כולו נקרא בשמה. לכאורה אין קשר בינה לבין הנושאים שהחומש עוסק בהם. בעמודים אלה אבקש לטעון שלא כך הוא. יש קשר מהותי בין המילה ויקרא לבין המסר הכולל של הספר.
קצה החוט נמצא במסורה: האות א' במילה ויקרא, בפסוק זה בספר התורה, היא "אל"ף זעירא": היא נכתבת בקטן, כאילו קיומה מעורער. המילה שנכתבת באותיות רגילות היא אם כן "ויִקר", שפירושה "הוא נתקל ב-", "הזדמן לו". לעומת "ויקרא", שעניינה זימון, פגישה שנערכת לבקשת אחד הצדדים, "ויקר" מרמזת לפגישה מקרית.
חז"ל, ברגישותם לדקויות התורה, הבחינו בהבדל בין הקריאה למשה שבראש חומש ויקרא, לבין התגלותו של ה' לנביא האלילי בלעם, שבה נקט המקרא לשון "ויקר" בלי א' כלל. כך אומר המדרש:
מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? ... רבי חמא בר חנינא אמר: אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם אלא בחצי דיבור, כמה דתימר "וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג, ד). אבל נביאי ישראל בדִבור שלם, שנאמר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א )א.
אצל רש"י הדברים נוקבים יותר:
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה": לכל דִברות ולכל אמירות ולכל צִווּיִים קדמה קריאה, לשון חִבּה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה" (ישעיה ו, ג). אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר "וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם".
בעל הטורים, בפירושו לתורה, מתקדם צעד נוסף, וקושר זאת לאל"ף זעירא:
א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר", כדרך שנאמר בבלעם, כְּאִלוּ לא נראה לו השם אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף – וכְתָבָהּ קטנה.
דבר בעל חשיבות רבה נרמז כאן. כדי להמשיך ולרדת לעומקו אני מציע להציץ בקצהו האחר של חומש ויקרא, קרוב לסופו. בפרשת בחוקותי נמצאת אחת משתי הפרשיות המבהילות ביותר בתורה: פרשיות התוכחה (השנייה נמצאת בפרשת כי תבוא בספר דברים). הן מונות סדרה ארוכה ואיומה של קללות שיבואו על עם ישראל אם יפר את בריתו עם ה'. למשל:
... וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף... וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם (ויקרא כו, לו-לח).
הקללות מחריפות בהדרגה, וכל אחת מזעזעת מקודמתה – ובכל זאת, הפרשייה נחתמת בזיק של נחמה:
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר ... וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים. אֲנִי ה' (שם, מב-מה).
מילת המפתח בפרשיית התוכחה היא "קֶרי". היא מופיעה שם, כדרכן של מילות מפתח רבות בתורה, שבע פעמים בדיוק. הנה שתיים מהפעמים, בקטע לדוגמה:
וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (שם, כז-כח)
מה פירוש המילה? אני נוטה לסבור שעניינה הוא נגדיוּת, אך המפרשים ב. מציעים עוד אפשרויות רבות. אונקלוס תרגם "קַשְׁיוּ", לשון קושי. רב סעדיה גאון סבור שעניינה "מֶרי". רשב"ם מסביר אותה כ"מקרה ולא תדיר, כאדם שאינו הולך תדיר אצל בוראו". אבן עזרא מזכיר כי "אמרו רבים שפירושו גבורה וניצוח, כאיש שיחזק לבו ולא יפחד למען שלא ינוצח" ודוחה פירוש זה. רש"י מצטט את מנחם בן סרוק המדבר על "הוקרת רגליים". רש"י עצמו, וכמוהו אחרים, סבור ש"קרי" קשור, בדרך זו או אחרת, ל"מקרה". הרמב"ם אף מדבר על כך בהקשר הלכתי:
מצוַת עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם – וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" (במדבר י, ט). כלומר כל דבר שיצר לכם ... זעקו עליהן והריעו. ודבר זה דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן ... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית" – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי. ג.
בעיני הרמב"ם, הקללות שבפרשת התוכחה אינן עונש גרידא. לא ה' יגרום לעם ישראל לסבול, אלא בני אדם אחרים; ה' רק יסיר מהם את הגנתו. עם ישראל יצטרך להתמודד עם העולם לבדו, מחוץ למקלט כנפי השכינה. זוהי, סבור הרמב"ם, מידה כנגד מידה. אם ישראל יאמינו בהשגחה עליונה, הם ייהנו מברכתה של ההשגחה הזו. אבל אם הם יסברו שההיסטוריה היא אוסף מקרים, שהיא "שקית אשפה של התרחשויות אקראיות שנקרעה ונתפזרה ברוח" כניסוחו של ג'וזף הלר ד. – הם אכן יימסרו לחסדי המקרה. והיות שהם אומה קטנה וחלשה, אפשר לשער שהמזל לא יאיר להם פנים.
עתה נוכל להבין את פשר הקשר בין תחילת חומש ויקרא לסופו. התורה מאירה לעינינו אֲמיתה רוחנית עמוקה. ההבדל בין "מקרא" ל"מקרה", בין "קרא" ל"קרה", בין ההיסטוריה כקריאה מאת הקב"ה לבין ההיסטוריה כשרשרת אקראית וחסרת כיוון של מאורעות, הוא ההבדל הבלתי-נשמע שבין א' לה', שני הגאים הנשמעים זהים כשהם באים בסוף המילה (לא' יש כאן משמעות רבה: זו האות הראשונה בסדר האלפבית, האות הראשונה בעשרת הדיברות, ה"אנוכי" של אלוהים).
האות א' שבסוף המילה "ויקרא" היא א' נחה. היא כמעט שאינה נשמעת. היא נכתבת כאל"ף זעירא: כמעט שאינה נראית. אל תצפו – רומזת לנו התורה – שנוכחותו של א-לוהים בהיסטוריה תהיה תמיד ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים כפי שהיה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. בדרך כלל היא סמויה, והאבחנה בה תלויה ברגישותנו. מי שמתבונן יראה אותה. מי שמקשיב ישמע אותה. אבל קודם כול יש להתבונן ולהקשיב. אם תבחרו לא לראות ולא לשמוע, ה"ויקרא" יהפוך ל"ויקר". הקריאה תהיה בלתי נשמעת. ההיסטוריה תהיה מקרית.
תפיסתה של ההיסטוריה כמקרית יכולה להיות תפיסה עקבית. מי שמאמין בה ימצא שפע נתונים שיצדיקו אותה. אם תאמינו שההיסטוריה מקרית – אומר ה' בפרשיית התוכחה – היא תהיה מקרית. אבל האמת היא אחרת. ההיסטוריה של העם היהודי מעידה על נוכחות א-לוהים בקרבו; עמדו על כך, ותיארו זאת ברהיטות, אפילו הוגים שאינם יהודים כגון פסקל, רוסו וטולסטוי. אחרת, איך יכול היה עם כה קטן, פגיע וחלש לשרוד ולומר, אפילו כיום, לאחר השואה, שעם ישראל חי? וממש כשם שההיסטוריה היהודית איננה רק מקרה, כך גם אין זה מקרה שהמילה הראשונה בספר שבמרכז התורה היא "ויקרא".
להיות יהודי פירושו להאמין שמה שקורה לנו, כעם, הוא קריאתו של אלוהים אלינו; הקריאה להיות ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
סביב שולחן שבת
א.ויקרא רבה א, יג.
ב כולם בויקרא כו, כא, הפסוק שבו מופיעה המילה לראשונה בפרשיית התוכחה.
ג. משנה תורה, הלכות תעניות א, א-ג.
ד. ג'וזף הלר, גולד שווה זהב, מאנגלית: דוד נגב, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1981, עמ' 64.
****************************************************************************
עקב המצב הביטחוני יתקימו חידוני התנך לנוער ללא קהל ויועברו ביוטיוב חי בו זמנית. להכנס ולצפות בחידונים מצורף כאן למטה הקישור
חידון התנ“ך הארצי לנוער יתקיים בעז״ה מחר ביום שלישי כח באדר וישודר בלייב ביוטיוב נבקש לשלב במערכת המקוונת (הלינקים זמינים לכל השבוע החידון בממלכתי בשעה 15:00 וחמ"ד ב17:00). נמשיך ברוח איתנה של חיבור לשורשים עם ספר הספרים.
קישור לחידון הממלכתי: https://youtube.com/live/CopSey6gbYU?feature=share
קישור לחידון הממלכתי-דתי: https://youtube.com/live/eFe3R0k_uVs?feature=share
***********************************************
בספרו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל "שיעורים במנהיגות" בהוצאת קורן-מגיד 2023 בתרגומו של צור ארליך (ספר חובה בבית יהודי) לפרשת ויקרא ,עמ. 97-98 "כשמנהיג שוגה" כותב: (להלן קטע)
יש סיבות נוספות. אחת מהן היא שהפוליטיקה היא זירת אימות. היא עוסקת בעניינים - ובראשם כסף וכוח - שבטווח הקצר הם משחקי סכום אפס. ככל שיהיה לי יותר, יהיה לך פחות. כדי לְמְרַב רווחים לעצמי או לקבוצה שלי, אני נכנס לעימות עם אחרים המבקשים למרב את הרווחים שלהם או של קבוצתם. הפוליטיקה בחברה חופשית היא תמיד עימותית. רק בחברות טוטליטריות או רודניות, שהמחלוקות מושתקות בהן, אין עימותים; והיהדות כולה היא מחאה מתמדת נגד רודנות. בחברה חופשית, כל נתיב שפוליטיקאי יחליט ללכת בו ינעם לחלק אחד בחברה, וירגיז חלק אחר. אין מנוס מכך.
הסמכות הפוליטית דורשת מבעליה כושר שיפוט והכרעות קשות. המנהיג נדרש לשקול טענות מתחרות, וחזקה עליו שלפעמים יטעה. מקרה כזה, בעל השלכות הרות גורל על תולדות עם ישראל, אירע אחרי מות המלך שלמה. העם בא אל בנו ויורשו, רחבעם, והתלונן על הנטל הבלתי נסבל ששלמה השית עליו, בעיקר בתקופת בניית המקדש. הם ביקשו מהמלך החדש להקל עליהם. רחבעם שאל בעצתם של יועצי אביו הזקנים. הללו הציעו לו להיענות לבקשת העם: "אם הַיּוֹם תִהְיֶה עָבַד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָם וַעֲנִיתָם וְרְבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים - וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים", אמרו. אלא שרחבעם העדיף לשעות לעצת יועציו שלו, הצעירים הפזיזים בני גילו: להראות לעם שהוא מנהיג חזק שאינו נבהל מתלונות (מלכים א' יב, א-טו).
העצה הרתה אסון. הממלכה התפצלה לשתיים. עשרת שבטי הצפון נהו אחר ירבעם, מנהיג המורדים ברחבעם, ורק שבטי הדרום, המכונים בהכללה "יהודה" על שם הדומיננטי שבהם, נותרו נאמנים למלך. מעתה, גלות ישראל מארצו הייתה שאלה של זמן. עם קטן המוקף אימפריות גדולות וחזקות אינו יכול לשרוד לאורך דודות בלי אחדות, מורל גבוה ותחושת ייעוד חזקה. שני הקרעים, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, היו לבסוף טרף למעצמות האזוריות.
מנהיגים מדיניים, להבדיל משופטים ומכוהנים, אינם חסינים לשגיאות משום ששום ספר הדרכה לא יספק להם לעולם מתכון בדוק לתגובה לכל מצב. כוהניס ושופטים פועלים על פי חוקים. למנהיגות מדינית אין חוקים, כי כל מצב הוא ייחודי. כפי שכתב ישעיה ברלין במסתו "כושר שיפוט פוליטי", בתחום הפעולה הפוליטית יש רק חוקים מעטים, כי שם קובע הכישרון לקרוא את המצב. מדינאים מצליחים, הוא אומר, "תופסים את הצירוף המיוחד של תכונות שמהוות את המצב המסוים הזה - זה ולא אחר". ברלין משווה זאת לכישרון שחוננו בו סופרים דגולים כטולסטוי ופרוסט. הלבשת חוקים קשיחים על הנוף הפוליטי המשתנה בלי הרף משמעותה הרס החברה. הקומוניזם היה ניסיון מסוג זה, והתוצאות ידועות. בחברות חופשיות אנשים משתנים, תרבויות משתנות, והעולם שמחוץ לגבולות המדינה גם הוא אינו קופא על שמריו. מדינאי ערני ייווכח על נקלה שמה שעבד לפני עשור או לפני מאה אינו עובד היום. בפוליטיקה קל לטעות וקשה לקלוע.
ויש עוד סיבה אחת מדוע מנהיגות פוליטית היא כה מאתגרת. רומז לה התנא רבי נחמיה, בדבריו על הפסוק "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָר כַּפֶיךָ" (משלי ו, א):
כל הימים שאדם חבר, לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו. נתמנה אדם בראש ונטל טלית, לא יאמר: "לטובתי אני נזקק, לא איכפת לי בצבור", אלא כל טורח הצבור עליו. אם ראה אדם מעביר בייא על חברו או עובר עבירה ולא ממחה בידו, הוא נענש עליו, ורוח הקדש צווחת: "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ", אתה ערב עליון "תָּקַעְתָּ לַזֶר כַּפֶּיךָ" - אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הכנסת עצמך לזירה, ומי שהוא מכניס עצמו לזירה - או ניצוֹחַ או נוֹצֵחַ
אדם פרטי אחראי רק לחטאיו שלו. ואילו מנהיג מוחזק אחראי לחטאי כל הציבור שבהנהגתו, או לפחות אלו שהיה בידו למנוע." עם הכוח באה אחריות, והיא גדלה
ככל שהכוח גדל.
למנהיגות אין חוקים אוניברסליים ולא ספר הדרכה פותר כול. כל מצב שונה מחברו, וכל תקופה מעמידה אתגרים משלה. ראש מדינה שטובת עמו לנגד עיניו עשוי לפעמים לקבל החלטות שאדם בעל מצפון לא היה מעלה על דעתו לקבלן בחייו הפרטיים. הוא עשוי להחליט לצאת למלחמה, בידיעה שייפלו בה חללים. הוא עשוי להחליט להעלות מיסים, בידיעה שיהיו שיתרוששו בשל כך. רק לאחר מעשה ידע המנהיג אם ההחלטה הייתה מוצדקת - ולא פעם גורלה מוכרע לשבט או לחסד בידי גורמים שאינם בשליטתו.
ההמשך והמסקנה מאד מעניינת נמצא בספר....
נשלח לכתובת k0543973801@gmail.com מהכתובת info@hamikra.orgשולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריוןכתובת השולח: ת.ד. 3343 רמת גן מיקוד 5213601הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשהרב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
