בחייו של כל אדם יש רגעים של יראה ופליאה, שבהם, בלב עולה על גדותיו, הוא מודה לאלוהיו על שהחייהו וקיימהו והגיענו לזמן הזה.כותב הרב יונתן זקס זצ"ל בספרו רעיונות משני-חיים בפרשת יתרו, בזיכרוני שלי עולים עכשיו שני רגעים כאלה מחיי, שביניהם כמעט עשר שנים.
הראשון אירע בוועידת למבת' בקנטרברי, אנגליה, ב־2008. ועידה זו נערכת אחת לעשר שנים, ונפגשים בה כל הבישופים השייכים ל"שיתוף האנגליקני", כלומר לכל הכנסיות של זרם זה ברחבי העולם, שרובן נמצאות לא באנגליה אלא ברחבי יבשות אמריקה ואפריקה. זהו אירוע מכריע: כל צמתיה הגדולים של הרשת הגלובלית מתקבצים למקום אחד לדון בשאלות השעה ולהתוות דרך לעתיד. הייתי, ככל הידוע לי, הרב הראשון אי פעם שנאם בפני מושב מליאה של הוועידה. האירוע השני היה לא מזמן: באוקטובר 2017, בוושינגטון, כאשר נאמתי בפני הידידים והתומכים של מכון אנטרפרייז האמריקני, אחד ממכוני החשיבה הכלכליים הגדולים בעולם.
שתי האספות הללו היו שונות זו מזו בכל מובן. האחת דתית, נוצרית ומתמקדת בתיאולוגיה. השנייה חילונית, אמריקנית, ועל שולחנה כלכלה ופוליטיקה. ובכל זאת, על שתיהן ריחף משבר כזה או אחר. במקרה של הכנסייה האנגליקנית, על המדוכה נמצאה שאלת הבישופים ההומוסקסואלים. האם הכנסייה יכולה להכיל אנשים כאלה? המחלוקת קרעה את הכנסייה. בקרב הבישופים האמריקנים רווחה תמיכה, ובקרב האפריקנים – התנגדות. לקראת הוועידה שרר חשש ממשי ש"השיתוף" עלול להתפלג.
בוושינגטון בסתיו האחרון הסעיר את המשתתפים בכינוס עניין אחר לגמרי. תוצאות הבחירות לנשיאות שיסעו את החברה האמריקנית. ביטויים חדשים נטבע כדי לתאר כמה מהגורמים שנכנסו לחיי האמריקנים פוסט־אמת, פייק ניוז, flyover (מדינות ארצות הברית שאינן סמוכות לחופים), אלט-רייט, פוליטיקת זהויוה. קורבניות תחרותית, ועוד ועוד - ולצידם צף ועלה מונח ישן: פופוליזם. כל אלה הצטרפו יחדיו למה שכיניתי פוליטיקה של כעס. היש דרך לשוב ולארוג יחד את....
החוטים הנפרסים של החברה האמריקנית? שני המאורעות הללו מקושרים זה לזה בתודעתי משום שבשניהם דיברתי על מושג אחד; מושג בעל מעמד מרכזי בפרשתנו, וביהדות המקראית בכלל, הלוא הוא הברית. בעת החדשה, בעיקר במאה השבע־עשרה, היה לרעיון הברית המקראית מקום של כבוד בצמיחתן של החברות החופשיות במערב, בייחוד בחוגים קלװױניסטײם ופוריטניים.
שני המוסדות המרכזיים בדמוקרטיות המערביות המודרניות הם מוסדות חוזיים. השוק מיוסד על חוזים מסחריים, והמדינה על אמנה חברתית. השוק עוסק ביצירת עושר ובחלוקתו; המדינה עניינה יצירת כוח וחלוקתו. ברית, לעומת זאת, אינה נוגעת לא לעושר ולא לכוח, אלא לקשרי השייכות והאחריות המשותפת. אמנה חברתית מכוננת מדינה, ואילו ברית חברתית מכוננת חברה. חברה היא מכלול היחסים שאינם תלויים בעסקאות של כסף ושל כוח: נישואים, משפחות, קהילות, קהלי־מתפללים, ארגוני צדקה והתאגדויות וולונטריות. השוק והמדינה הם זירות של תחרות. החברה היא זירה של שיתוף פעולה. אנו זקוקים לשני הדברים. דבריי על רעיון הברית נפלו על אוזניים כרויות הן בוועידת הבישופים, הן בכינוס הכלכלנים. מדוע? מפני שהברית היא הדוגמה העילאית לקשר המאגד יחדיו, למען מטרה משותפת, יחידים וקבוצות השונים מאד זה מזה. הרי אין לך בעולם שוני גדול מזה שהתקיים בין הצדדים בברית סיני: א-לוהים מכאן, ובני ישראל מכאן. הצד האחד אינסופי ונצחי, ומשנהו מוגבל ובן תמותה.
האמת היא שהזיקה הבין-אישית הראשונה בעולם, זו שבין אדם לחוה, מתוארת בתורה בביטוי הכומס הגדרה תמציתית למהותה של הברית: "עזר כנגדו". עזר, אך עומד בנפרד, כנגד בנישואים לא הבעל ולא הרעיה מקריבים את זהויותיהם המובחנות. בהר סיני, א-לוהים נשאר א-לוהים ובני ישראל נשארו בני אדם. סמלה של הברית הוא נר ההבדלה: פתילים רבים הנבדלים זה מזה לחלוטין אך יוצרים יחד שלהבת אחת.
הברית אפשרה לשיתוף האנגליקני להישאר מלוכד למרות ההבדלים העמוקים בין הכנסיות באמריקה לאלו שבאפריקה. הברית המכוננת את ארצות הברית של אמריקה ליכדה את האומה למרות מלחמת אזרחים איומה בימי לינקולן, ולמרות משברים אזרחיים וכלכליים נוספים בתקופות אחרות – וחידושה של ברית זו יבטיח את ליכוד האומה גם בעתיד. בימי משה רבנו אפשרה הברית לבני ישראל להיות "אומה אחת בריבונות האל" למרות חלוקתם לשנים עשר שבטים. בריתות יוצרות אחדות בלי אחידות. הן מוקירות את הרבגוניות, אך מבקשות לתעל אותה למען הכלל: שהגוונים לא יכלו כוחם בהתכתשויות, אלא יתרמו כל אחד את תרומתו המיוחדת לו. מתוך ריבוי של יחידים נוצר יחד גדול.
שתי החוויות הללו, בקנטרברי ובוושינגטון, ריגשו אותי כל כך מפני שהן הוכיחו כמה מרחיקי ראות היו דברי משה רבנו כשאמר לבני ישראל שהתורה "הוא חכמתכם ובינתכם לעיני הֶעמִים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֶת כָּל הַחקים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ, רַק עם חָכָם וּנְבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'" (דברים ד, ו). התורה ממשיכה להאיר לא רק לנו היהודים אלא גם לכל מי שמחפש הדרכה בעת משבר. אם אתם מוצאים את עצמכם בקונפליקט המאיים לפרק דבר־מה לגורמים – נישואים, משפחה, עסק, קהילה, מפלגה, ארגון – נסו ליצור בין כל הגורמים ברית שתלכד אותם סביב יעד משותף, באופן ששום צד לא יטען לניצחון או יחוש תבוסה. כל הנדרש הוא הכרה בכך שיש דברים שאפשר לעשותם רק ביחד,ואיש מאיתנו אינו יכול להשיגם לבדו.
מתוך רעיונות משני-חיים ספרו של הרב יונתן זקס זצ"ל -בספר שמות -פרשת יתרו.
........................................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
.......................................................................................
פודזקס- פרק 11 , הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם הרבנית קרן מילר ג'קסון על "בעיית האנטישמיות על פי עולמו של הרב זקס", האזינו ושתפו אחרים
להאזנה לחצו כאן: https://open.spotify.com/episode/2qZ3MVn4bQc6zoZSXFLIR9?si=07IXsqGxQzey3gXlN26hNA&utm_source=native-share-menu
.........................................................................................................
הרבנית קרן מילר ג'קסון מוסמכת כמשיבת הלכה,מרצה במתן שרון ומנחת פוקדסט של המרכז "על עליית השנאה והאלימות בחברה המערבית".
הרב יונתן זקס הוטרד באופן אישי מבעיית האנטישמיות בעולם, בין היתר בעקבות מועמדותו של ג'רמי קורבין לראשות הממשלה באנגליה.
כיצד הבין הרב זקס את שורשי האנטישמיות בעולם המערבי, ומה הן הדרכים השונות שבהן נלחם בה?
וגם- מדוע התעקש לזהות את האנטי-ציונות עם האנטישמיות?
כותב הרב זקס כאן בהמשך:
"ליהודים יש סיבה מיוחדת לחשוש מפני הקנאה. היא הייתה בלי ספק גורם וחומר-בעירה מרכזי של האנטישמיות לאורך הדורות. גויים קינאו ביהודים על יכולתם לשגשג גם בתנאי מצוקה – אותה תופעה מוזרה שתוארה בפרשת שמות במילים "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"
הרבנית קרן מילר ג'קסון על
"בעיית האנטישמיות" על פי עולמו של הרב זקס.
הרבנית קרן מילר ג'קסון על
"בעיית האנטישמיות" על פי עולמו של הרב זקס.
הרבנית קרן מילר ג'קסון על
"בעיית האנטישמיות" על פי עולמו של הרב זקס.
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת יתרו תשפ"ג
לא חומדים, כן מודים - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
עשרת הדיברות הם הקוד הדתי והמוסרי המפורסם בהיסטוריה. עד לאחרונה הם עיטרו את אולמות המשפט בארצות הברית. הם עדיין מקשטים את מרבית ארונות הקודש בבתי הכנסת. רמברנדט הקנה להם את מראה דמותם הקלאסי – באמנות, וגם בדמיון של רבים מאתנו – בדיוקנו של משה העומד לשבור את לוחות הברית לאחר חטא העגל. תמונת ענק פרי מכחולו של ג'ון רוג'רס הרברט, ובה משה מוריד את הלוחות מהר סיני, חולֶשת על אולם הישיבות המרכזי בבית הלורדים באנגליה. צמד הלוחות ועליהם עשרת הדיברות הוא מזה עידן ועידנים סמלו של החוק הנצחי בריבונות האל.
בשפות לעז קוראים להם "עשר המצוות", אך לא בכדי התורה מכנה אותם "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות לד, כח) והמסורת העברית "עשרת הדיברות". שכן אין מדובר בעשר מצוות. ניטיב להבין זאת לאור תעודות קדומות שנתגלו במאה האחרונה, ובייחוד מסמכי "בריתות כפיפוּת" שנכרתו בין הממלכה החתית לממלכות קטנות, משועבדות לה, במאות ה-14 וה-13 לפני הספירה – כלומר בסביבות ימי יציאת מצרים. במסמכים אלה, סעיפי ההתחייבות מופיעים לעתים פעמיים: תחילה בתמצית כללית, ואז בפרטנות. זהו בדיוק היחס בין עשרת הדיברות לבין המצוות המפורטות סמוך לאחריהם, בפרשת משפטים (בפרקים כב-כג). עשרת הדיברות הם תמציתן של מצוות אלו. הם עקרונות היסוד של החוקים.
מקובל לחלק את עשרת הדיברות לשני חצאים, חמישה דיברות לכל לוח. זוהי חלוקה גרפית – אך גם עניינית. חמשת הדיברות הראשונים עוסקים במה שבין אדם למקום (ובכלל זה גם מצוות כיבוד אב ואם, שכן הורינו הם שותפיו של אלוהים בהבאתנו אל העולם). החמישה האחרונים עניינם מה שבין אדם לחברו.
זו חלוקה הגיונית, אך יש חלוקה הגיונית נוספת: שלוש קבוצות, שבכל אחת מהן שלושה דיברות – ולבסוף הדיבר העשירי כקבוצה לעצמו. שלושת הדיברות הראשונים עוסקים כולם ביחסנו לאלוהים, נותן המצוות הבא איתנו בברית: האמונה באל אחד, האיסור לעבוד אלוהים אחרים, והאיסור לשאת את שם ה' לשווא. השלישייה הבאה עניינה היותנו נבראיו של אלוהים: השבת מזכירה לנו את בריאת העולם; עלינו לכבד את הורינו שהביאו אותנו לעולם הזה; והרצח אסור עלינו מפני שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים (בראשית ט, ו). השלישייה השלישית עוסקת במוסדות הבסיסיים של החברה: איסור הניאוף מקדש את הנישואין; האיסור לגנוב מכונן את זכות הקניין; והאיסור להעיד עדות שקר הוא יסודה של מערכת המשפט והצדק. בלי כל אחד ואחד מהדברים הללו לא יהיה האדם חופשי, ולא תיתכן חברה חופשית.
מבנֶה זה מדגיש את זרותו של הדיבר העשירי, "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ, יג). כי אכן, לפחות במבט שעל פני השטח, דיבר זה שונה מכל קודמיו. הם עסקו במעשים ובדיבורים, ולכל היותר במחשבות שהאדם יכול לשלוט בהן.i] לעומת זאת, החמדה, הקנאה, החשיקה בדבר השייך לזולת, היא רגש. רגש המציף אותנו גם בעל כורחנו. כשאנו חומדים איננו הפעילים, אלא הסבילים, מושאיו של הרגש התוקף אותנו (ואכן, בלעז, המילה "פסיבי" מקורה ב"פסיון", כלומר תשוקה). איך אפשר לאסור עלינו דבר שלא אנו עושים, אלא הוא נעשה בנו? וגם אם אפשר – מה כל כך נורא ברגש התוקף אותנו מפעם לפעם, כל עוד אין הוא מוביל אותנו למעשה?
נראה לי שהתורה מנחילה לנו בדיבר זה סדרה של אמיתות יסוד שלבוֹשתֵנו שכחנו. ראשית, כפי שמלמדת אותנו הצלחתה של שיטת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, רגשותינו מושפעים ממחשבותינו.ii] כך למשל נרקיסיסטים מרבים להיעלב כי הם חושבים שאנשים אחרים מדברים עליהם או שוללים אותם. המחשבה שלהם מנותקת מהמציאות, אך היות שכך הם חושבים הם מרגישים רגש כן של כעס וטינה.
שנית, הקנאה היא מן הגורמים העיקריים לאלימות בחברה. קנאה גרמה ליאגו להוליך את אותלו שולל, והתוצאות היו רצחניות. ובתורתנו – הקנאה היא שגרמה לקין לרצוח את הבל. בגלל תופעת הקנאה חששו אברהם, ואחריו יצחק, לחייהם כאשר רעב ששרר בארץ אילץ אותם לנדוד לתחומי ממלכות זרות. הם חששו שהיות שהם נשואים לנשים יפות, השליטים יהרגו אותם כדי לקחת את הנשים להרמונותיהם.
מובהק מכולם הוא סיפור יוסף ואחיו. הקנאה הולידה את שנאת האחים ליוסף. הם התרעמו על היחס המיוחד שקיבל מאביהם, על כותנות הפסים היפה שלבש, על חלומותיו שניבאו כי ימשול בהם. לכן זממו להורגו וכך נמכר לעבדות.
רֶנֶה ז'יראר, בספרו הקלאסי 'אלימות וקדושה',iii] אומר שהגורם הבסיסי ביותר לאלימות הוא התשוקה המימטית – כלומר התשוקה להיות בעליו של מה שיש לאדם אחר, ובעצם, ביסודו של דבר, להיות הוא. התשוקה הזו עלולה להוביל לעבירה על כמה וכמה מן הדיברות האחרים. להוביל לניאוף, לגניבה, לעדות שקר ואפילו לרצח.iv]
ליהודים יש סיבה מיוחדת לחשוש מפני הקנאה. היא הייתה בלי ספק גורם וחומר-בעירה מרכזי של האנטישמיות לאורך הדורות. גויים קינאו ביהודים על יכולתם לשגשג גם בתנאי מצוקה – אותה תופעה מוזרה שתוארה בפרשת שמות במילים "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). הם קינאו גם, ובמיוחד, בתחושת הנבחרוּת של היהודים (אף כי כמעט כל עם בהיסטוריה ראה עצמו כעם נבחר).v] ביטחוננו הלאומי מחייב אותנו במיוחד להתנהל בענווה ובצניעות.
איסור לא תחמוד איננו משונה אפוא כלל. החמדה, הקנאה, היא הבסיסי מכל הכוחות המערערים את ההרמוניה החברתית ואת הסדר החברתי, שלכינונם נועדו עשרת הדיברות. הדיברות, כמכלול, לא רק אוסרים עלינו את הרע ואת המערער ואת מעורר הרוע, אלא גם עוזרים לנו להתרומם מעליהם. זהו התפקיד של שלישיית הדיברות הראשונה, המזכירה לנו את נוכחותו של ה' בהיסטוריה ובחיינו שלנו – וזהו גם התפקיד של השלישייה השנייה, המזכירה לנו כי כולנו ברואי האל וכך מסייעת לנו להתעלות מעל לקנאה בברואים אחרים.
אנחנו כאן, בעולם הזה, כי אלוהים רצה שנהיה כאן. מה שיש לנו הוא מה שאלוהים רצה שיהיה לנו. למה לנו, אם כן, לחשוק במה שיש לאחרים? אם הדבר החשוב ביותר בחיינו הוא כיצד רואה אותנו הקב"ה, מה אנו בעיניו, למה שנחשוק במשהו רק מפני שישנו לאדם אחר? כאשר אנו מפסיקים להגדיר את עצמנו ביחס לה', ומתחילים להגדיר את עצמנו ביחס לאנשים אחרים – או-אז התחרות, המריבה, החמדנות והקנאה מתחילות להשתלט עלינו ונוטלות מאתנו את אושרנו.
אם המכונית החדשה שלך גורמת לי לקנא, אני עלול להידחף לקנות מכונית מדגם יקר שאינני זקוק לו כלל, ולהיות שבע רצון למשך כמה ימים – עד שאגלה שָכֵן אחר שמחזיק רכב יקר אפילו יותר, ושוב אקנא, ושוב אקנה, וחוזר חלילה. זאת ועוד: כשקניתי מכונית יקרה מהמכונית שיש לך, וסיפקתי בכך את יצר הקנאה שלי, עוררתי את יצר הקנאה שלך. עכשיו גם אתה עלול להסתחרר ולקנות מכונית יקרה שאינך צריך. זוהי מערבולת של צריכה מזיקה שאין לה סוף טבעי. זה הרעיון של מדבקת-פגושים שנפוצה בחו"ל, "מי שיש לו הכי הרבה צעצועים כשהוא מת – הוא המנצח". המילה החשובה כאן היא "צעצועים", שכן התחרות למי יש יותר היא דבר הראוי אולי לגן הילדים, אך ודאי לא לחיים הבוגרים.
הנוגדן לקנאה הוא הכרת-הטוב. "איזוהי עשיר? השמח בחלקו", אמר התנא בן זומא. מנהג יהודי ידוע ויפהפה הוא לומר מדי בוקר, עם ההתעוררות, "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". המקיים מנהג זה ברצינות ובהתכוונות מתחיל את היום שלו ברגל ימין.
להתחיל את היום בהכרת-הטוב, בהודיה – זה הֶרגל שיכול לשנות חיים.
היהדות, סודהּ הוא התודה. בהתרפאנו מן המחשבה שאושרם של אנשים אחרים מפחית מאושרנו שלנו, אנו משחררים גל של אנרגיה חיובית המאפשר לנו לשמוח במה שיש לנו בִּמקום להיות עסוקים במה שיש לאחרים, ולהיות מה שאנחנו במקום להשתוקק להיות מה שאנחנו לא.
שאלות לשולחן השבת
i] על פי הרמב"ם, הדיבר הראשון הוא מצוות מחשבה ולב – אמונה בה': "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". ואילו על פי "הלכות גדולות", כפי שהבן אותו הרמב"ן, אין הפסוק הזה מהווה מצווה (או "דיבר") אלא הוא מבוא למצוות.
ii] מחשבת ישראל יודעת את הדבר זה עידן ועידנים. זהו לב לבה של תורת חב"ד שרבי שניאור זלמן מלאדי ניסח בספר התניא. אבן עזרא, בפירושו לתורה לפסוקנו, אומר שאנו חומדים רק מה שאנו סבורים שמצוי בהישג ידנו, ולא מה שברור לנו שלא נוכל להשיג אי פעם.
iii] רנא ז'יראר, האלימות והקדושה, מצרפתית: יותם ראובני, תל-אביב: נמרוד, תשס"ט.
iv] המחקר הקלאסי בנושא הוא ספרו של הלמוט שק - Helmut Schoeck, Envy: a Theory of Social Behaviour, New York: Harcourt, Brace & World, 1969. וראו גם Joseph Epstein, Envy, New York: New York Public Library, 2003.
v] ראו על כך 3Anthony Smith, Chosen Peoples, Oxford University Press, 200.
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952)
