ניתן לתרום גם.באתר החברה .www,hamikra.org ולקבל אישור החזר מס 46
תיאור תמונה
מתמודדות/נערות ומתמודדים/נערים-כיתות ז'-יא- יקרים,
החברה לחקר המקרא שמחה מאוד לפנייתכם להצטרף לנבחרת הלומדת תנ״ך לקראת התמודדות והצלחה בחידוני התנ״ך.
אתם עומדים לעבור מסע מופלא שבו תגלו את עצמכם, את האמונה בכישוריכם
ובעוצמה הטמונה בנחישותכם להצליח.
צוות החברה ילווה אתכם עד החידון העולמי.
נא השלימו את הפרטים החסרים
בקישור הבא:
https://forms.gle/8kC53ECsphpjh7RS8
*****************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו רעיונות משני חיים-קריאות חדשות בפרשת השבוע-בהוצאת קורן מגיד 2021 בתרגומו של צור ארליך, במסר לפרשת אמור עמ' 145-148 מביא את"יומן המשימות השנתי"!
ניהול זמן הוא יותר מניהול, ולא רק של זמן. ניהול זמן הוא דרך חיים. חיינו הם הגדולה במתנות שה' נתן לנו. ואת המתנה הזו הוא מודד לכולנו באותה מידה. גם לעשירים שבעשירים יש רק עשרים וארבע שעות ביממה, שבע יממות בשבוע, וקצבת שנות חיים שאומנם אינה קבועה, אך ארוכה ככל שתהיה היא תמיד קצרה מדי. נהיה מי שנהיה, נעשה מה שנעשה, יהיו כישורינו אשר יהיו – הדבר החשוב ביותר בחיינו, הדבר שכל יתר הדברים תלויים בו, הוא האופן שאנו מבלים בו את זמננו.1
"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת – שְׁמוֹנִים שָׁנָה", אומר משורר תהלים במזמור צ (פסוק י); ולמרות ההפחתה הדרסטית במקרי המוות בטרם עת במאה האחרונה, על פי נתוני האו"ם מהשנים 2015-2010 תוחלת החיים הממוצעת בעולם היא 70.5 שנים. המזמור ממשיך ומבקש, "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבָא לְבַב חָכְמָה" (שם, יב) – להזכירנו שניהול זמן אינו רק מכשיר לשיפור היצרנות. חוכמת הלב טמונה בו. הוא מעין תרגול רוחני.
הלקח המעשי מכך נשמע פשוט, אבל אין הוא כזה. אל תסמכו רק על רשימת מטלות; השתמשו ביומן. האנשים המצליחים בעולם רושמים את המשימות החשובות שלהם ביומנם, בתאריך מוגדר. הם יודעים שמה שאינו כלול ביומן, ספק רב אם יקרה, רשימות של מטלות הן דבר שימושי אך בלתי מספיק. הן מזכירות לנו מה עלינו לעשות. אבל אינן אומרות מתי. הן אינן מבחינות בין מה שחשוב לבין מה שהוא רק דחוף. הן מעמיסות על התודעה פרטים משניים ומפריעות לנו להתמקד בדברים החשובים לטווח הארוך. רק יומן, הקובע למשימותינו עיתים וזמנים, קושר את הַמָּה עם הַמָּתַי. דבר זה נכון לאדם היחיד - וגם לקהילות ולתרבויות שלמות.
זה עניינו של לוח השנה העברי. וזו הסיבה שפרק כג בספר ויקרא, פרק המועדות שבפרשתנו, הוא מיסודות חיותו המתמשכת של עם ישראל. הוא קובע לוח שבועי, חודשי ושנתי של זמנים מקודשים; מהלך שבפרשת בהר יורחב גם למעגלים של שבע שנים ושל חמישים שנה. התורה מכריחה אותנו לזכור את מה שהתרבות בת זמננו אוהבת לשכוח: דרושים לנו זמנים קבועים להתמקדות בדברים הנותנים לחיינו משמעות. והיות שאנו יצורים חברתיים, הזמנים החשובים ביותר הם הזמנים שאנחנו חולקים עם אחרים. כזה ממש הוא הלוח העברי על מועדיו: מערכת של זמן משותף. כולנו צריכים זהות, וכל זהות באה עם סיפור. לכן דרושים לנו מועדים שנזכיר בהם לעצמנו את הסיפור המספר מאין באנו ולאן אנו הולכים. זה קורה בפסח, כאשר
אנו מחיים את הרגע המכונן של עמנו, את צאתו לדרך הארוכה אל החירות. אנחנו צריכים קוד מוסרי, מערכת ניווט לוויינית המופנמת בתוכנו ומורה לנו את הדרך במדבר הזמן. את זאת אנו חוגגים בשבועות, כשאנו חווים שוב את הרגע שאבותינו עמדו לרגלי הר סיני, כרתו ברית עם אלוהים ושמעו מן השמיים את עשרת הדיברות.
אנחנו צריכים תזכורת קבועה על קוצר החיים, ועל הצורך הנובע מכך להשתמש בזמן בתבונה. את זאת אנחנו עושים בראש השנה, בעומדנו לפני ה' למשפט ובהתפללנו אליו שיכתבנו בספר החיים.
אנחנו צריכים מועד להתעמת בו עם כישלונותינו, להתנצל על העוולות שעשינו, לתקן את דרכנו, להחליט לשנות, לבקש סליחה. זוהי משימתנו ביום הכיפורים.
אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שאנחנו במסע, שאנחנו "גרים ותושבים" על פני האדמה, ושמגורינו בעולם הם מגורי עראי. את זאת אנחנו חווים בחג הסוכות. ואנחנו צריכים, מעת לעת, לסגת צעד לאחור ממהומת מלאכת החולין ולמצוא לנו מנוחה כדי לשמוח בטוב שזכינו לו, לרענן את קשרינו עם היקרים לנו ולחדש את כוחות הגוף והנפש. זוהי השבת.
ההמשך בעמוד הבא:
כך בדיוק: אנחנו מצייתים לכללים. אנחנו הולכים אחר הלוח העברי, המעלה רבות מן החשובות שבאמיתות חיינו ובמקום לשבץ אותן ברשימת מטלות כותב לנו אותן ביומן. מה קורה כשאין לנו יומן מהסוג הזה? החברה המערבית החילונית של זמננו היא מקרה מבחן לכך. הבריות חדלו לספר את סיפורן הלאומי. מתוך כך, בעיקר באירופה, הזהויות הלאומיות מוצגות כשרידים היסטוריים. וזו אחת הסיבות לשובו של הימין הקיצוני במדינות כגון אוסטריה, הולנד וצרפת.
הבריות חדלו גם לחלוק קוד מוסרי משותף - ומן הטעם הזה מנסים היום סטודנטים בקמפוסים לאסור על הופעתם של דוברים בעלי דעות שאינן שלהם. כאשר אין קוד מוסרי משותף לא יכול להתקיים דיון מושכל, ועוברים לנחת הזרוע ולסתימת הפה.
אשר לזכירת קוצר החיים, הוגה הדעות בן זמננו רומן קְרְזְנָרִיק מציין שהחברה המודרנית "מכוונת להסחת הדעת מהמוות. הפרסומות יוצרות עולם שכולם בו צעירים לנצח. את הקשישים אנו מסלקים למוסדות סיעודיים, רחוק מן העין ורחוק מן הלב" המוות, הוא כותב, נעשה "נושא טאבו, כפי שהיה המין בתקופה הוויקטוריאנית".*
הכפרה והסליחה הושעו מהחיים הציבוריים, ומחליפן, באדיבות הרשתות החברתיות, הוא הביוש הפומבי, השיימינג. ואשר לשבת, כמעט בכל מקום במערב הומר יום המנוחה ביום קדושת הקניות, ואת המנוחה עצמה החליפה רודנותו הבלתי נלאית של הסמארטפון.
לפני חמישים שנה רווחה התחזית שבימינו הכול יהיה אוטומטי. שבוע העבודה יתכווץ לכדי עשרים שעות, והבעיה הגדולה ביותר שלנו תהיה מה לעשות עם כל הפנאי. אך לא כך קרה. רובם של בני זמננו מוצאים עצמם עובדים קשה יותר מבעבר, וברשותם פחות ופחות זמן לעסוק בדברים המקנים לחיים משמעות. כניסוחו של ליאון קאס בפתח ספרו החדש, אנשים "עדיין מקווים למצוא משמעות בחייהם", אך הם נבוכים במידה גוברת והולכת "באשר לשאלות מהם חיים ראויים וכיצד נצליח לזכות בהם".1 זהו הפלא משנה החיים של הלוח העברי. הפילוסופיה מבקשת אמיתות נצחיות העומדות מעל לזמן. היהדות, לעומת זאת, נוטלת אמיתות ומתרגמת אותן לשפת הזמן, ביוצרה רגעים קדושים משותפים שאנו חיים בהם את האמיתות הללו. נמצאנו למדים: אם אתם רוצים להשיג משהו, קבעו לכם תאריך לעשותו וכתבו ביומן – אחרת הוא לא יקרה. ואם רצונכם לחוות את הדברים הנותנים לחיים משמעות, ולא רק לחשוב עליהם באורח מזדמן, חיו את חגיה ומועדיה ושבתותיה של השנה העברית.
רעיון משנה חיים 31:
אל תסמכו רק על רשימת מטלות; השתמשו ביומן. ואם רצונכם לחוות את הדברים הנותנים לחיים משמעות, חיו את חגיה ומועדיה ושבתותיה של השנה העברית.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
*********************************************
4. כמובן, יום הכיפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, לא על אלו שבין אדם לחברו. כפרה על אלו טעונה קבלת סליחה מהנפגע - אך בקשת הסליחה, והתשובה גם על חטאים שבין אדם לחברו, הן חלק בלתי נפרד מיום הכיפורים. למעשה, רוב החטאים המפורטים בווידוי הארוך "על חטא" הם חטאים שבין אדם לחברו.
1. על האופן שבו הזמן מושל בהתנהגותנו אפשר לקרוא בספר מצוין שהופיע לאחרונDaniel Pink
***************************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת אמור תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה "האמונה כמסע"
בפרשיית המועדים שבפרשתנו מופיעה הוראה זו:
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים – כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת; לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (ויקרא כג, מב-מג).
משמעותם המדויקת של הדברים הייתה נושא למחלוקת בין שני מגדולי התַנאים, רבי אליעזר ורבי עקיבא. על פי התלמוד הבבלי (סוכה יא ע"א), ר' אליעזר אומר שהכוונה היא לענני הכבוד שליוו את בני ישראל במסעותיהם במדבר; ואילו ר' עקיבא מבין את הפסוק כפשוטו: "סוכות ממש". רק בקתות מסוכָּכות – לא יותר ולא פחות.
חילוקי דעות מקבילים מתקיימים בין גדולי המפרשים בימי הביניים. רש"י והרמב"ן מעדיפים את גרסת ענני הכבוד. הרמב"ן מצטט, כפסוק סמך, את נבואת ישעיהו על אחרית הימים:
וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן, וְעַל מִקְרָאֶהָ – עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן, וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה; כִּי עַל כָּל כָּבוֹד – חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר (ישעיהו ד, ה-ו).
ה"סוכה" כאן היא בבירור הגנה ניסית.
אבן-עזרא ורשב"ם, לעומת זאת, מעדיפים את הפרשנות המילולית. רשב"ם מסביר כך: חג הסוכות נחוג לאחר שהאסיף נשלם, כשהעם משופע בתנובת הארץ. זהו הזמן הנכון להזכיר לו איך הגיע לידי כך. בני ישראל ישחזרו את חוויית שנות הנדודים, חוויה של שנים ללא גג של קֶבע. כך ירגישו הכרת תודה לאל שהביאם לארצם. גם לרשב"ם פסוקי סמך. הם לקוחים מדברי משה בפרק ח בספר דברים:
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה; וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ – הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ – כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח, י-יח).
לפי רשב"ם, סוכות (כמו גם פסח) הוא תזכורת לראשיתו הדלה של עם ישראל, נוגדן רב-כוח בפני הסכנות שמציב השפע. זהו אחד מנושאי-העל בנאומי משה בספר דברים, ואות לגדולתו המנהיגותית. האיום האמיתי על עם ישראל, הִזהיר משה, איננו הסכנות שבמדבר, "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם", אלא היפוכן: תחושת הרווחה והבטחה שתפקוד אותו לאחר שיִנחַל את הארץ. האירוניה, אשר כמותה התממשה פעמים רבות בתולדות העמים, היא שעַם זוכר את א-לוהיו בימי צרה אך שוכח אותו בימי שגשוג; דווקא בפריחתן מתנוונות תרבויות ומתחילות לשקוע.
ועדיין נותרת שאלה. אם הסוכות במדבר היו סוכות רגילות של דפנות וסכך, איזה נס מנציח חג הסוכות? בפסח אנו חוגגים את היציאה ממצרים באותות ובמופתים. בשבועות אנו זוכרים מעמד הר סיני, הפעם היחידה בהיסטוריה שעם שלם חווה התגלות בלתי-אמצעית של א-לוהים. אם הסוכות במדבר היו ענני הכבוד, חג הסוכות מתאים לדפוס שאנו מכירים מיתר הרגָלִים. הוא מזכיר את הניסים שהיו במדבר: ארבעים שנה שבני ישראל אכלו בהן מן משמיים, שתו מים מסלע, והונחו בידי "עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה" (את דמותם של עמודים אלה בחר תומס ג'פרסון לקבוע בחותם הרשמי של ארצות הברית בשנת הקמתה). אך לפי הדעה שהסוכה לא הייתה סמל אלא עובדה – בקתה, סככה, לא יותר מכך – איזה נס היא מייצגת? אם אתם נוודים החיים במדבר סיני, אין שום דבר יוצא-דופן בכך שאתם גרים בבתים ניידים. כך עושים שם הבדווים עד עצם היום הזה. מהו אם כן הנס?
תשובה מפתיעה ומלבבת נותן הנביא ירמיהו:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה':
"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,
אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ,
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר
בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).
ברחבי התנ"ך, רוב האזכורים לשנות המדבר מתמקדים בחסדי ה' ובכפיוּת-הטובה של העם: המסות והמריבות, התלונות והתואנות. ירמיהו עושה את ההפך. היו כמובן דברים רעים בשנים הללו, אבל כנגדם עומדת העובדה הפשוטה שלבני ישראל היו האמונה והעוז לצאת למסע רוחש סכנות לארץ לא נודעת. רק ביטחונם בה' אחז בידם לבל ימעדו. דומים היו לשרה שליוותה את אברהם במסעו, בעוזבו מאחוריו את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו. דומים היו לציפורה שהלכה עם משה לשליחותו המסוכנת להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. ישנה אמונה הדומה לאהבה; ישנה אהבה הקוראת לאמונה. את זאת הראו בני ישראל בעוזבם ארץ שחיו בה מאתיים ועשר שנה ובצאתם למדבר, אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, בלי לדעת מה יאונה להם בדרך, מתוך ביטחון בה' שיביאם למחוז חפצם.
אולי רק רבי עקיבא, אוהבם הגדול של ישראל, יכול היה להבין שהדבר המיוחד באמת בשנות המדבר לא היה שבני ישראל חובקו בענני הכבוד, אלא שהם היו עם שלם בלא בית, נוודים בלי מקום מקלט, חשופים לאיתני הטבע, פגיעים למתקפות פתע – ובכל זאת המשיכו במסעם מתוך אמונה שלמה שה' לא ייטוש אותם.
במבט מאוחר אנו מבינים כי חג הסוכות נועד לסמל לא רק את ארבעים שנות המדבר, אלא גם את אלפיים שנות הגלות. לאחר חורבן בית שני התפזרו היהודים ברחבי העולם. זכויות לא ניתנו להם בשום מקום כמעט. ודאי לא ההרגשה שהם בני בית. בכל מקום נמצאו על תנאי, תלויים בגחמות השליטים. בכל עת עלולים היו להיות מגורשים בלי התראה, כפי שקרה באנגליה ב-1290, בווינה ב-1421, בקלן ב-1424, בבוואריה ב-1442, בפרוג'ה, ויצ'נצה, פארמה ומילאנו בשנות השמונים של המאה ה-15, ומפורסם מכולם, בעשור שלאחר מכן, מספרד ומפורטוגל. גירושים אלה יצרו את המיתוס הנוצרי בדבר "היהודי הנודד", תוך התעלמות נוחה מכך שאת גורל הנדודים כפו עליו נוצרים. אבל גם הנוצרים השתאו לא פעם מכך שלמרות הכול לא עזבו היהודים את אמונתם אף כי יכלו, "במילה אחת" כלשון ר' יהודה הלוי,א. להצטרף לאמונה השלטת ולשים קץ לצרותיהם.
סוכות הוא חגו של עם שבשבילו, לאורך אלפיים שנה, כל בית היה רק דירת עראי, וכל מגורים לא יותר מחניה במסע ארוך. מרגש מאוד בעיניי שהמסורת היהודית קוראת לו "זמן שמחתנו". זוהי גדולתה של הרוח היהודית: חסרי הגנה לבד מהגנת האל, בתוך עוני ורדיפות, מתוך הכרה חריפה בסכנות ובאי-ודאות, ידעו יהודים לחגוג בשמחה ולאשר את החיים. זוהי אמונתה של אומה הראויה לציון.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב הסביר פעם מדוע יש לחג שבחודש ניסן שני שמות, פסח וחג המצות. השם פסח מבטא את גדולת האל ש"פָּסח" על בתי בני ישראל במצרים. השם חג המצות מבטא את גדולת בני ישראל שהיו מוכנים ללכת אחר האלוהים במדבר בלי להציב תנאים. בתורה, ה' קורא לחג הזה חג המצות כשבח לישראל – ואילו עם ישראל קורא לו פסח כְּשיר תהילה לאל. דומה כי זוהי המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא על סוכות. לפי ר' אליעזר, החג מייצג את הנס שעשה ה', ענני הכבוד. ואילו לפי רק עקיבא, הוא מייצג את הנס של ישראל, את נכונותם להמשיך בתוך כל הסכנות את מסעם הארוך אל החופש, כשרק קריאת האל מובילה אותם.
מדוע, אם כן, לשיטת ר' עקיבא, נחוג סוכות בעונת האסיף? התשובה נמצאת בפסוק הבא ממש בירמיהו, מייד לאחר שדיבר על "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ". הנביא מוסיף שם:
קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה',
רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיהו ב, ג).
ממש כשם שבחודש תשרי חגגו בני ישראל את האסיף, כך חוגג ה' את האסיף שלו – עם אשר עם כל חסרונותיו נשאר נאמן לקריאת אלוהיו להתמיד במסעות ארוכים ומפרכים יותר מאלה שנדרש להם כל עם אחר.
סביב שולחן שבת
א.ספר הכוזרי, א, קטו. (מערבית-יהודית: מיכאל שוַרץ, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2022).
