תיאור תמונה
לתרומה הכנסו לאתר עם אישור החזר מס 46 : www.hamikra.org
*************************************************************
השבוע הסתיימו חודשיים של החופש הגדול בו ישבו מורים ותלמידים מבתי ספר ממלכתי עם המורים והמנחים ולמדו לקראת חידוני התנ"ך שיהיו בשנה הבאה.זה לא מובן מאלין ! זו העשייה שלנו המיזם "תנך בראש" של החברה לחקר המקרא .
**********************************************************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא ממשיכה. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי י' אלול, תשפ"ה -3.9.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "כי תצא" תשפ"ה
מרצה : נמרוד ביבר -תושב לשם-עובד בתעשייה הבטחונית, אוהב, לומד ומלמד תנ"ך
הנושא: " שיעור המשך :דיני מלחמה בספר דברים".
(מומלץ מאד) (אחד המאזינים הותיקים כתב- "היה חזק מאד" ועוד...)
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
*****************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
15 דקות (ארוך מהרגיל ומאד מעניין) על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על:
"פרשת- שופטים - https://drive.google.com/file/d/1FDHZ5A5JgXu_Ooz8Kl69q1yPEFUr5OHj/view?usp=sharing
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
****************************************************************************************
הרב לורד יונתן זקס בספרו מעורר ההשראה רעיונות משני חיים -קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן-מגיד לפרשת כי תצא מצאתי קטע המדבר על הון חברתי ואני רוצה לצטט פה קטעים ממנו.ונתחיל במסקנה:
"לעולם אל תחשבו שאין לכם זמן לעזור לאדם במצוקה הזקוק לכם"
פרשת כי תצא-חומש דברים.
הון חברתי וחמורים רובצים....עמ.229-233
לפני שנים רבות נסענו אשתי איליין ואני להרי קטסקיל, יעד חופשות הקיץ הפופולרי של יהודי ניו יורק זה שנים, והנהג שלקח אותנו סיפר לנו על חוויה שחווה שם. ביום שישי אחד אחר הצוהריים, סיפר, הוא נסע להצטרף אל משפחתו שנפשה באזור, וראה אדם חובש כיפה גוחן על מכוניתו בצד הכביש. אחד הצמיגים היה מנוקר, והוא עמד להחליף אותו.
הנהג שלנו עצר בשולי הכביש, ניגש לאיש, עזר לאיש להחליף צמיג, ואיחל לו "גוד שאבס". האיש הודה לו, הסיר את הכיפה ושם אותה בכיסו. הנהג שלנו נעץ בו בוודאי עיניים תוהות, שכן האיש פנה אליו והסביר: "שמע, אני לא יהודי. אני פשוט יודע שאם אני שם על הראש את הדבר הזה", והוא הצביע על הכיפה, "תמיד יעצור איזה יהודי ויעזור לי".
בשבתות כי תצא אני נזכר לפעמים בסיפור הזה, למקרא הפסוק "לא תראה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַמִתָּ מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים עַמוֹ" (דברים כב, ד). לכאורה, פרט קטן בפרשה הגדושה בשלל מצוות. אך זהו פסוק המלמד אותנו כיצד צריכה להיראות חברת ברית. האנשים בחברה כזו הם שכנים טובים, הנכונים לעזור גם לזר במצוקה. הם דואגים לרווחת הזולת. כשהם רואים מישהו זקוק לעזרה הם אינם ממשיכים ללכת כאילו לא ראו דבר....
ובהמשך:
הכלל, כדברי הרמב"ם, הוא לעשות למען אדם במצוקה את מה שהיינו עושים למען עצמנו לו נקלענו למצבו. "כל שאילו הייתה שלו, היה טוען ופורק - הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו". אבל, ממשיך הרמב"ם, טוב אף יותר לזנוח שיקולים של כבוד, לנהוג מידת חסידות ולעשות "לפנים משורת הדין: אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משא של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עימו". כל זה הוא חלק ממה שהסוציולוגים בני זמננו מכנים "הון חברתי": הון שאינו כסף וזהב, כי אם משאבים של אמון בתוך חברה. בעל הון חברתי הוא זה היודע כי הוא מוקף באנשים שאכפת להם ממנו: שישיבו לו אבדות (על מצוות השבת אבדה ראו בפסוקים שמייד לפני הפסוק על השור והחמור הנופלים בדרך - דברים כב, א-ג), שיזעיקו עזרה אם הם מזהים פריצה לביתו או למכוניתו, שישימו עין על ילדיו ויזהירו במקרה סכנה, ושיתרמו, באופן כללי, לשכנות הטובה שהיא ממרכיביה העיקריים של חברה טובה.
על מצבו של ההון החברתי בזמננו הרבה לכתוב הסוציולוג מאוניברסיטת הרווארד רוברט פטנאם. במאמר מפורסם שכותרתו "באולינג לבד", ולאחר מכן בספר שנשא את אותה כותרת, הוא התרה על ירידה חדה בהון החברתי בתקופתנו. סמל לכך הוא מצא בעובדה שיותר ויותר אנשים הולכים לגלגל כדורים באולמות הכדורת, הבאולינג, אבל פחות ופחות עושים זאת במסגרת קבוצות וליגות. בעיניו הדבר מתמצת את האינדיבידואליזם של החברה בת זמננו ואת הצל המלווה אותו – הבדידות.
כעבור עשר שנים, בספר מרתק לא פחות ושמו חסד אמריקני," הוא סייג את טענתו. ההון החברתי חי וקיים גם בארצות הברית - אבל במקומות מסוימים, הלוא הם קהילות דתיות: בתי תפילה שעדיין מאגדים אנשים יחדיו בתחושת שייכות ובאחריות הדדית.
המחקר המקיף שהוא ערך בארצות הברית בין השנים 2004 ו־2006 העלה שאנשים ההולכים בקביעות לכנסייה או לבית הכנסת נוטים יותר לתרום כסף למטרות צדקה, גם מטרות צדקה שאינן דתיות. הם גם נוטים יותר להתנדב, לתת כסף לדדי רחוב, לתת תשר גבוה לעוזרים בחנויות, לתרום דם, לעזור לשכניהם בעבודות בית, לבלות זמן עם אנשים המרגישים מדוכאים, לתת לנהגים אחרים לעקוף אותם, להציע את מקום הישיבה שלהם לזרים ולעזור לאנשים למצוא עבודה. אמריקנים דתיים נוטים הרבה יותר מבני ארצם החילונים לתת לאחרים מזמנם ומכספם - בתוך הקהילות שלהם ומחוצה להן כאחד.
נוכחות סדירה בבתי התפילה התגלתה כמנבא הטוב ביותר לאלטרואיזם ולאמפתיה: טוב יותר ממדדים של חינוך, של גיל, של הכנסה, של מגדר ושל גזע. דת יוצרת קהילה, קהילה יוצרת אלטרואיזם, ואלטרואיזם מכוון אותנו הלאה מן העצמי, אל עבר הטוב המשותף. פטנאם מרחיק לכת ומשער שאתיאיסט ההולך דרך קבע לכנסייה (למשל, כי אשתו הולכת לשם) ייטה להתנדב בבתי תמחוי יותר מדתי מאמין הנוהג להתפלל לבדו. יש משהו באווירת ההשתייכות הנרקמת בקהילה הדתית ההופך אותה למתרגלת צמודה של אזרחות טובה ושכנות טובה.
ומסקנה :אם אתם רואים אדם הזקוק לעזרה אל תמשיכו ללכת כאילו לא אירע דבר.
חשבו על רגע שבו שיוועתם לעזרה, וחבר או זר בא לעזרתכם. האם מקרים כאלה נשארים בזיכרון? כמובן. הם חיים בתודעתנו שנים על שנים, ובכל פעם שאנחנו חושבים עליהם שוטפת את נפשנו נהרה של נועם וכמו אומרת לנו: העולם, ככלות הכול, איננו מקום רע כל כך. וזה הרעיון משנה החיים שלנו: לעולם אל תחשבו שאין לכם זמן לעזור לאדם במצוקה הזקוק לכם. הרי דווקא עכשיו, במסווה של עיכוב, נקרתה לכם הזדמנות להשקעת זמן בעלת תשואה נדירה. אתם תשקיעו רגע, אך השפעתו הברוכה תימשך כל ימי חייכם. "מֵיטַב סְגְלַת חַיֵּי אָדָם יָשָׁר", כתב המשורד ויליאם וורדסוורת, היא "מֶחְווֹת קְטַנּוֹת, שְׁכוּחוֹת, זוּטוֹת חַסְרוֹת כְּנוּי, נַעֲלָמוֹת, שָׁל אַהֲבָה וְחֶסֶד". מסר של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל- שפתיו דובבות בקבר.
*****************************************************
פרשת כי תצא תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה "להשתחרר מהשנאה"
חושך אינו מגרש חושך: רק אור יעשה זאת. שנאה אינה מגרשת שנאה: רק אהבה תעשה זאת. שנאה מכפילה שנאה, אלימות מכפילה אלימות, וקשיחות מכפילה קשיחות... – מרטין לותר קינג
דומני כי אחת הסיבות לכך שאנשים דבקים בשנאותיהם בעיקשות כזאת היא שהם מרגישים שכאשר השנאה תיגמר הם יצטרכו להתמודד עם כאב. – ג'יימס ארתור בולדווין
יש בפרשת כי תצא פסוק שהשלכותיו כבירות. קל להחמיץ אותו, שכן הוא מופיע באמצע אוסף מגוון של דינים בענייני ירושה, בן סורר ומורה, העמסת יתר על שוורים, ניאוף ועבדים נמלטים. בלי שום הדגשה או הכרזה מיוחדות, משה מוסר מצווה הנוגדת כל כך את החשיבה הטבעית שעלינו לקוראה פעמיים כדי להיות בטוחים ששמענו נכון:
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא.
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ (דברים כג, ח).
מה פירוש הדבר, בהקשרו בתורה? מצרים של ימי משה שִעבדה את בני ישראל, מיררה את חייהם והכפיפה אותם למשטר אכזרי של עבודת פרך. היא אף החלה ליישם תוכנית לרצח עם, כאשר פרעה ציווה על בני עמו "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד לבני ישראל] – הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב).
עכשיו, כעבור ארבעים שנה, משה מדבר כאילו לא היו דברים מעולם; כאילו בני ישראל חבים למצרִים הכרת תודה על הכנסת-האורחים שלהם. אבל הוא והעם נמצאו היכן שנמצאו רק מפני שברחו מההתעללות המצרית. אנו יודעים גם שמשה לא רצה שהעם ישכח זאת. אדרבה, הוא חזר והטעים את המצווה לספר על יציאת מצרים בכל שנה, כפי שאנו עושים בפסח עד עצם היום הזה, באוכלנו שוב מלחם העוני ומן המרורים כדי להנחיל את הזיכרון עד דור אחרון. אם רצונכם לשמר את החופש, רומז משה, אל תשכחו לעולם איך נראים החיים בלעדיו. והנה כאן, על גדת הירדן, בנאומו אל הדור הבא, הוא אומר "לא תתעב מצרי". מה קורה כאן?
כדי להיות חופשי צריך להשתחרר מהשנאה. זה מה שקורה כאן; לזאת מכוון משה. לו היו בני ישראל ממשיכים לתעב את אויביהם משכבר, פירוש הדבר היה שמשה הוציא את בני ישראל ממצרים אבל לא הוציא את מצרים מבני ישראל. בתודעתם הם היו נשארים שם, עבָדים לעבָר. הם היו עדיין כבולים בשלשלאות, לא של מתכת אלא של מחשבה – ואין לך כבלים הדוקים מכבלי הרוח.
אי אפשר ליצור חברה חופשית על בסיס שנאה. טינה, חימה, השפלה, תחושת עוול, התשוקה לשיקום הכבוד באמצעות פגיעה ברודפים לשעבר – כל אלה הם כר פורה לאובדן חופש. צריך, רומז משה, לחיות עם העבר, לא בתוך העבר. אלה השבויים בכעס על נוגשיהם אי-אז, עודם שבויים. אלה הנותנים לאויביהם להגדיר מי הם, עוד לא הגיעו לידי חירות.
התורה חוזרת שוב ושוב אל יציאת מצרים ואל צו הזיכרון. "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". אך לעולם אין היא מעלה את הנושא כנימוק לשנאה, לנקמה או לנטירה. הצו הזה מופיע תמיד כחלק מהגיונה של חברה הבנויה על צדקה ומשפט, החברה שבני ישראל נצטוו לכונן: סדר חלופי, האנטי-תזה למצרים. המסר המשתמע הוא זה: הגבילו את העבדות, לפחות את עבדותם של בני עמכם. אל תִּרדו בהם. תנו להם בכל שבוע יום של חופש ומנוחה. שחררו אותם בשנה השביעית. ראו אותם כאנשים כמוכם, לא כנחותים מכם מעצם ישותם. אף אחד לא נולד להיות עבד.
פתחו את ידיכם לעניים. תנו להם לאכול מלקט קצירכם. השאירו להם את פאת השדה. חלקו את ברכתכם עם אחרים. אל תיקחו מאנשים את מקור מחייתם. יסודותיו של המשפט המקראי נטועים בחוויית העבדות במצרים, כמו לומר: אתם יודעים בעומק לבכם מה מרגיש קורבן של רדיפה, ועל כן אַל לכם לרדוף אחרים.
האתיקה המקראית מבוססת על מעשים חוזרים של היפוך תפקידים, ומשתמשת בזיכרון כבכוח מוסרי. בספרי שמות ודברים אנו מצווים להשתמש בזיכרון לא כדי לשמר שנאה אלא כדי לכבוש את היצר הזה, על ידי כך שנזכור מהו להיות קורבן. "זָכוֹר" – לא לחיות בעבר אלא למנוע את הישנותו.
רק כך אפשר להבין פרט תמוה המופיע בספר שמות. במפגשו הראשון של משה עם ה' בסנה הבוער, מוטלת עליו המשימה להוציא את העם לחופשי. ה' מוסיף להוראות את הפרט הזה:
וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (שמות ג, כא-כב).
העניין חוזר עוד פעמיים בפרקים הבאים (שמות יא, ב; יב, לה). אלא שהוא מנוגד לכאורה לרוחם של סיפורי המקרא כולו. מספר בראשית (יד, כג) עד מגילת אסתר (ט, י, טו, טז) יש הוקעה מתמדת של ביזה ולקיחת שלל מן האויב. במלחמה נגד עבודת האלילים בארץ ישראל, הדבר נאסר במפורש. רכושם של עובדי האלילים המנוצחים הוא "חרם". יש להשמידו ואסור להחזיק בו (דברים ז, כה; יג, טז). כאשר, בימי יהושע, לקח עכן מן החרם בחורבות יריחו, העם כולו נענש.
ועוד: מה קרה לזהב שהושאל מהמצרים? בני ישראל השתמשו בו לעשיית העגל! מדוע אם כן חשוב היה – ניתנה הוראה – לבקש מתנות מהמצרים לקראת היציאה מארצם? התשובה ניתנת בהמשך ספר דברים, במסגרת דיני שחרור עבדים:
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ; אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם (דברים טו, יב-טו).
העבדות היא סיפור שזקוק לפרק חתימה. כדי לחוש חופש, העבד צריך להיות מסוגל להשאיר מאחוריו רגשות עוינים כלפי אדוניו לשעבר. אסור לו להישאר טעון ברגשי מרמור או כעס, השפלה או זלזול. אם יישאר איתם, הוא יהיה משוחרר אבל לא בן חורין. הוא יהיה חופשי בגופו, אך עבד בתודעתו. הדרישה לתת לעבד המשתחרר מתנות מייצגת את הבנתה הפסיכולוגית של התורה באשר לנזק ארוך-הטווח של העבדות. כדי שהעבד ייצא ברוח טובה נדרש מעשה של נדיבות מצידו של האדון. העבדות טובעת בנשמה צלקת והצלקת צריכה להירפא.
כאשר מצווה ה' את משה להורות לבני ישראל לקחת מהמצרים מתנות פרידה, המסר הוא מעין זה: כן, המצרים שעבדו אתכם, אבל דבר זה עתיד להיות נחלת העבר. דווקא מפני שאני רוצה שתזכרו את העבר, חיוני שתעשו זאת בלי שנאה ובלי תאוות נקם. עליכם לזכור כמה מר הוא להיות עבד, לא מה מרה תרעומתכם על מי שהיו אדוניכם.
מוכרח להיות מעשה של סיגור סמלי. אין זו עשיית צדק במלוא מובנה של המילה: צדק כזה הוא מפלצת שהמשתוקק לה אינו רווה לעולם ורק את עצמו הוא הורס. מתים לא ישובו לחיות, ושנים שאבדו בעבדות לא ישובו כהשֵב חוב. אבל עם גם אינו יכול להתחכש לעברו, למחוק אותו מבסיס הנתונים של הזיכרון. אם ינסה לעשות זאת, עברו ישוב אליו בעל כורחו, "שיבת המודחק" כלשון פרויד, ויגבה מחיר נורא בדמות נקמה של כוונות טובות. על כן נותן האדון מתנות לעבדו המשתחרר, ובכך מכיר בו כבן-אנוש שתרם לאיכות חייו, הגם שעשה זאת בכפייה. אין זאת סגירת חשבונות. זה ביטוי מינימלי לתיקון, למה שמכונה היום "צדק מתקן".
אין השנאה והחירות יכולות לדור בכפיפה אחת. עם חופשי איננו שונא את אויביו לשעבר. אם שונא הוא להם, אין הוא בשל לחופש. כדי שעם נרדף יקים חברה לא-רודפת, עליו לשבור את שלשלאות העבר; להקהות את עוקצו של הזיכרון; להתמיר את הכאב לאנרגיה בונה ולגמירת-אומר לבנות עתיד שונה.
החופש כרוך בנטישת השנאה, כי השנאה היא חסם בפניו. היא השלכה של הקונפליקטים שלנו על כוח חיצוני שאפשר לזרוק עליו את האשמה – במחיר של בריחה מאחריות. זה היה המסר של משה למי שעמדו להיכנס לארץ המובטחת: שחברה חופשית יכולים לבנות רק אנשים שקיבלו על עצמם את האחריות לחופש, סובייקטים הממאנים לראות את עצמם כאובייקטים, אנשים המגדירים את עצמם על פי אהבת האל ולא על פי שנאת האחר. "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ", אמר משה, והתכוון: כדי להיות חופשי, עליך להשתחרר מהשנאה.
סביב שולחן שבת
