אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
********************************************************
*הודעה חשובה: החל בשבוע הבא עד לסוף השנה, שיעורי פרשת השבוע יתקיימו בימי שלישי טו' בסיוון 11.6.25 והלאה באותה שעה ובאותה מתכונת. ישראל קריסטל.
********************************************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה מחר יום רביעי ח' סיון, תשפ"ה -4.6.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "נשא" תשפ"ה
מרצה: סא"ל הרב אודי שוורץ -מתגורר באלון שבות. משמש מזה כשלוש שנים בתפקיד "ראש ענף ההלכה ברבנות הצבאית",(כל שאלה הלכתית בנושאים הקשורים למלחמה מגיעה לשולחנו.) ובמקביל מוסר שיעור קבוע בדף היומי בישיבת הר עציון.
הנושא: נזירות שמשון ומשמעותה
מקדיש את השיעור להחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
מחר השיעור יהיה בהחלט מעניין.
********************************************************************
ניסיתי בשבוע שעבר כאן שלחתי תקציר של השיעור השבועי של הרב זקס זצ"ל שהופק על ידינו בידי הבינה המלכותית, והנה שוב תקציר של השיעור שנשלח השבוע משיעורו של הרב זקס,"כפודקאסט", ניסוי מעניין, אשמח מאד לקבל תגובות, יש טעיות בשפה של הזוג אני יודע אבל פחות מקווה שגם את זה אפשר לתקן. ישראל קריסטל.
https://notebooklm.google.com/notebook/7d22773b-792f-4641-baba-8a854c09d362/audio
******************************
התחלנו בפרשת במדבר והשבוע גם הכנה לחג מתן תורה-שיעור עם סא"ל מיל הרב אשר לנדוי עם הפרשן המדהים "האור החיים הקדוש" אם רוצים לשמוע את השיעור 45 דקות בזום? ותהיה קבוצה, כתבו לי ונפתח שיעור נפרד בזום, מצורף כאן הקלטה של השיעור.
*******************************************************************
טקסט רגיל ובמעבר חד! הרב יונתן זקס זצ"ל בספר המתורגם האחרון שלו בהוצאת קורן מגיד 2024 בתרגומו הנפלא של צור ארליך "אני מאמין" בתחילת פרשת "נשא- ברכתה של האהבה" כותב הרב זקס 3 שאלות:
אודה: אני נרעש ונרגש בכל פעם שאני קורא את המילים הללו- כותב הרב יונתן זקס בספרו "אני מאמין"
דַבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמר: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר לָהֶם, יְבָרֶכְךְ ה' וְיִשְׁמרְךְ; יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלִיךְ וִיחְנָּךְ; יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלִיךְ וְיָשֵׁם לְךְ שָׁלוֹם". וְשָׂמוּ את שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אַבְרְכֵם. (במדבר ו, כג-כז)
אלו הן מן העתיקות שבנוסחות הברכה המשמשות ברציפות עד היום. אנו אומרים אותן מדי יום בתחילת תפילת שחרית, ובהמשך התפילה אנו שומעים אותן מפי הכוהנים.
יש הנוהגים לאומרן גם על משכבם, מילים אחרונות בכל ערב. אנו מברכים בהן את ילדינו בלילות שבת. רבים מברכים בהן את הכלה והחתן בחתונות. גם שאינם יהודים מרבים להשתמש בהן. הפשטות שבהן, המבנה המדורג של שלוש מילים, חמש מילים ושבע מילים, תנועתן החותרת אל על מן השמירה דרך החן ועד השלום, כל אלה עושים אותן לגביש תפילה יהלומי, שזוהרו לא הועם בשלושת אלפי השנים, ויותר שעברו מאז ניסוחן.
בשנים עברו, בשיחותיי על פרשה זו, כתבתי על משמעותן של הברכות.
הפעם אשאל שלוש שאלות אחרות.
ראשית, למה הכוהנים הם המברכים? למה לא נביאים, מלכים, חכמים או צדיקים?
שנית, מה פשר הצורה המיוחדת של ברכת המצווה שהכוהנים מברכים לפני שהם מקיימים את מצוות ברכת העם? נוסח הברכה הוא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". בשום ברכת מצווה אחרת אין מצוין שה' ציוונו לעשות את המצווה באהבה.
בתלמוד יש מחלוקת בשאלה אם מצוות חייבות להיעשות בכוונה הנכונה, או שדי בכך שבוצעו כדי לצאת ידי חובה. אבל כוונה היא דבר שונה ממניע. כוונה פירושה רק המחשבה שאני עושה את המצווה מפני שהיא מצווה. אני פועל במודע, ביודעין ובמתכוון כדי למלא אחר רצון הא-ל. אין למושג הכוונה קשר לרגשות כגון אהבה. מדוע דווקא מצוות ברכת כוהנים, ולא שום מצווה אחרת, צריכה להיעשות באהבה?
והשאלה השלישית: מדוע מוטל על בני אדם לברך את העם? הרי ה' הוא המברך את האנושות ואת עמו ישראל. אין לו צורך בשום תיווך אנושי. הדבר נאמר בפסוקים שלנו עצמם: "וְשָׁמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנִי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אַבָרַכֶם". הברכות באות אפוא לא מהכוהנים אלא מהקב"ה עצמו. אם כן, מהו פשר הדרישה מהכוהנים "לשים את שמו" של ה' על בני ישראל?
התשובות בתוך הספר " אני מאמין-קריאות חדשות בפרשת השבוע" שכתב הרב יונתן זקס בהוצאת קורן מגיד!
**********************************************
ואני (ישראל) שואל: למה אומרים לכהנים בסיום ברכת כהנים כאשר הם יורדים מהדוכן-"ישר כח"? והרי הם מצווים לברך?
והתשובה בגלל הסיום "באהבה" שעל זה הם לא מצווים!
********************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת נשא תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה.
"האומץ לפעול בתוך העולם"
בשיחה קודמת על פרשת נשא הזכרנו את המחלוקת בין חכמים אם הנזירוּת רצויה?. הנזיר הוא, כזכור, מי שמקבל על עצמו דינים מיוחדים של קדושה ושל פרישות האמורים בפרשתנו: לא לשתות יין וכל תוצר אחר של ענבים, לא להסתפר, ולא להיטמא למת.
הנזירות הייתה, במהותה, ויתור על חשקים. מדוע יבחר אדם לעשות כך – לא ברור. אפשר שהוא רוצה להתגונן מפני הידרדרות לשתיינות, או להיגמל. אפשר שהוא רוצה להתנסות במעלה גבוהה של קדושה. הרי בהיותו אסור במגע עם מת, אפילו עם מת בן משפחתו הקרובה, הוא דמה מבחינה זו לכוהן הגדול. ההתנזרות הייתה דרך לאנשים שאינם כוהנים לאמץ אורחות חיים של כוהנים. יש מן החכמים שסברו שהסמכת דיני הנזיר בתורה לדיני הסוטה – אישה החשודה בניאוף – היא רמז לכך שהיו אנשים שקיבלו על עצמם נזירוּת כדי להתגונן מפני יצר העריות. האלכוהול מדכא עכבות ומגביר את התאווה המינית.
יהיה הטעם להתנזרות אשר יהיה, דעות שונות התרוצצו כאמור בקרב חכמינו באשר לשאלה אם הנזיר קדוש או חוטא. מצד אחד, התורה אומרת על הנזיר כי "קָדֹשׁ הוּא לַה'" (במדבר ו, ח). מנגד, היא קובעת כי בתום תקופת נזירותו עליו להביא קרבן חטאת (שם, יג-יד). מכאן הסיק רבי אליעזר הקַפּר בֵּרַבִּי מסקנה זאת:
מה תלמוד לומר "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, יא)? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא – המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה.i]
ברור שר' אליעזר הקפר מקיים כאן פולמוס עקרוני נגד הסגפנות בחיים היהודיים. איננו יודעים על אילו זרמים או כיתות הוא חשב. רבים מן הנוצרים הראשונים היו סגפנים. כך גם, מכמה בחינות, היו אנשי כיתות מדבר יהודה, המוכרים לנו ממגילות ים המלח. בדתות רבות, אנשים קדושים בוחרים לפרוש מן העולם, מתענוגותיו ומפיתוייו, כדי להשיג טוהר רוחני. לשם כך אנשים צמו, פגעו בגופם וחיו במערות, בכוכי התבודדות ובמנזרים.
בימי הביניים היו יהודים שאימצו מנהגי סיגוף דומים, ביניהם חסידי אשכנז וגם יהודים רבים בארצות האסלאם. קשה שלא לזהות כאן לפחות שמץ של השפעה מהסביבה הלא-יהודית. חסידות אשכנז קמה בתקופת מסעי הצלב, כאשר בקרב הנוצרים נפוצו קבוצות אדוקות שהתמסרו לסגפנות ולהשפלה עצמית. מקביליהם בארצות האסלאם הכירו כנראה את הסוּפים, התנועה המיסטית באסלאם.
ייתכן, אפוא, שהיחס הדו-ערכי של היהודים לחיי הפרישות נבע מהחשד שזהו יסוד זר שחדר ליהדות מדתות אחרות. גם בתקופת המשנה והתלמוד, הן במערב (ביוון) הן במזרח (באיראן) צצו תנועות סגפניות שראו בעולם הגשמי מקום של השחתה ושל מריבות. הם היו דואליסטים, שכן האמינו שהאל האמיתי איננו בורא העולם ואי אפשר להגיע אליו בתוך העולם. עולם החומר הוא מְלֶאכֶת כַּפֶּיהָ של אלוהות פחותה במעלתה – ורעה. מכאן שהאל האמיתי אינו נמצא בעולם הגשמי שלנו ובהנאותיו, והמבקשו ראוי שיפרוש מהן. שתי הידועות שבין תנועות אלו הן הגנוסטיקה במערב והמניכאיזם במזרח. נראה אפוא שאפשר לייחס לפחות חלק מההתנגדות של חכמי ישראל לנזירות לרצונם להניא יהודים מהליכה בדרכים זרות.
מעניינת במיוחד דעתו של הרמב"ם. הוא נקט כלפי הנזירות שתי עמדות, חיובית ושלילית. בהלכות דעות במשנה תורה הוא מאמץ את עמדתו השלילית של רבי אליעזר הקפר:
שמא יאמר אדם, "הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון", עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום – גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה.ii]
אולם באותו ספר עצמו, משנה תורה, בהלכות נזירות, הוא פוסק בהתאם לעמדתו החיובית של רבי אלעזר:
הנודר לה' דרך קדושה – הרי זה נאה ומשובח... ושקָלו הכתוב בנביא.iii]
איך יכול מחבר אחד – כל מחבר, קל וחומר ענק-היגיון כרמב"ם – לאמץ שתי עמדות כה סותרות?
התשובה עמוקה. לשיטת הרמב"ם, אין רק מודל אחד של חיי סגולה, אלא שניים. בלשונו, דרך החסיד ודרך החכם. החסיד הוא איש קצוות. הרמב"ם מגדיר חסד כהתנהגות קיצונית; קיצונית לטובה, כמובן, אבל לפנים משורת הדין.iv] למשל, "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר, נקרא חסיד".v]
החכם הוא טיפוס אחר לגמרי. הוא הולך ב"שביל הזהב", ב"דרך האמצע", נתיב המתינות והאיזון. הוא מסגל לעצמו למשל, את מידת האומץ, הנמצאת באמצע הדרך בין הפחדנות לפזיזות; ואת מידת הנדיבות, הנמצאת בין הפזרנות לקמצנות. החכם מכיר את הסכנות התאומות של היותר-מדי והפחות-מדי, של ההגזמה ושל החסר. הוא מאזן בין הלחצים המנוגדים ומתרחק מהקצוות.
החסיד והחכם אינם רק שני טיפוסי אדם. הם שתי דרכים להבין את חיי המוסר. האם מטרת המוסר היא להגיע לשלמות אישית – או ליצור מערכות-יחסים נעימות וחברה הוגנת, צודקת ורחומה? התשובה האינטואיטיבית של רובנו תהיה: גם וגם. וכאן מתבלטת חריפותו ההגותית של הרמב"ם. הוא מאבחן שאי אפשר לאחוז במטרה האחת בלי להניח ידנו מן השנייה. אלה הם שני מסלולים נפרדים שאינם מתקיימים בצוותא.
חסיד עשוי לתת את כל כספו לעני; אבל מה עם פרנסת בני משפחתו שלו? חסיד עשוי לסרב לשפוך דמים כחייל קרבי; אבל מה יהא על בני ארצו? חסיד עשוי לסלוח על כל הפשעים שנעשו לו; אבל מה עם החוק והצדק? כיחידים, חסידים הם אנשים בעלי מידות נעלות. אבל אי אפשר לבנות חברה שכולה חסידים. כי האמת היא שהחסידים אינם מתעניינים באמת בחברה. הם בחרו שביל אחר, בודד, מתבדל. דאגתם נתונה לישועת נפשם ולא לגאולת הכלל.
תובנה עמוקה זו היא שהובילה את הרמב"ם לעמדתו הכפולה, הסותרת את עצמה לכאורה, כלפי הנזיר. הנזיר בחר, לפחות לזמן מה, לאמץ לו חיים של סגפנות קיצונית. הוא חסיד. הוא בחר במסלול השלמות האישית. זו בחירה אצילית, מופתית וראויה לשבח. לכן הרמב"ם אומר על מעשהו שהוא "נאה ומשובח" ושהנזיר שקול לנביא.
אך זו איננה דרכו של החכם. ואם רצוננו בחברה מתוקנת, אנו זקוקים לחכמים. החכם אינו קיצוני, מפני שהוא מבין שצריך להביא בחשבון גם אנשים אחרים. הוא זוכר שיש לו משפחה, שיש לו קהילה, ושבמשפחה ובקהילה יש אנשים. הוא זוכר שיש לו חברים לעבודה. הוא זוכר שיש מדינה להגן עליה ומשק לקיים. החכם יודע שאין הוא יכול לפנות עורף לכל המחויבויות שלו ולנהל חיי יחיד נאצלים. הקב"ה קורא לנו לחיות בעולם, לא לברוח ממנו; לחיות בחברה, לא בפרישות; לשאוף ליצירת איזון בין הלחצים המנוגדים המופעלים עלינו, לא להתמקד באחד ולהתעלם מהאחרים. על כן, מנקודת מבט אישית הנזיר הוא חסיד – אך מנקודת מבט חברתית הוא, לפחות כדימוי, "חוטא" שצריך להקריב קרבן חטאת.
היהדות נותנת ליחידים מקום מפלט מפיתויי העולם. הדוגמה המובהקת לכך היא הנזיר. אבל הנזירות היא חריג. היא איננה הנורמה. חכם הוא זה שיש לו אומץ לחיות מתוך מעורבות בעולם, למרות כל הסכנות הרוחניות, ולעזור להביא שמץ מן השכינה אל המרחבים המשותפים של חיי החברה.
שאלות לשולחן השבת
3.איך לדעתכם אפשר לנסוך קדושה בחיי היומיום בלי לפרוש מן העולם ובלי להתבוסס בו יתר על המידה
i] תענית יא ע"א; נדרים י ע"א.
ii] משנה תורה, הלכות דעות ג, א.
iii] שם, הלכות נזירות י, יד.
iv] מורה הנבוכים ג, נב.
v] משנה תורה, הלכות דעות א, ה.
