השיעור יתקיים ב"ה ביום שלישי הקרוב בזום חינם, כח' אדר תשפ"ו 17.3.2026 בשעה 20.00 (8.00)
הנושא:מסירת התורה שבעל פה על ידי האמוראים
הקוד הקבוע: בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
*******************************************************************
לשותפות ותרומה בבקשה הכנסו לאתר שלנו : www.hamikra.org עם אישור החזר מס 46 בפקודה
****************************************
פוקדקאסט עם משנתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל המסכם בעזרת הבינה את ספר שמות נפלא כדאי להקשיב בחסות החברה לחקר המקרא ובאדיבותו של דוד פטרפרוינד. הסכיתו ושימעו:
הנושא: סודו של ספר שמות:
https://drive.google.com/file/d/1CzIegTKgfm6GcSlss6XtUhvr85WffFOC/view?usp=sharing
************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן-מגיד (מצטער על האיחור רק הערב יום חמישי קיבלתי את הקובץ)
פרשת-ויקהל-פקודי תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה- "שלושה טיפוסי התאגדות"
שרשרת מאורעות דרמטיים אירעה בתוך חודשים ספורים. משה הוביל את העם מעבדות אל תחילת הדרך לחירות, על פני מכות מצרים וקריעת ים סוף. העם היה עֵד להתגלות אלוהים בהר סיני – הפעם היחידה בהיסטוריה שעם שלם זכה להתגלות. ואז באה היעלמותו של משה לשם שהייתו הארוכה על פסגת ההר, היעדרות שגרמה לחטא הקולקטיבי החמור ביותר של בני ישראל – עשיית עגל הזהב. משה שב ועלה להר להתחנן לה' שיסלח להם – וה' סלח. סמלה של הסליחה היו לוחות הברית השניים. עכשיו החיים חייבים להתחיל מחדש. עם מרוסק צריך לשוב ולהיבנות. איך משה ימשיך? רמז לכך טמון בפסוק הפותח את פרשת ויקהל:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה, א).
הפועל "ויקהל", שנתן לפרשה את שמה, הוא המפתח להבנת המשימה שמשה נתון בה. ברמה הפשוטה ביותר, הוא משמש כמילה מנחה, המזכירה פסוק קודם. במקרה שלנו, ברור מהו אותו פסוק:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר – וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "קוּם, עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ!" (שמות לב, א).
מעשהו של משה עכשיו הוא, כלשון המקובלים, תיקון: שיקום, עשיית-הטוב-שוב, גאולה משיבוש שנעשה. כשם שאת החטא עשה העם כ"קהל", או קהילה, כך תושג בעשייה קהילתית הכפרה עליו – וזאת על ידי עשיית משכן, בית לשכינתו של האל שבחטאם הם ביקשו לו מחליף. משה מקהיל את העם למעשה טוב, כשם שהעם התקהל למעשה רע. ההבדל בין שתי ההתקהלויות מומחש בבניין שהפועַל בנוי בו: בחטא העגל העם נקהל, בבניין הסָביל נפעל, ואילו עתה משה מקהיל אותו, בבניין הַפָּעיל הִפְעיל. הסבילוּת, הפסיביות, מניחה לדברים לקרות: "כל מקום שנאמר 'וַיְּהִי' אינו אלא לשון צער" (מגילה י ע"ב). ואילו היוזמה האקטיבית היא ניצחוננו על הטרגדיה: "בכל מקום שנאמר 'וְהָיָה' – שמחה" (במדבר רבה יג, ה).
אבל ברמה עמוקה יותר, הפסוק הפותח את פרשתנו מעוררנו להבנת מהותה של הקהילה ביהדות. בעברית הקלאסית יש שלושה מונחים הנראים מקבילים במובנם – עדה, ציבור וקהילה – המציינים לאמיתו של דבר סוגים שונים של התאגדות.
"עֵדה" באה מהמילה "עֵד". קרוב להן השורש יע"ד, לשון יעד וייעוד, כלומר מינוי, הקצאה, קביעה. משורש זה באה גם המילה "תעודה", שעניינה הוא עדות כתובה, וגם, בעברית ישנה יותר, ייעוד ושליחות. לאנשים המהווים יחד "עדה", כפי שמילה זו משמשת במקרא, יש תחושה חזקה של זהות משותפת. הם היו עדים לאותם דברים. הם שואפים לאותו ייעוד. בני ישראל נעשו "עדה" רק כשקיבלו את המצווה הראשונה:
דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה – וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב, ג).
עדה יכולה להתקבץ גם לרעה. כשבני ישראל שמעו את הדין-וחשבון של המרגלים, ליבם נפוג והם רצו לחזור למצרים. לאורך הפרשייה ההיא הם מכונים "העֵדה" (למשל: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?"; במדבר יד, כז). "עדה" היא גם הכינוי לאנשים שהצטרפו למרד של קורח נגד משה ואהרן קורח ועדתו (למשל, דבר ה' למשה ואהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע!", ותשובתם "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?"; במדבר טז, כא-כב). בימינו המילה מציינת בדרך כלל תת-קבוצה אתנית או דתית. עדה היא קהילה של דוֹמֵי-דעה. המונח מדגיש את הזהות. זו קבוצה שלחבריה יש הרבה מן המשותף.
ניגודה היא המילה "ציבור", מן העברית המשנאית. יסודה בשורש המקראי צב"ר, שממנו באים גם הצבירה, המצבור וההצטברות; וראו למשל בבראשית (מא, מט): "וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם". כדי להבין את מושג הציבור חִשבו על המתפללים בכותל המערבי ברגע נתון. רובם אינם מכירים זה את זה. אפשר שלעולם לא ישובו להימצא איש בקרבת זולתו. כרגע יוצא שהם נמצאים באותו מקום ובאותו זמן, ועשרה מתוכם כבר יכולים, מעצם זאת, להוות "מניין" לתפילה. ציבור הוא קבוצה שלחבריה אין בהכרח שום דבר במשותף, לבד מכך שברגע מסוים הם מוצאים עצמם באותו מקום – ונעשים "ציבור" לצורך תפילה או כל מצווה אחרת הטעונה מניין אנשים.
שונה משניהם היא הקהילה, או ה"קהל". חבריה שונים זה מזה. בכך, דומה היא ל"ציבור". אבל הם מאורגנים יחדיו לשם משימה משותפת, כזאת שבה נדרשת מכל אחד תרומתו הייחודית. הסכנה בקהילה היא הידרדרות לקהל המונים, לאספסוף. את זאת רואה משה ביורדו מן ההר עם הלוחות הראשונים, בעת חטא העגל: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא; כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן – לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה). ואילו היופי שבקהילה בא לידי ביטוי כאשר מנחה אותה תכלית חיובית. או-אז נקהלים בה כישרונותיהם השונים של יחידים רבים, כך שכל אחד מהם יכול לומר "עזרתי לעשות זאת".
על כן, בהקהילוֹ את העם הפעם, מדגיש משה שלכל אחד יש דבר שונה לתת: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'. כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ, אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת... וְכׇל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לה, ה-י). משה ידע לרתום את הציבור לתכלית אחת דווקא מתוך הרבגוניות שבו, וזאת דרך שימורה ושימוש בה לתכלית אחת. הוא עשה את העם לעדה. ראו את מגוון הנדבות לה', מאת בעלי כישורים שונים ורכוש שונה:
וַיֵּצְאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. וַיָּבֹאוּ כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ – הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים: כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז – כׇּל כְּלִי זָהָב... וְכׇל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ... כׇּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת... וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה... וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים... כׇּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכׇל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה (שמות לה, כ-כט).
גדולתו של המשכן נמצאה בהיותו הישג קולקטיבי – שבו לא כולם עשו אותו דבר. כל אחד נתן דבר שונה. כל תרומה הוערכה, ועל כן כל משתתף הרגיש מוערך. הצלחתו של משה להקהיל, לחשל מתוך המון העם קהילה חדשה ואמיתית, הייתה מן הגדולים בהישגיו.
על פי חכמינו, משה חזר לאותו נושא כעבור שנים רבות. כשראה כי תקופת מנהיגותו מתקרבת לסיום, התפלל לה' שימנה לו ממשיך: "יִפְקֹד ה', אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כז, טז). רש"י, בעקבות חז"ל, מסביר את הפנייה המיוחדת של משה "אלוהי הרוחות לכל בשר" כך:
אמר לפניו, "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך: דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה. מַנֵּה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.
לשמור על הרבגוניות שבציבור עם אחדות הייעוד של העדה – זהו האתגר שבבניית קהילה, משימתו הגדולה של מנהיג גדול.
סביב שולחן השבת
***********************************************
הרב לורד יונתן זקס בספרו "רעיונות משני-חיים -קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן-מגיד 2021 לפרשת ויקהל עמ'97-100 בתרגומו של צור ארליך, מנתח את הדור שלנו.:
פרשת ויקהל -מעבר לעצמי
בחנויות הספרים באזור מגוריי בלונדון, אגפים שלמים היו מוקדשים לספרים על דת. כיום אגפים אלה התכווצו לעיתים עד כדי היעלמות. במקומם באו ספרי עזרה עצמית. יש בשינוי הזה משהו עמוק, אבל גם משהו מביך למדי.
החברות החילוניות במערב מצאו אל חדש. אין זה אחד מן האלים הרבים של העת העתיקה. גם אין זה האל האחד של המונותיאיזם. האל הזה אפילו איננו אחד משלוש חלופות הדת שחלמה עליהן המאה התשע-עשרה: הלאומיות, הגזענות והמרקסיזם. לא ולא ולא: אלוהי זמננו הוא העצמי.
בשנת 2017 קראתי על תסמונת רפואית חדשה שנקראת "סלפיטיס". המונח נטבע ב־2014 כבדיחה, כדי לתאר אנשים המרגישים ממש אילוץ לצלם תמונות סלפי ולהעלותן לרשתות החברתיות. כעבור שלוש שנים, חוקרים בנוטינגהם ובהודו מצאו ראיות לכך שמדובר בהפרעה של ממש. בעלי התסמונת הטיפוסיים הם, לדברי החוקרים, "רודפי תשומת לב, תכופות חסרי ביטחון עצמי", המקווים "להעצים את מיצובם החברתי".
העצמי, הסלף, כובש כיום תחום אחר תחום בחיינו. הפוליטיקה מתארגנת סביב סוגיית זכויות הפרט, ומעל כולן זכות הבחירה. המוסר הרווח עניינו הזכות לעשות כרצונך כל עוד אינך פוגע באחרים. פעם פנו הבריות לאנשי דת בחיפושן אחר הטוב, הקדוש והנשגב. כיום, עוד ועוד אנשים משלמים למאמנים אישיים כדי שיעזרו להם לממש את היעדים וההעדפות שלהם, ובפרט כדי להשיג את הגביע הקדוש: ההערכה העצמית.
בני דור ה־ץ, ילידי שנות השמונים והתשעים, פונים פחות אל האמונה בדבר מה שמעבר להם עצמם, ויותר אל ספרים, מאמנים וגורואים המלמדים אותנו איך לעזור לעצמנו. הדת החדשה אומרת לנו שבכוחנו להשיג כל מה שנרצה אם נדע את "הסוד". אנחנו יכולים "להעיר את הענק שבפנים", "לרכוש ידידים והשפעה", "לחשוב ולהתעשר", "להרגיש את הפחד ובכל זאת לעשות", ולשנות את חיינו בעזרת "סוד הקסם היפני" המלמדנו "איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד, ולהיות מאושרים יותר". אנחנו יכולים ללמוד "לאהוב את עצמנו כאילו חיינו תלויים בכך".
מבחינה מסוימת, אין בכך כל בעיה וגם לא חידוש. אלו הן המקבילות בנות המאות העשרים והעשרים ואחת למה שנקרא "ספרות החוכמה": מדריכים לחיים שכתבו אנשים בעלי ניסיון, הארה והיגיון פשוט. האמת היא שהטרנד העכשווי בספרי העזרה העצמית הוא לשוב אל כותבי החוכמה מיוון ורומא העתיקות, ובייחוד אל הסטואיקנים: סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אאורליוס. אלא שאנשים נוטים לשכוח שהסטואיות הופיעה ביוון וברומא כאשר שתי התרבויות הגדולות הללו עברו את שיאן. אנשים איבדו אמונה באלים הישנים, וטרם מצאו חדשים. הסטואיות היא מתכון עילאי למציאת שלווה כשהעולם מתמוטט. והיא ממוקדת עצמי מאין כמוה.
וכאן מונחת הבעיה, בעייתו של עולם העזרה העצמית. כי במציאות, הדברים המשנים באמת את חייו של אדם באים כמעט תמיד מבחוץ. הגמרא מספרת על רבי יוחנן, מן האמוראים המוקדמים, שהיו לו כוחות ריפוי. הוא היה מבקר חולים, ומרפא אותם על ידי סמיכת ידיו על ראש החולה. כאשר הוא עצמו חלה פעם, ביקש שיבוא רב אחר, רבי חנינא, וירפא אותו באותו אופן. מדוע, שואלת הגמרא, לא ריפא רבי יוחנן את עצמו? והיא עונה: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". כדי לסובב את המפתח הנועל אותנו, אנו זקוקים לאדם אחר.
זהו הדבר החסר בדת העצמי החדשה. מוזר הדבר: דווקא בעידן המהלל את דרווין היא מתעלמת מהאמיתה הבולטת ביותר של הדרוויניזם – שהמייחד את בני האדם הוא היותם בעל חיים חברתי מאוד. אריסטו ידע זאת. ידע זאת גם הרמב"ם. התורה אומרת זאת בבירור, ממש בתחילתו של סיפור האנושות: "לֹא טוֹב הֵיוֹת הָאָדָם לבדו(בראשית ב') לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). אושר, פשר, מימוש, ברכה, כל אותן מתנות של חיים הנחיים היטב, אינם מזומנים לנו בעצמי שלנו - לפחות לא אצל רובנו המכריע - אלא מעבר לעצמי: במערכות יחסים, במשפחות ובקהילות.
משום כך, הדבר הראשון שמשה עשה אחרי שהותו הממושכת במרומי הר סיני, והצלחתו להמציא מאת ה' מחילה לעם אחרי חטא העגל, היה להקהיל אותם: לשוב ולעשותם לקהילה. "ויקהל".
הוא עשה זאת, כפי שפרשתנו מספרת בהרחבה, בשתי דרכים. האחת הייתה תחילת בנייתו של המשכן. הדרך הטובה ביותר ליצור קהילה היא לגרום לקבוצת אנשים לבנות דבר מה ביחד. אם אי פעם השתתפתם עם אחרים בהבאת מיזם חדשני לידי בשלות, אתם ודאי מכירים את החדווה הבאה עם ההתקשרות שבעבודה בצוותא. את זאת חוו בני ישראל כאשר תרמו כולם לבניית המשכן. בכל סיפורי התורה המתרחשים בשנות הנדודים במדבר, זהו הרצף הארוך ביותר שאין בו תלונות ומדי.
הדרך האחרת, המופיעה בפרשתנו עוד לפני בניית המשכן, היא השבת. שבת היא נוגדן לסלפיטיס. ביום הזה אנחנו מניחים בצד את כל מפעלותינו האישיים, את העבודה ואת הפרנסה, את ההוצאות ואת מרוץ החיים, ומתענגים יחדיו על הדברים שעניינם אינו "אני" אלא "אנחנו": משפחה, קהילה, בית כנסת, תפילה ולימוד משותפים, וסעודות וזמירות בצוותא.
היהדות היא דת חברתית מאוד. ההיקהלות, היות קהילה, נמצאת בליבה. את התפילות הקדושות ביותר אי אפשר לומר בלי קהילה. בימים הנוראים אנו מתוודים יחד, בפומבי, "על חטא שחטאנו", לא "שחטאתי". כשאנו מתפללים על החולים אנו מונים אותם "בתוך שאר חולי ישראל", וכשאנו מנחמים אבלים אנו מוסיפים עליהם את "כל שאר אבלי ציון וירושלים". הרמב"ם כתב על "הפורש מדרכי ציבור" כי
אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ. וכאילו אינו מהן מעם ישראלן - אין לו חלק לעולם הבא
אם כן, היות יהודי איננו רק עניין של אמונה או של התנהגות, אלא גם עניין של השתייכות. מרטין בובר כתב ספר מפורסם על רוחניות ושמו אני ואתה. הייתה לו השפעה עצומה תיאולוגים נוצרים - והשפעה פחותה מאוד על הוגים דתיים יהודים. הסיבה לכך ברורה. הציר העיקרי ביהדות איננו אני ואתה אלא אנחנו ואתה היא בנויה על גוף ראשון רבים, על היחד. אנחנו יודעים ידיעה מושלמת שאיננו מושלמים; שלכולנו חסר משהו. אפילו משה רבנו נזקק לאהרן ולמרים שישלימו אותו. לכן כל "דבר שבקדושה" טעון מניין אנשים:" את החוסרים של כל אחד ואחד אנו מקווים להשלים כציבור. "כולנו" מכיל יותר מ"כל אחד מאיתנו".
סכנה חמורה של שכחה רובצת כיום לפתחו של עניין זה, בייחוד לנוכח תפוצת הסמארטפונים והרשתות החברתיות. מצטברות במהירות ראיות לכך שמערכות יחסים וירטואליות אינן דומות ליחסי פנים אל פנים, ושקהלים יצירי מדיה שונים לחלוטין מקהילות. כפי שכתבה סוזן פינקר בספרה אפקט הכפר, "בכוחן של הרשתות הדיגיטליות ותקשורת המסכים לגרום לעולם להיראות קטן יותר; אך בכל הנוגע לתמורות משנות חיים, אין מתחרה לקשר פנים אל פנים"י היא, וכותבים אחרים כמותה, מצביעים על מצבור נתונים המלמדים כי השתייכות לקהילה תורמת לבריאות, לאושר, ולהתמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים.
לעזרה העצמית יש גבולות צרים. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. העצמי אינו יכול לרפא את תחלואיו. אנו זקוקים לנוכחותם של אחרים כדי להירפא, לצמוח, לצלוח זמנים קשים, ולהזכיר לנו מהי האחריות שלנו כאשר הזולת נמצא במצוקה. זהו אפוא הרעיון משנה החיים שלנו: האושר טמון מעבר לעצמי - בחוזק מערכות היחסים שלנו, בהתחברותנו לקהילה, ובמה שאנו נותנים לאחרים ואחרים נותנים לנו.
****************************************************
רעיון משנה חיים 22:
האושר טמון מעבר לעצמי - בחוזק מערכות היחסים שלנו, בהתחברותנו לקהילה, ובמה שאנו נותנים לאחרים ואחרים נותנים לנו.
*****************************************************
6. ברכות כא ע"א.
Susan Pinker. The Village Effect: Why Face-to-Face Contact Matters. London: Atlantic Books, 2015, 7
p.8 Matthew Lieberman, Social: Why Our Brains Are Wired to Connect, Portland: Broadway 8. ראם
Books, 2014; John Cacioppo and William Patrick, Loneliness: Human Nature and the Need for Social Connection, New York: Norton, 2009
***********************
2. כל אלה שמות ספרי עזרה עצמית, שרובם הופיעו בשנים האחרונות, למעט האחרון, ספרו של בולם הופיעו גם Kamal Ravikant. Love Yourself Like Your Life Depends on It (CreateSpace, 2012( בעברית.
Thomas Joiner, "Mindfulness would be good for you. If it weren't so selfish", Washington Post. 4. August 25, 2017
********
