לתרומה הכנסו בבקשה לאתר: www.hamikra.org
תיאור תמונה
קטע מתוך מכתב שהפצנו לתורמים.
לאור הניסיון שצברנו עם תלמידי בתי הספר הממלכתי, בששת החודשים האחרונים בתוכנית "תנ"ך בראש", פיצלנו את התוכנית לשתי קבוצות:
קבוצת "אלופי האלופים": (המנחים הגדירו אותם יהלומים ב"ה אחד אחד) 22 תלמידים (מספר לא סופי,רבים מתדבקים על הדלתות שלנו) המקבלים הנחייה אישית לקראת החידונים שהתחלנו ב-יג' חשון השנה. -4.11.25 .
קבוצת: "קהילת חברותא של תנ"ך בראש".ממשיך להתרחב הגענו ל 347+ תלמידים, תוכנית המתאימה לכל תלמיד המעוניין להצטרף לתוכנית ללימוד תנ"ך, לקראת השתתפות בחידוני התנ"ך בשנה הבאה. (כבר בשבוע הראשון נרשמו מאות תלמידים! מהם אנו מקווים למצוא עוד "יהלומים" לקהילת "אלופי האלופים")
הסיוע שלכם יאפשר לנו: החברה לחקר המקרא, (ע.ר.- מלכ"ר-ניהול תקין- ואישור מס בפקודה 46. ללא תמיכה משום גורם ממשלתי) להמשיך ולהפעיל מערכי לימודים חווייתיים, מהנים ומרתקים גם בבתי ספר ממלכתיים נוספים ברחבי הארץ ואף להכין תלמידים לתחרויות מקומיות וארציות ולבסוף גם לחידון התנ"ך העולמי.
במקביל בנינו תוכנית עם חמ"ד(חינוך ממלכתי דתי) בשם "בית מדרש למקרא" כדי לתת לכיתות ג'-ו' בשעות אחה"צ תוספת של לימודי תנ"ך, פרשת השבוע , טעמי מקרא, וביאורי תפילה -נרשמו לתוכנית כ-80 בתי ספר תחת פיקוח שלנו.
בנינו תוכנית קורסים למכינות קדם צבאיות מעורבות ורגילות בשם "ארכיאולוגיה מקרא וארץ ישראל, לטייל עם התנ"ך ביד". אנשי מקצוע בראשות בכיר במערכות הבטחון (שפרש בדרגת אלוף) ומדריך טיולים בכיר בהתנדבות.
בפתחה של שנת הלימודים החדשה, אנו רוצים לראות אתכם שותפים במפעל העצום הזה שנוסד על ידי דוד בן גוריון ופרופ' חיים גבריהו ז"ל (1952).
התקציב המיועד לשנה זו הוא כ-750.000 ₪ (ניתן לקבל מסמך עם הסבר על התקציב). ישראל קריסטל- מנכ"ל.
****************************** ***************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מדהים לפני שנים בדרשה על עם ישראל העם היהודי בארץ ישראל גאווה אמיתית!(כאילו עומד וחי בתוכנו כיום) ! (ממולץ להעתיק ולהעביר)
https://youtu.be/IuE4noHrHP8
****************************** ****************
פודקאסט מדהים בן 12 דקות על פרשת השבוע נערך ע"י הבינה במסר של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
מומלץ להקשיב ברכב, בדרך או סתם תוך כדי מנוחה,
פרשת ויצא יעקב- "כשאלוקים מוצא אותנו"
https://drive.google.com/file/d/1pEo90fft2eHlZW3YAlNKzA0NtrJdpGkS/view?usp=sharing
****************************** *********************
עוד קטע של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל מהפרשה, על אהבה, צדק ,מתח,השני זה פודקאסט מתוך הספר של הרב זקס Essays on Ethics בגרסה האנגלית .
https://drive.google.com/file/d/1ZcjFMGa728YA8oM6gM_Ns4QjS9p49JIX/view?usp=sharing
באדיבותו של חברנו דוד פטרפרוינד, ובחסות החברה לחקר המקרא. להנאתכם.
**********************************************************
הרב לורד יונתן זקס בספר רעיונות משני חיים-קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן מגיד 2021 בתרגומו המבריק של צור ארליך, מתוך פרשת ויצא יעקב, עמ'29-31 זהו קטע חובה להשלמת המסר המופיע בהמשך:
מה היה בו, ביעקב, שכולנו נושאים את שמו - ישראל? במה זכה שכל ילדיו נשארו ממשיכי הברית? היש דבר שמייחד אותו, שנמצא אצלו במידה שלא הייתה אצל אברהם ואצל יצחק, דבר מה שאפשר לומר שהוא תרומתו הייחודית לחוויה היהודית, דבר מה שהוא המקטע היעקבי בדי־אן־איי הרוחני שלנו? ובכן, יש ויש. התשובות לשאלותינו רבות. הפעם נעיין באחת מהן; בשבוע הבא, בשיחתנו לפרשת וישלח, נעיין בעוד אחת.
יעקב הוא האיש שמפגשיו המכוננים עם הקב"ה התרחשו כשהיה במסע, בודד וירא בלב הלילה, בורח מן הפח אל הפחת. בפרשתנו הוא בורח מעשו ומגיע אל לבן אשר עתיד לגרום לו צער רב. בפרשת השבוע הבא נראה אותו בורח בכיוון ההפוך, מלבן אל זרועותיו של עשו; "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאד וַיִּצְר לוֹ", מספרת לנו התורה על תחושותיו של יעקב לקראת מפגש זה (בראשית לב, ח). יעקב הוא גילומו העילאי של איש האמונה הבודד.
והנה, דווקא ברגעים אלה של שיא הפחד חווה יעקב חוויות רוחניות שאין להן מקבילות לא בחיי אברהם ולא בחיי יצחק ואפילו לא בחייו של משה רבנו. בפרשנו הוא רואה בחיזיון סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו, ובהקיצו הוא אומר: "אָכֵן יִיֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי... מֵה נוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּהוּ אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ־לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, טז-יז). בפרשת וישלח נקרא כיצד בדרכו חזרה, נמלט מהפח של לבן, נחרד מהפַּחַת של עשו, הוא נאבק בלילה עם איש זר - יש מפרשים אדם, יש אומרים מלאך, ויש גם המפרשים שהיה זה א-לוהים בכבודו ובעצמו - מקבל שם חדש, ישראל, וקורא למקום פניאל "כִּי רָאִיתִי אֱ־לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (לב, לֹא).
זהו רגע הרה משמעות בתולדות האמונה. אנו רגילים לחשוב שמפגשים רוחניים גדולים מתקיימים בישימון או על ראש הר קירח, או שמא באשרם או במגזר או בסדנת ויפאסנה, במקום שהנפש נמצאת בו במנוחה והגוף רגוע והתודעה במצב המתנה. אך לא כן אצל יעקב; ובכלל, ביהדות זו אינה הדרך היחידה וגם לא העיקרית. המפגש עם א-לוהים בחיל וברעדה אינו זר לנו. לרוב אורך ההיסטוריה היהודית – לא כולה, לשמחתנו, אבל רובה – אבותינו מצאו את א-לוהים בלילות אפלים ובמקומות הסכנה. לא במקרה קרא הרב יוסף דב סולובייצ'יק למפורסם בחיבוריו איש האמונה הבודד, ולחיבור חשוב אחר ממעמקים.
לפעמים, דווקא כשאנו מרגישים בדידות גמורה אנו מגלים שאיננו לבד. אנחנו יכולים לפגוש את א-לוהים בעיצומה של האימה ובליבה של תחושת כישלון. כך קרה לי ברגעים קשים במיוחד, כאשר הרגשתי לא ראוי, קורס תחת הנטל, נטוש, מזולזל, מבוזה ומדוכדך. דווקא אז הרגשתי את יד ה' מושטת אליי להצילני, כאותה יד של איש זר שהציל אותי מטביעה בים באיטליה בירח הדבש שלי. זוהי סגולתו של יעקב ישראל, האיש שמצא את א-לוהים בלב המאפליה.
יעקב היה הראשון אך לא האחרון. כמה מגדולי האומה זכו להתגלות דווקא לאחר ששאלו נפשם למות בייאוש. זכרו את רגע המשבר של משה רבנו, בקברות התאווה, כשאמר לה' את המילים הנוראות "וְאִם כָּכָה אַתָּ עֹשֵׂה לִי הַרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חַן בְּעֵינֶיךָ וְאֵל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, טו). דווקא אז זיכה ה' את משה בחוויה מרוממת נפש ויחידה במינה, והראה לו איך רוח ה' ששרתה עליו נאצלת על שבעים זקנים הזוכים בהשפעתו לנבואה: מן המקרים הנדירים שבהם מנהיג רוחני זוכה לראות בחייו את השפעתו הרבה על אחרים.
כך היה גם לאליהו הנביא: כששאל את נפשו למות תחת הרותם שלח אותו ה' אל הר סיני ושם התגלה אליו – בקול דממה דקה שבא אחרי רוח סערה, אש ורעש (מלכים א', פרק יט). ושוב אצל הנביא ירמיהו. בתסכולו הנורא קרא, "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יְלַדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָרַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ... לָמָּה זֶה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עֲמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?" (כ, יד-יח). והנה סמוך לאחר מכן זכה לנבואות של תפארת ותקווה על שיבה מהגלות ועל אהבת נצח של ה' לעמו אשר יחיה כל עוד זורחים השמש, הירח והכוכבים (פרק לא).
ביטוי מרגש במיוחד ניתן לכך במזמוריו של דוד בתהלים. "הוֹשִׁיעֵנִי, אֱ־לֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּייִן מְצוּלָה וְאֵין מֶעֲמָר", הוא זועק כטובע (סט, ב-ג);
"אֵ־לִי אֵ־לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", הוא קורא קריאה שעתידה להדהד בעולם כולו (כב, ב); ושורה מפורסמת לא פחות: "מִמַּעֲמַקִים קְרָאתִיךָ ה'" (קל, א).
זוהי מורשתו של יעקב, שגילה כי אדם יכול למצוא את א-לוהים לא רק כשהוא רועה את צאנו בשלווה או מצטרף לתפילה במקדש או בבית הכנסת, אלא גם מתוך סכנה, הרחק מהבית, לכוד בין הפטיש לסדן.
שני המפגשים של יעקב עם הקב"ה, בפרשתנו ובפרשת וישלח, גם מספקים לנו מטפורות מאלפות לחיי הרוח שלנו. לפעמים אנו חווים אותם כטיפוס בסולם, שלב אחר שלב. בכל יום, שבוע, חודש או שנה, ככל שאנו לומדים יותר ומבינים יותר, אנו מתקרבים עוד קצת לשמיים; מתעלים עוד מעט מעל למריבות היומיום, מעל לרגשות העלבון והנקם, ומתחילים להבין את מורכבות מצבו של האדם. לכך רומז חלום הסולם בפרשתנו.
אך ישנו גם המודל שההיאבקות על נחל יבוק רומזת לו: האמונה כמאבק. כאלה הם חיי הרוח שלנו כאשר אנו מתמודדים עם ספקות והיסוסים, ובייחוד עם הפחד שאנו טובים ומוצלחים פחות מכפי שאחרים חושבים או מכפי שא-לוהים רוצה שנהיה. מחוויה שכזו אנו עלולים, כמו יעקב, לצאת צולעים על ירכנו - אבל גם, ושוב כמו יעקב, לגלות שנאבקנו עם מלאך שהכריח אותנו למצוא בתוכנו כוחות שלא ידענו שיש לנו.
המוזיקאים הדגולים מסוגלים לקחת כאב ולהפוך אותו ליופי. החוויה הרוחנית שונה מעט מהחוויה האסתטית. ברוחניות חשובה האמת, לא היופי. אותה אמת קיומית המתגלה לי כאשר אני, השואף לאפס, פוגש את האל האינסופי. אני מוצא אז את מקומי בתוך הכוליות הגדולה, וכוח גדול ממני נכנס בי ונושא אותי מעלה, אל מקום מבטחים, הרחק מסערות הנפש הגועשת.
זו מתנתו של יעקב; זהו הרעיון משנה החיים שלו: שממעמקים אפשר להגיע לפסגות. המשברים העמוקים בחיינו מתגלים לפעמים כזמנים שאנו פוגשים בהם את העמוקות שבאמיתות ורוכשים את הגדולות שבנקודות החוזק שלנו.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
*************************************************************
פרשת ויצא תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הפרשה "לפגוש אלוהים"
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
החיזיון הוא מן המרשימים בתורה. יעקב, לבדו בלילה, תוך שהוא בורח מזעמו של עשו אחיו, שוכב לישון על אבני המקום – וחלומו אינו סיוט של נמלטים, כי אם התגלות:
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם – וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... (בראשית כח, יא-יג).
וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה! וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם, טז-יז).
על יסוד הדברים האלה למדו חכמינו כי "יעקב תיקן תפילת ערבית". היסק זה מבוסס על המילה "וַיִּפְגַּע", המציינת, כפשוטה, היתקלות, אך היא יכולה לציין גם תפילה ותחנונים – כמו בירמיהו (ז, טז): "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי, כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ". חז"ל גם דרשו את המילה "בַּמָּקוֹם" כמציינת את ה', "מקומו של עולם". אם כן, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" מתפרש כמעין "ויתפלל אל האלוהים". בכך השלים יעקב את מעגל תפילות היום. אברהם תיקן את תפילת שחרית, יצחק את מנחה, ויעקב את ערבית, היא מעריב.
זהו רעיון מרהיב. אף כי כל תפילות העמידה בימי החול זהות במילותיהן, כל אחת מהן עשויה בחותמו של אחד מן האבות. אברהם מייצג את הבוקר. הוא היוזם, מי שמביא לעולם תודעה דתית חדשה. איתו היום מתחיל. יצחק מייצג את שעות אחר הצוהריים. אין ביצחק שום דבר חדש – שום מעבר מובהק מחושך לאור או מאור לחושך. אירועים רבים בחיי יצחק משכפלים מעשים שהיו באברהם. כמו את אביו גם אותו מאלץ רעב לרדת לארץ פלשתים. הוא חופר מחדש את בארות אביו. יצחק הוא הגבורה השקטה של ההמשכיות. הוא חוליה בשרשרת הברית. הוא מצרף דור אל דור. הוא אינו מחדש דבר בחיי האמונה, אבל חייו הם שלב חדש. יצחק הוא הדבקוּת, הנאמנות, הנחישות להמשיך. יעקב מייצג את הלילה. הוא איש הפחד והמנוסָה, האיש הנאבק ושׂורה עם אלוהים, עם אנשים ועם עצמו. יעקב הוא זה המכיר מבפנים את חשכתו של עולמנו.
אבל ברעיון שיעקב הוסיף את תפילת ערבית יש גם קושי. בסוגיה מפורסמת בתלמוד גורס רבי יהושע שתפילת ערבית, להבדיל משחרית ומנחה, היא תפילת רשות (אומנם המפרשים מציינים שהיא נעשתה חובה משום שדורות על דורות קיבלוה על עצמם). אם כל תפילה היא מיזם של אחד מן האבות, מדוע ייגרע חלקו של יעקב מחלקם של אברהם ויצחק? לכך הוצעו כמה תשובות.
היו שהסבירו שתפילת ערבית היא רשות דווקא על פי הדעה המייחסת את מקור התפילות לא לאבות אלא לקורבנות שהוקרבו במקדש. בלילה לא הוקרבו קורבנות. הגורסים "תפילות – אבות תיקנון" יאמרו אם כן שתפילת ערבית היא חובה.
תשובה שנייה היא שיש הלכה הפוטרת מן התפילה הולכי דרכים. בתקופה שבה הדרכים היו בחזקת סכנה, והולכיהן היו נתונים בכל רגע לחשש ממשי מפני התנפלות שודדים, לא היה אפשר להתרכז. התפילה דורשת כוונה. לכן יעקב בדרכו לחרן היה פטור מתפילה, ותחנוניו לקב"ה באו מרצון ולא מחובה, וכך הם נשארו.
ותשובה שלישית: על פי המדרש (המובא ברש"י), השמש שקעה על יעקב פתאום, שלא בזמנה. יעקב התכוון להתפלל מנחה, אבל גילה להפתעתו שהלילה ירד. תפילת ערבית לא נעשתה חובה כי יעקב לא התכוון מלכתחילה לתפילה כזאת.
אבל ישנו גם הסבר עמוק יותר. בכל אחד מהאירועים שחכמינו ראו כמקורות לשלוש התפילות משמשת לציון התפילה לשון אחרת. על אברהם נאמר "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'" (בראשית יט, כז). על יצחק: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (כד, סג). ואילו על יעקב, כאמור, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם". אלו הם שלושה סוגים של חוויה דתית.
אברהם יזם את חיפוש האל. הוא היה אישיות דתית יוצרת: אביהם של כל היוצאים למסע רוחני ליעד בלתי-ידוע, חמושים רק בביטחון שהמחפש – ימצא. אברהם ביקש את א-לוהים לפני שא-לוהים ביקש אותו.
תפילת יצחק מתוארת כשיחה. בשיחה יש שני צדדים – המדבר והמקשיב, לסירוגין. יצחק מייצג את החוויה הדתית כדיאלוג בין דְּבַר ה' לדבר האדם.
שונה מהן תפילת יעקב. הוא איננו יוזם אותה. מחשבותיו נמצאות במקום אחר: הוא חושב על עשו שממנו הוא בורח ועל לבן שאליו הוא הולך. אל תוך התודעה המוטרדת הזאת נכנס חזון על א-לוהים, מלאכים וסולם המחבר בין שמיים וארץ. יעקב לא עשה דבר כדי להתכונן לכך. זה בא לו במפתיע. אכן, יעקב "פוגע" באל, פוגש אותו אגב אורחא, כפי שאנו פוגשים לפעמים פנים מוכרות בתוך קהל זרים. את הפגישה הזאת יזם האל, לא האדם. משום כך אין תפילתו של יעקב יכולה לשמש בסיס לחובת קבע. הרי איש מאיתנו אינו יודע מתי תפלוש שכינת האל אל יומיומו.
יש בחיי האמונה יסוד שהוא מעבר לשליטתו של הרצון. הוא מגיח כמו משום-מקום, ובשעה שאיננו מצפים לו בה כלל. אם אברהם מייצג את מסענו אל הא-לוהים, ויצחק את שיחתנו עם הא-לוהים, הינה יעקב מסמל את מפגשו של א-לוהים איתנו: לא מתוכנן, לא קבוע, לא צפוי; המחזה, הקול, הקריאה שלעולם איננו מצפים להם מראש, אך הם באים ומחוללים בנו תמורה. כמו ליעקב כך גם לנו. אנו מרגישים שהקַצנו משנתנו והבנו, כאילו לראשונה, כי "יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". המקום לא השתנה, אבל אנחנו כן. חוויה כזאת אינה יכולה להיקבע כחובה. היא איננה דבר שאנחנו עושים. היא דבר שקורה לנו. "לפגוע במקום" פירושו לחשוב על דברים אחרים ולגלות שקיבלנו את פני השכינה.
חוויות כאלו מתרחשות בלילה. הן קורות כשאנחנו בודדים, פוחדים, חשופים, קרובים לייאוש. דווקא אז, כשאנו ריקים מציפיות, אנו יכולים לגלות שחיינו הוצפו בזיו כבודו של האל. פתאום, בוודאות שאין לטעות בה, אנו יודעים שאיננו לבדנו; שא-לוהים איתנו עכשיו, והיה איתנו לאורך כל הדרך, אבל היינו שקועים בטרדותינו מכדי שנשגיח בכך. כך מצא יעקב את ה' – לא באמצעות מַאמציו, כאברהם; לא בשיחה מתמשכת, כיצחק; אלא בלב הפחד והבדידות. יעקב הנמלט מועד ונופל – ומגלה שנפל אל זרועותיו הפתוחות של האל. מי שחווה כדבר הזה לא ישכחנו.
זו הייתה תפילתו של יעקב. לפעמים אנחנו מדברים, ולפעמים מדברים אלינו. לא תמיד התפילה צפויה. לא תמיד היא עניין של שעות מוגדרות וחובת יום-יום. תפילה היא גם היפתחות, היחשפות. ה' יכול להפתיע אותנו, להעירנו משינה, לתפוס אותנו כשאנו נופלים.
סביב שולחן השבת
1. מה פירוש הדבר "לפגוש" (או בלשון הפרשה "לפגוע") באלוהים במקום לחפש אותו? האם הרגשתם פעם דבר כזה?
2. איך נוכל להיות מודעים יותר לנוכחותו של האל בחיי היום-יום שלנו?
3. איפה עוד בתנ"ך מתרחש מפגש דתי בלילה?
