.
היו שותפים לעשייה שלנו:
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא:
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46.
היו שותפים לעשייה בחסות ותרומה
התרומה היא דרך האתר :
&
יום חמישי , ח' בתמוז 7.7.2022 שעה 21.00, הרצאה מספר 46 בסדרה הרב לורד יונתן זקס זצ"ל כפרשן מקרא, בזום חינם.
מרצה: הרבנית - קרן מילר ג'קסון-
הנושא- האנטישמיות, אנטי-ציונות והזדהות היהודית בעולם במשנתו של הרב זקס"
הקוד לזום:
https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
מזהה: 99767804505
סיסמה: 43714
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הספר:
"רעיונות משני-חיים" קריאות חדשות בפרשת השבוע, בהוצאת קורן מגיד
לפרשת בלק תשפ"ב
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד, והחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
"עם לבדד"
אנחנו נמצאים ברגע חריג בהיסטוריה היהודית, מסיבות טובות וגם פחות טובות. לראשונה זה ארבעת אלפים שנה אנחנו עצמאים וריבוניים בארץ ישראל ובו בזמן נהנים מחופש ושוויון בתפוצות. היו תקופות, תמיד קצרות מדי, שעם ישראל נהנה מאחת מן השתיים, אך מעולם לא משתיהן בעת ובעונה אחת. עד כאן החדשות הטובות.
החדשות הפחות טובות הן שהאנטישמיות חזרה-בעת שזיכרון השואה עדיין חי. מדינת ישראל מבודדת בזירה המדינית. היא עדיין מוקפת אויבים. היא היחידה מ-193 המדינות חברות האו"ם שעצם זכות הקיום שלה נתונה לערעור ולאיום מתמיד.
על רקע זה אך מתבקש הוא לבחון שוב את דבריו של הנביא האלילי בלעם בפרשת השבוע שלנו, שרבים ראו בהם לאורך הדורות תמצית קולעת של ההיסטוריה היהודית והייעוד היהודי- "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג,ט).
שניים מבכירי הדיפלומטים הישראלים במאה הקודמת, יעקב הרצוג ונפתלי לאו לביא זיכרונם לברכה, שניהם בני משפחות רבניות, ראו בפסוק זה גילום של מצבנו כעם לאחר השואה והקמת המדינה. יעקב הרצוג, בנו של הרב הראשי לשעבר יצחק אייזיק הלוי הרצוג ואחיו של נשיא המדינה לימים חיים הרצוג ז"ל, היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה מ-1965 עד מותו המוקדם ב-1972. נפתלי לביא, ניצול אושוויץ שהיה לקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, זכה לראות את אחיו, הרב ישראל מאיר לאו, מכהן כרב הראשי לישראל. אוסף מאמריו של הרצוג יצא לאור בכותרת "עם לבדד ישכון". ספר זיכרונותיו של לאו-לביא נקרא באנגלית "נבואת בלעם" (ובהקדמה מצטט בנו עמיחי את הפסוק הזה), בעברית הוא קרוי על פי פסוק אחר בנבואת בלעם, "עם כלביא " (כמתבקש משם המחבר). בעיני שניהם, הפסוק מבטא את ייחודיותו של עם ישראל: את הבידוד שלו, ויחד איתו את הנחישות וקריאת התיגר על הסביבה. עם ישראל סבל מתגרת ידן של הגדולות במעצמות שידע העולם, אך המשיך לחיות אחרי שהן נעלמו.
ובכל זאת, לנוכח שובה של האנטישמיות ראוי להתבונן בפירוש אחר על הפסוק, פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893). הנצי"ב פירש כך: כל עם אחר, כשיצא לגלות ונטמע בתרבות השלטת, זכו בניו ליחס של התקבלות וכבוד. אך ליהודים קרה בגלות ההפך. כששמרו אמונים לתורתם ולאורח חייהם, הצליחו לחיות בשלום עם שכניהם הגויים. אך כשניסו להיטמע בהם-מצאו את עצמם שנואים ונרדפים. הנצי"ב קורא אפוא את הפסוק כך: "עם ישראל, כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם, ישכון במנוחה ובכבוד,... ובגויים, כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם, לא יתחשב: אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".
פירוש זה הולם היטב את זמנו ומקומו, רוסיה ברבע האחרון של המאה התשע עשרה. יהודים רבים התבוללו אז, וחלקם התנצרו, אך האנטישמיות לא נעלמה אלא החריפה, וב-1881 התפרצה בגל פוגרומים רצחני שהשתולל ביותר ממאה עיירות. מאימת האנטישמיות הגוברת ברחו מרוסיה למערב בין שלושה לחמישה מיליוני יהודים.
סיפורו של ליאון פינסקר, שפעל באותה תקופה ממש, מגלם שינוי זה. פינסקר היה רופא יהודי שהאמין שהתפשטות ההשכלה וההומניזם תשים קץ לאנטישמיות. אך המאורעות הקשים הפכו את לבבו, ובעקבות הפוגרומים כתב את אוטואמנציפציה, חיבור שהוא ממבשרי הציונות החילונית. דבריו שם דומים להפליא לדברי הנצי"ב: היהודים, הוא כותב, "בבקשם להתבולל בעמים אחרים, סילקו את עצמם כמעט בזדון-לב מלאומיותם הם. אבל בשום מקום לא עלה הדבר בידם, להיות דומים בעיני שכניהם לשאר ילידי הארץ. הם ניסו להיות כמו כולם אך הדבר רק בודד אותם עוד.
דבר דומה קרה גם במערב אירופה. הנאורות והאמנציפציה לא חיסלו את האיבה כלפי היהודים, אלא רק גרמו לה לעבור מוטציה: משנאת-יהודים דתית, לאנטישמיות הגזענית. היטיב לתאר זאת בנימין זאב הרצל במדינת היהודים (1896):
"בתום לבבנו ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד, אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשווא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה, לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחוכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקניין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים.... הנה כי כן נעמול לשווא להיות אזרחים נאמנים, כהוגנוטים אשר נאלצו לנוד. לו רק הרפו ממני... אבל אדמה כי לא ירפו ממני"
ככל שאנו מצליחים יותר להידמות לאחרים, רומז הרצל, כך האחרים הללו אוהבים אותנו פחות. במתכוון או שלא במתכוון, קולות אלו משלהי המאה התשע עשרה מהדהדים הרגשה שנוסחה לראשונה 2600 שנים קודם לכן בידי הנביא יחזקאל, באומרו את דבר ה' אל אלה מגולי בבל שהתעתדו להתבולל שם:
והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים "נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" (יחזקאל כ, לב).
האנטישמיות היא מן התופעות המורכבות ביותר בהיסטוריה של השנאה, ואיני מתכוון לפתור את התסבוכת בשיחה קצרה זו. אומר רק שהתכנסות-השקפות זו בין הנצי"ב, מגדולי הרבנים של זמנינו, לבין שני הציונים החילונים הדגולים, פינסקר והרצל, שנבדלו ממנו בהשקפותיהם כמעט בכל נושא אחר, יש בה כדי להעמידנו על אמת על-זמנית:
התבוללות איננה תרופה לאנטישמיות. אם אנשים אינם אוהבים אותך בגלל מה שאתה, הם לא יאהבו אותך יותר כשתעמיד פנים שאתה מה שאינך.
היהודים אינם יכולים לרפא את האנטישמיות . רק האנטישמים יוכלו לרפא את עצמם-יחד עם החברה שהם שייכים לה. וכל זאת משום שהיהודים אינם הסיבה לאנטישמיות. הם המושאים שלה, מושא לשנאה וסיבה לשנאה הם שני דברים שונים. הסיבה לאנטישמיות היא מחלה שפשתה בעומק החברה שהיא מופיעה בה. היא מתפרצת כשחברה חשה שהדברים אינם כתיקונם, ושתהום מבלבלת רובצת בין מצב הדברים המציאותי למצבם הרצוי. במצב כזה יש שתי אפשרויות. אפשר לשאול "איפה טעינו?" ולנסות לתקן, ואפשר לשאול "מי עשה לנו את זה?" ולחפש שעיר לעזאזל.
דור אחר דור היו היהודים שעיר לעזאזל, לכפר על עוונות שלא נגעו להם כלל- החל במגפות דבר ואישומים בהרעלת בארות בימי הביניים, דרך סכסוכים פנימיים בנצרות, עבור בתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וכלה בנחשלותן של מדינות מוסלמיות רבות כיום. האנטישמיות היא מחלה, והיא לא תתרפא בידי היהודים, האנטישמיות היא רוע, ומי שמשלים איתה כשבכוחו למחות הוא משתף פעולה עם הרוע.
אין לנו סיבה להתנצל על התעקשותנו להיות שונים. אמונת ישראל החלה כמחאה נגד האימפריות- בבל בספר בראשית ומצרים בספר שמות. אלו היו האימפריות הראשונות, והן השיגו חופש למעטים במחיר שעבודם של המונים. היהודים היו תמיד מטרד לאימפריות, כי הם עמדו על כבודו של היחיד וחירותו. האנטישמיות היא סיפור גסיסתן של תרבויות שוקעות- או אות האזהרה הראשון מפני טוטליטריות חדשה. ה' ציווה על אבותינו להיות שונים, לא מפני שהיו טובים מאחרים- "לא בצדקתך ה' א-להיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה"(דברים ט' ו')- אלא כי דרך היותנו שונים אנו מלמדים את העולם על כבודו של השוני. האימפריות שואפות לכפות אחידות על עולם רבגוני. היהודים יודעים שאחד א-לוהינו שבשמים ובארץ- אך את השמים ואת הארץ הוא ברא בריבוי גוונים ופנים.
יש שוני יסודי אחד בין האנטישמיות היום לאנטישמיות במופעיה הקודמים. היום יש לנו מדינה. איננו צריכים עוד לפחד שנגלה מה שגילו היהודים אחרי ועידת אוויאן ב-1938. אומות העולם סגרו אז את שעריהן בפני היהודים, בכל כדור הארץ, הבינו היהודים, אין ולו רגב אדמה אחד שהם יכולים לקרוא לו בית, בית כפי שהגדירו המשורר רוברט פרוסט (בנוסח העברי של נתן יונתן), "הבית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". היום יש לנו בית- וכל מתקפה נגד יהודים ונגד ישראל כיום רק מחזקת את היהודים ואת ישראל. כי אכן, האנטישמיות אינה רק רוע אלא גם הרס עצמי. השנאה הורסת את השונא. שום טוב לא צמח לשונאינו שבכל דור ודור, ולשונאים בכלל, כשעשו את זולתם שעיר לעזאזל.
אין בכך כדי לגרוע מן ההכרח להצטרף בעוז למאבק באנטישמיות ובכל שנאה דתית וגזעית אחרת. אך הבה ננצור עימנו את דבריו של הנצי"ב. אל לנו לוותר על נבדלותנו. היא עושה אותנו למה שאנו. אין כל סתירה בינה לבין חזונם האוניברסלי של הנביאים. להיפך- וזהו הרעיון משנה-חיים 40 של השבוע הזה:
"בייחודיות שלנו טמונה האוניברסליות שלנו. רק מתוך זהותנו הייחודית אנחנו יכולים לתרום לאנושות את תרומתנו הייחודית".
*ניתן להרשם באתר של החברה לחקר המקרא www.hamikra.org ולקבל מדי שבוע במייל את השיעור השבועי על פרשת השבוע של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
&
לימוד תנ"ך.
מתוך שיעור של הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל.
(מורו ורבו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל)
מתוך הספר "עמודו של עולם- על אברהם אבינו"
(מאוצר הרב - ידיעות ספרים).
כאשר אנו לומדים את התנ"ך עלינו לתת את ליבנו לשני עניינים. עלינו להבין את משמעות המילים ועלינו להבין את המסר הרוחני העולה מן התנ"ך. ספרות אדירה בהיקפה של ביקורת התנ"ך עומדת לפנינו, אך הבעיה שהיא מעוררת נעוצה בהחמצה המוחלטת שהיא מחמיצה את המסר הרוחני. היא עושה שימוש בצורות ובקריטריונים ספרותיים מודרניים שהם בלתי ישימים לחלוטין לגבי התנ"ך. היא איננה מבינה כי התנ"ך איננו ספר של סיפורים אלא חיבור הנושא בחובו דרך של חיים ומסר רוחני אדיר - חוקה חדשה.
בכל מקום שהם רואים סתירות, אני רואה את המיזוג ההרמוני. ובכל מקום שהם רואים עימות בין שתי דעות, אני רואה אחידות.
בצד הבנתנו את משמעות המילים, את סגנונן ואת הרקע ההיסטורי שלהן, ישנו גם מסר רוחני גדול, בשורה (kerygma).
התורה איננה עוסקת באירועי העבר בלבד, יש לה עניין במחשבותינו, בתחושותינו, במחויבויותינו. התורה מתייחסת לא רק לחובות האיברים, אלא גם למה שר' בחיי אבן פקודה כינה "חובת הלבבות", חובותיה של הנפש, החובות המתקשרות אל עולמו הרגשי של האדם - מתי לשחוק מתי לבכות, מתי להספיד ומתי לרחוק מהספד, מתי להיאבק ומתי להיכנע. חיים של תורה חובקים לא רק את מעשינו כלפי חוץ אלא גם את עולמנו הפנימי.
וזה, לדעתי, מה שהתכוון לו ר' סימאי כשאמר כי "אין לך פרשה שאין בה תחיית המתים" (ילקוט שמעוני, האזינו, רמז תתקמא, וכן מדרש תנאים לדברים לב, ב).
בכל פרשה מפרשיות התורה מרומז אחד מעיקרי היהדות.
משאנו בוחנים את הטקסט בקפדנות, אנו עשויים לגלות אוצר המסתתר במילה אחת או אף באות אחת. דבר זה נכון בוודאי לגבי ראשון ספרי התנ"ך. הייעוד האנושי משתקף בספר בראשית – ניצחון ותבוסה אנושיים, גדולה וקטנות אנושיות, מה שמסוגל האדם להשיג, ההזדמנויות הנפתחות לפניו ואפילו סירובו לשמוע בקולו של ריבון העולמים.
כשאנו מדברים באברהם אבינו, עלינו תמיד לזכור כי התנ"ך איננו רק ספר המגולל את סיפור האירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים. הוא עוסק באירועים שעדיין מתרחשים לנגד עינינו.
למעשה זה ספר העוסק לא רק באברהם אלא גם בגורל עמנו. אנחנו "עם הנצח" וייעודנו הוא נצחי – והתורה היא ספר ייעודנו.
זה הוא הרעיון של הרמב"ן בדבר "מעשה אבות סימן לבנים".
הובא ע"י: ישראל קריסטל – מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
