תיאור תמונה
תיאור תמונה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו-רעיונות משני-חיים- קריאות חדשות בפרשת השבוע (אני מאד אוהב לקרוא ולצטט),בהוצאת קורן מגיד ובתרגומו של צור ארליך 2021 על הפרשה בכותרת (הפסיכוטרפיסט הראשוןכותב את הדברים הבאים.
הביטוי "הוגה יהודי" משתמע לשתי פנים. הוא עשוי לציין הוגה שהוא יהודי על פי דתו או מוצאו, כמו הביטוי "רופא יהודי" למשל – אך הוא גם יכול לציין אדם שתרם להגות היהודית דווקא, כגון רבי יהודה הלוי או הרמב"ם. ושמא, וזו השאלה המעניינת, ייתכן גם סוג שלישי של הוגה יהודי: כזה שהגותו היא בתחום דעת כללי, ואינה נוגעת במיוחד ליהדות, ובכל זאת היא יהודית באופייה?
התשובה אינה פשוטה, אך אנו מרגישים בליבנו שהיא חיובית; כמו שאנו מרגישים שיש הומור יהודי, והוא לאו דווקא הומור של יהודים או הומור על יהדות.
רות וייס אומרת דברים מעניינים על כך בספרה זה לא צחוק. כך גם פיטר ברגר בספרו לגאול את הצחוק. ההומור אוניברסלי, אבל בתרבויות שונות הוא מדבר במבטאים שונים.
סבורני שהדבר נכון גם באשר לפסיכותרפיה; שיש פסיכותרפיה "יהודית". החשודה המיידית היא הפסיכואנליזה. היא אפילו כונתה בפי הנאצים "המדע היהודי", משום שרוב בני הדור המייסד שלה היו יהודים; חוץ מקרל גוסטב יונג, כמעט כולם בעצם. אך בעיניי היא אינה יהודית כלל. טענתי בעבר בהרחבה (אם כי טענתי זו עוררה מחלוקת) כי משנתו של פרויד, שאחד מעמודי התווך שלה הוא המיתוס היווני של אדיפוס, תופסת את המצב האנושי כטרגי ואת האדם כנתון לשליטתם של גורמים החזקים ממנו - ובזאת היא הלניסטית יותר מכפי שהיא יהודית.
לעומת זאת, שלושה מהפסיכותרפיסטים החשובים ביותר שלאחר מלחמת העולם השנייה היו לא רק יהודים מלידה אלא גם בעלי תפיסה יהודית מאוד של נפש האדם. ויקטור פראנקל, ניצול אושוויץ, פיתח על יסוד מה שעבר שם גישה שהוא כינה לוגותרפיה, שבמרכזה האדם המחפש משמעות. אף כי הנאצים גזלו מאסירי מחנות המוות כמעט כל שמץ של אנושיות, פראנקל טען שדבר אחד הם לא הצליחו לקחת: את החופש לבחור את עמדתם כלפי הנסיבות הנתונות.
אהרן ט' בק היה ממייסדי הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי, הנחשב בעיני רבים לאחת מצורות הפסיכותרפיה היעילות ביותר. הוא מצא כי אצל אנשים הסובלים מדיכאון, הרגשות כרוכים תדיר במחשבות שליליות על עצמם, על העולם ועל העתיד; וכי מצב רוחם משתפר אם גורמים להם לחשוב באופן מציאותי יותר.
מרטין סליגמן הוא מייסד הפסיכולוגיה החיובית, החותרת לא רק לטפל בדיכאון אלא גם לקדם באופן פעיל את מה שסליגמן מכנה "אושר אמיתי" ו"אופטימיות נרכשת". הדיכאון, טען סליגמן, קשור תכופות לפסימיות, וזו מגיעה מדרך מסוימת
של פירוש אירועים שהוא מכנה "חוסר אונים נרכש". אנשים פסימיים נוטים לראות כישלונות כתמידיים ("ככה זה אצלי תמיד"), אישיים ("זה קרה בגללי") וכוללניים ("הכול ככה"). משום כך הם מרגישים שהחוויות השליליות שלהם בלתי נמנעות ואינן בשליטתם. אחרת היא הסתכלותם של האופטימיים. לדידם, אירועים שליליים הם חולפים, הם פרי גורמים חיצוניים, והם לא הכלל אלא היוצאים מן הכלל. וכך, אומנם בגבולות מסוימים, אפשר ללמוד להיפטר מהפסימיות, והתוצאה היא יותר אושר, בריאות והצלחה.
המשותף לכל השלושה הוא האמונה כי (1) תמיד יש יותר מאפשרות אחת לפרש את מה שקורה לנו, (2) אנו יכולים לבחור בין הפרשנויות השונות, ו־(3) אופן החשיבה שלנו מעצב את אופן הרגשתנו. גישה זו מזכירה ענף מסוים במחשבת ישראל, הלוא הוא חסידות חב"ד בהגותו של מייסדה, רבי שניאור זלמן מלאדי. ראשי התיבות חב"ד הם שלושה רבדים שכליים - חוכמה, בינה ודעת - המשפיעים על שלושה רבדים רגשיים יותר: חסד, גבורה ותפארת. הגבורה עניינה איפוק, והתפארת נוגעת לאיזון רגשי. שלא כחסידויות אחרות, המתמקדות בחיי הרגש, חב"ד מדגישה את כוחו של השכל לעצב את הרגש. הגות חב"ד הטרימה, מבחינה זו, את הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי.
אולם נראה לי ששורשיה היהודיים של גישה טיפולית זו קדומים עוד הרבה יותר. בשבוע שעבר טענתי כאן שיוסף היה הכלכלן הראשון. השבוע אני רוצה להוסיף שהוא היה גם המטפל הקוגניטיבי הראשון. הוא היה הראשון שהבין את רעיון המסגור מחדש - כלומר שאפשר להסתכל על מאורעות שליליים בחיים בדרך חדשה ועל ידי כך להשתחרר מדיכאון ומחוסר אונים נרכש.
זה קרה לו כאשר, בהשפעתה העזה של בקשת יהודה לתת לבנימין לחזור לאביהם יעקב, התוודע סוף סוף לאחיו:
ההמשך בספר ,אבל מסקנתו של הרב זקס נמצא בקטע האחרון:
חייו של יוסף מוכיחים כי בידינו להביס את הטרגדיה בעזרת יכולת מחשבתית: היכולת לראות את החיים לא רק כסדרה של מאורעות לא הוגנים שנופלים עלינו, אלא גם כשרשרת של מהלכים א-לוהיים מכוונים, אשר כל אחד מהם מקרב אותנו למצב שבו אנחנו יכולים לעשות את אשר ה' שואל מעימנו.
לא כולנו יכולים להיות יוסף, אבל הודות לרבי שניאור זלמן מלאדי במסלול הרוחני דתי, ופראנקל, בק וסליגמן במסלוליהם החילוניים, אנחנו מודעים לאפשרות לשנות את מצבנו הרגשי באמצעות שינוי דרכי החשיבה שלנו; והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לשאול "מהו הדבר שהחוויה השלילית הזו מאפשרת לי לעשות, ושלא היה מתאפשר לי לעשותו בלעדיה?" כל חיינו יכולים להשתנות כך.
רעיון משנה חיים 11:איננו שבויים של המאורעות; אנחנו המעצבים הפעילים שלהם.
***************************************************************
Ruth Wiwe, Ne Jake: Making Jewish Humor, Princeton: Princeton University Press, 2013 1
Peter Berger, Radening Laughter: The Comic Dimension of Human Experience, Boston: De Gruyter 2
2014 د.
3.יש במשנת פרויד רכיבים יהודיים מובהקים, והבולט בהם הוא היותה של הפסיכואנליזה "ריפוי בהקשבה" (אף כי פרויד עצמו כינה אותה "ריפוי בדיבור") - וההקשבה, וחוש השמיעה בכלל, היא מאפיין יסוד של הרוחניות היהודית.
4. פראנקל כתב ספרים רבים, וכמה מהם הופיעו גם בעברית. הידוע בהם הוא האדם מחפש משמעות, אחד החיבורים המשפיעים ביותר במאה העשרים.
5. ראו ג'ודית ס' בק, טיפול קוגניטיבי התנהגותי: מבוא לשיטה, כלים למטפלים ועוד (עם הקדמה מאת אהרון ט' בק), מאנגלית: איל כץ, קריית ביאליק: אח, תשע"ד; Aaron T. Beck, Cognitive Prisoners ראו גם ספרו החשוב של בק .Therapy and the Emotional Disorders, London: Penguin, 1989 of Hate: The Cognitive Basis of Anger, Hostility and Violence, New York: HarperCollins, 1999
Martin Seligman, Learned Optimism, New York: Basic Books, 2005 ,זיסקינד קלר, בן שמן: מודן 6. מרטין א' פ' סליגמן, אושר אמיתי: הגשמה עצמית באמצעות פסיכולוגיה חיובית, מאנגלית: יעל 2008
7. סליגמן מודה שיש בנו דברים שאינם יכולים להשתנות - אך הם המיעוט. ראו בספרו Martin Seligman, What You Can Change and What You Can't, London: Nicolas Brealey, 2007
***************************************************************************
פודקאסט , ומדהים על פרשת השבוע נערך ע"י הבינה במסר של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל באדיבות דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.:
הולדת_הסליחה וגיבור התורה פרשת ויגש.mp4
https://drive.google.com/file/d/1L6WmNTOi_UxS4PGCziXqhs-mlQLgWsf6/view?usp=sharing
********************************************
הולדת הסליחה- והפעם בסרטון נערך ע"י הבינה :
https://drive.google.com/file/d/1L6WmNTOi_UxS4PGCziXqhs-mlQLgWsf6/view?usp=gmail
*********************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת ויגש תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה-"בחירה ותמורה"
פרשות וישב-מקץ-ויגש-ויחי הן הרצף הסיפורי הארוך ביותר בתורה. גיבורן המובהק הוא יוסף. הסיפור מתחיל בו ונגמר בו. אנחנו רואים אותו כילד שאביו אוהב ואף מפנק; כנער חולמני המרגיז את אחיו; כעבד, ואז כאסיר, במצרים; ולפתע – כדמות השנייה בעוצמתה באימפריה הגדולה ביותר בעולם העתיק. בכל שלב ושלב הסיפור חג סביבו וסביב השפעתו על אחרים. יוסף מושל בשליש השלישי של חומש בראשית ומטיל את צילו על כל היתר. כבר בתחילת הסיפור ניכר כי הוא נועד לגדולות.
אלא שההיסטוריה פנתה לכיוון אחר. כחלוף הדורות התחוור כי אח אחר טבע חותם בעם היהודי. האח שהעם היהודי נושא את שמו.
משפחת הברית נודעה בכמה שמות. ישנו "עברים", שם שייתכן כי הוא קשור ל"חבּירו" הנזכרים בתעודות קדומות, ואשר שורש מובנו מציין זרות ונדודים. בשם הזה נתכנו אברהם וילדיו. השם הבא בתור הוא "בני ישראל", בעקבות השם שניתן ליעקב על כי שׂרה עם אלוהים ואנשים ויכול להם. אחרי חלוקת הממלכה, ובפרט אחרי חורבן ממלכת ישראל בידי האשורים, נותרה ממלכת יהודה. העם היושב בה, רובו משבט יהודה, החל להיקרא "יהודים". יהודה, אם כן, הוא שבטווח הארוך נתן לעם את זהותו; הוא שהעמיד את בית דוד, בית המלוכה שממנו עתיד גם לבוא המשיח. למה יהודה ולא יוסף?
התשובה טמונה בתחילת פרשתנו: בעימות בין שני האחים, כשיהודה מפציר ביוסף לשחרר את בנימין. אך כדי להבינה עלינו לחזור תחילה אל סמוך לתחילת הסיפור: אל שפת הבור בעמק דותן. יהודה הוא שהציע למכור את יוסף לעבדות: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, 'מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא'. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית לז, כו-כז).
אטימות איומה מהדהדת במשפטים הללו. אין בהם ולו מילה אחת על הרוע שברצח, אלא רק חישוב תועלתני ("מַה בֶּצַע?"). בנשימה אחת יהודה מציין שיוסף הוא "אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ" ומציע למכור אותו לעבדות. אין ליהודה שמץ מהאצילות הטרגית של ראובן, אשר יחיד מכל אחיו הבין שהם עושים מעשה רע וניסה – לשווא – להציל את יוסף. בשלב זה בסיפור, יהודה הוא האדם האחרון שאפשר לצפות ממנו לגדוּלה.
אלא שיהודה – יותר מכל דמות אחרת בתורה – משתנה. האיש שאנו פוגשים בפרשתנו איננו האיש שהכרנו. אז הוא היה מוכן לראות את אחיו נמכר לעבדות. עכשיו הוא מוכן למסור לעבדות את עצמו ובלבד שאחיו הקטן לא יוחזק כעבד. אלה דבריו אל יוסף: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מד, לג-לד).
לפנינו מהפך אישיותי מדויק כתמונת ראי. האַפָּתי נעשה אכפתי. האדישות לגורל אח קטן אחד הייתה לנחישות להצלת אח קטן ממנו. יהודה מתנדב לסבול את הסבל שגרם פעם ליוסף כדי שסבל זה לא ייפול בחלקו של בנימין. בשלב הזה מתוודע יוסף אל אחיו. ברור לנו למה: יהודה עבר את המבחן שיוסף הכין לו בקפידה. יוסף רצה לדעת אם יהודה השתנה. והוא גילה שהתשובה חיובית. עכשיו הוא יכול לעצור את המבחן.
זהו רגע מכריע בתולדות רוח האדם. יהודה הוא בעל-התשובה הראשון בתורה. מאיפה באה התמורה הזו באישיותו? הפתרון יימצא, גם הפעם, בדפדוף לאחור. הפעם לא עד תחילת הסיפור בפרק ל"ז אלא אל פרק ל"ח, אל סיפור תמר.
כזכור, תמר נישאה, בזה אחר זה, לשני בניו של יהודה, ומכל אחד מהם בתורו התאלמנה בלי שהרתה. יהודה חשש לגורלו של בנו השלישי אם ייקח את תמר לאישה, והרחיק אותה ממנו, ועל ידי כך מנע ממנה כל אפשרות לנישואים ולאימהוּת. כדי להיחלץ ממצבה התחפשה לזונה, תוך שהיא מסתירה את פניה. יהודה ידָעה. היא הרתה לו. משהודיעו לו כי כלתו האלמנה הרתה לזנונים ציווה להוציאה לשריפה. תמר, שכאשר התחפשה לקחה מיהודה כעירבון לאתנן את חותמו, את פתילו ואת מטהו, שלחה לו אותם. "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה", אמרה לו.
עכשיו הבין יהודה את הסיפור כולו. הוא הבין כי גזר על תמר אלמנוּת מתמדת. הוא הבין שהוא עצמו אבי העובּר. והוא גם הבין שתמר נהגה בו בהגינות יוצאת דופן כאשר הקפידה שקלונו לא ייוודע ברבים אף כי איפוק זה סיכן אותה (ממעשה זה שלה למדו חכמים כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים").
מעשה הגבורה של תמר הוליד בשורה רוחנית. יהודה הודה שלא פעל כשורה. "צָדְקָה מִמֶּנִּי", אמר. זו הפעם הראשונה בתורה שאדם מודה באשמה. זו גם נקודה המפנה בחייו של יהודה. כאן נולדה יכולתו של האדם להכיר בחטאי עצמו, להתחרט ולהשתנות: אותה תופעה מורכבת הידועה בשם "תשובה". שינוי זה סלל את הדרך לסצנה המפעימה בפרשת ויגש, שבה הפגין יהודה נכונות להפוך את התנהגותו הישנה על פה ולעשות ההפך ממה שעשה פעם. יהודה הוא איש התשובה.
שמו של יהודה בא לו ממשמעות אחת של המילה "להודות": לומר תודה. "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'", אמרה לאה בהולדתו ונתנה לו את שמו. אך "להודות" הוא גם להודות באשמה. התורה משתמשת בדרך כלל לעניין זה בצורה "התוודה", שממנה נגזרה גם המילה "וידוי" שהיא, על פי הרמב"ם, אחד החלקים החיוניים בתהליך התשובה. לשמו של יהודה כמו נוסף מעתה מִשְנֵה-משמעות: יהודה הוא האיש שהודה בחטאו.
לאור זאת נוכל להבין מחדש את המימרה הידועה של רבי אבהו "מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב), כלומר בעלי תשובה נמצאים במדרגה גבוהה אפילו מזו של צדיקים גמורים. פסוק הסמך של ר' אבהו במדרש הזה הוא "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה'" (ישעיה נז, יט). הנביא ישעיהו מקדים בפסוק זה את הרחוק לקרוב, כלומר זה שהיה רחוק מה' קודם לזה שהיה קרוב אליו. אלא שפירוש זה של ר' אבהו של הפסוק בישעיהו שנוי במחלוקת. לדעת ר' יוחנן, המובאת שם בסוגיה, "רחוק" בפסוק הזה פירושו לא רחוק מה' אלא רחוק מחטא.
נראה שההוכחה האמיתית למימרת רבי אבהו היא יהודה. יהודה הוא בעל תשובה, הראשון בתורה. יוסף, לעומת זאת, ידוע בכינוי "יוסף הצדיק". יוסף הצדיק היה משנה למלך מצרים, אך יהודה בעל התשובה נעשה אביהם של מלכי ישראל. במקום שיהודה בעל התשובה עומד היום, אפילו יוסף הצדיק הגמור אינו עומד. אכן, יהיה אדם גדול ככל שיהיה במידותיו ובסגולותיו, עדיין גדול ממנו יהיה האדם המסוגל לצמיחה ולשינוי. זה כוחה של תשובה. וראשיתה של התשובה – ביהודה.
סביב שולחן השבת
