החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון מאחלת לכל ידידי העמותה אוהבי התנ"ך והגותו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, במסגרת סדרת ההרצאות "פודזקס".*
ברכת חג חירות שמח וכשר בבריאות, אריכות שנים ובשורות טובות.
מאחלים חברי הנהלת החברה לחקר המקרא.
ישראל קריסטל- מנכ"ל.
*לשמיעת מגוון 16 השיחות בפודזקס,
ניתן להכנס דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
נכנסתם!, שלחו את המסר לחברים.
.......................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...........................................................................
בהמשך למאמר ששלחנו בערב פסח...
"הקושיה שאינה נשאלת"-מאמר כ' *
במסר מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל -
"מתוך הגדה של פסח - פסח על שום מה?.
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
*20 מאמרים שבהם הרב לורד יונתן זקס משיב על "פסח על שום מה?"
פסח הוא חג הקושיות, אבל יש קושיה אחת שאיננה נשאלת, והיא רבת ־ משמעות. מדוע היה צורך בפסח מלכתחילה?
מה טעמן של שנות הסבל והעבדות? עם ישראל נגאל. הוא זכה מחדש בְּחֵרוּתוֹ. הוא שב לארץ שהובטחה לאבותיו מאות שנים קודם לכן. אבל מה הצורך בגלות? מדוע לא סובב א-לוהים את פני הדברים כך שאברהם או יצחק או יעקב פשוט יירשו את ארץ כנען? אלמלא ירדו בני־ ישראל למצרים בימי יוסף, לא היה סבל ולא היה צורך בגאולה. למה פסח? אין מנוס מהשאלה הזאת, לאור מונחיו של הסיפור המקראי.
התורה מלמדת שאין שום דבר מקרי באירועים שהביאו לפסח. מאות שנים קודם לכן שמע אברהם מפי א-לוהים בברית בין הבתרים: "ידע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שנה" (בראשית טו, יג). בהגדה אנו חוזרים שוב ושוב על העובדה שרצף האירועים כולו היה חלק מתכנית שנגזרה מראש. א-לוהים "חישב את הקץ", את סוף הייסורים. כאשר ירד יעקב למצרים הוא היה "אנוס על פי הדיבור". א-לוהים עצמו אמר ליעקב: "אַל תִּירָא מַרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (בראשית מו, ג) בלי לרמוז לו על הסבל שיעבור על בניו. חז"ל אומרים כי לקראת סוף חייו, כשיעקב רצה לומר לבניו מה יקרה להם "באחרית הימים", ניטלה ממנו מתת הנבואה. פסח על שום מה? בני־ישראל, בלי לדעת זאת, היו חלק מעלילה שנכתבה זמן רב קודם לכן.
מדרש אחד – אחד המקומות הספורים שבהם חז"ל נותנים ביטוי לתחושת האי-נוחות שגרמה להם אסטרטגיה מוזרה זו של ההשגחה העליונה – מבטא את הבעיה בחריפות רבה:
היה הקדוש ברוך הוא מבקש לקיים גזירת "ידוע תדע", והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף, וישנאוהו אחיו, וימכרו אותו לישמעאלים, ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים, וירד עם השבטים, וישתעבדו שם, הווי "ויוסף הורד מצרימה". אל תקרי "הורד" אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים.
התסריט שכתב א-לוהים לעמו היה לפעמים מפותל ומפחיד. חז"ל החילו על זה את הפסוק "לכוּ וּרְאוּ מִפְעָלוֹת אֱ-לֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" (תהלים סו, ה). מדוע רצה הקדוש ברוך הוא שעמו יחווה עבדות? מדוע הגלות במצרים הייתה הקדמה חיונית לחייהם כאומה ריבונית בארץ המובטחת?
ספר יונה מספר סיפור מוזר. א-לוהים ציווה על יונה להעביר אזהרה לתושבי נינווה שהשחיתו את דרכם. העיר נידונה להיחרב, אלא אם כן יחזרו בהם מדרכם הרעה. יונה נמלט ממשימתו, ובמהלך הספר אנחנו למדים מדוע. הוא ידע, כך הוא אומר, שאנשי נינווה יחזרו בתשובה מיד כשישמעו את דברי הנבואה, ויימחל להם. בעיני יונה היה בזה אי צדק. כשאנשים חוטאים, עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם ולהיענש. במיוחד כשמדובר בנינווה, עירם של האשורים שגרמו סכל כה רב לעם ישראל. העובדה שאלוהים מחל להם סתרה את תפיסת החטא והעונש של יונה, א-לוהים מחליט ללמד את יונה לקח. הוא שולח לו קיקיון שמעניק לו צל מהשמש הקופחת. למחרת הוא שולח תולעת שמייבשת את הקיקיון והעץ מת. יונה חווה דיכאון אבדני. א-לוהים אומר לו: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִיקָיוֹן, אשר לא עָמַלְתָּ בו וְלֹא גִּדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינוה הָעִיר הַגְדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?" (יונה ד, י-יא)
א-לוהים מלמד את יונה לחמול בכך שהוא נותן לו משהו ואחר כך נוטל אותו ממנו. האבדן מלמד אותנו להעריך דברים, אם כי בדרך כלל במאוחר. מה שהיה לנו ואחר כך אבד לנו, שוב לא נוכל לקבלו כמובן מאליו. הראייה הדתית איננה ראיית דברים שאינם קיימים, אלא ראיית הדברים הקיימים, הדברים שהיו תמיד, אלא שלא הבחנו בהם. האמונה היא סוג של תשומת לב. זהו הרהור מתמשך על הפלא הגדול הגלום ביש, מפני שעלול היה לא להיות. את מה שאבד לנו והוחזר לנו אנו לומדים להוקיר באופן שלא היה אפשרי אלמלא איבדנו אותו מלכתחילה. האמונה פירושה לא לקבל דברים כמובנים מאליהם.
זהו המפתח להבנת שורה שלמה של סיפורים בספר בראשית. שרה, רבקה ורחל משתוקקות לפרי בטן אך מגלות שהן עקרות. רק בהתערבותו של א-לוהים הן מצליחות להרות. אברהם מתנסה בניסיון של עקידת יצחק ואז מגלה שא-לוהים, שביקש ממנו להקריב את בנו, אומר "עצור" ברגע האחרון. כך לומדת משפחת הברית כי לידת ילדים אינה דבר של מה בכך. כך למד עם ישראל משחר תולדותיו לא לראות בילדים משהו מובן מאליו. הרצף היהודי, גידול דורות חדשים של יהודים, אינו טבעי, בלתי נמנע, תהליך שמתנהל מאליו. הוא זקוק למאמץ תמידי ולהשגחה בלתי פוסקת. הוא הדין בחירות. החירות במובנה המקראי – ריסון עצמי מתוך אחריות – איננה טבעית. אדרבה, על פי הסדר הטבעי בחברות האנושיות, כמו בממלכת החי, החזק טורף את החלש ושולט בו. אין דבר נדיר וקשה להשגה יותר מחברה המעניקה כבוד שווה לכול. עצם המחשבה על חברה כזאת מחייבת ניתוק אדיר מהסדר הטבעי. התורה אומרת לנו איך להגיע לכך, באמצעות הניסיון ההיסטורי של עם שיישא מעתה ואילך את המסר האלוהי אל האנושות.
עם ישראל היה חייב לאבד את חירותו בטרם יֶדַע להוקירה. אנחנו מבחינים בכל מאודנו רק במה שאבד לנו. ישראל היה חייב לסבול שעבוד והשפלה בטרם ילמד, יֶדַע וירגיש בחוש שיש בדיכוי משהו פסול מבחינה מוסרית. לא היה ביכולתו, כפי שלא היה ביכולתו של כל עם אחר, לשאת את המסר הזה לעד בלי לשוב ולחיות אותו מדי שנה, לבחון את המרירות העזה של לחם העוני ומרור העבדות. כך נוצרה, על ערש לידתה של האומה, הכמיהה לחירות שנמצאה בלב לבם של הזיכרון שלו וזהותו.
אילו זכה ישראל לְעַמִּיּוּת מיידית בימי האבות, בלי לחוות גלות ורדיפות, הרי היה מקבל את החירות כמשהו מובן מאליו – כעמים רבים אחרים בהיסטוריה. וכאשר החירות נתפסת כמשהו מובן מאליו, היא כבר מתחילה ללכת לאיבוד. ישראל היה לעם שנוצר בשעבוד כדי שלעולם לא יחדל להשתוקק לחירות – ולדעת שהחירות אינה טבעית כלל וכלל. היא זקוקה להשגחה מתמדת, למאבק מוסרי בלתי־ פוסק.
עם ישראל גילה את החירות על ידי אבדנה. מי ייתן ולעולם לא יאבד אותה שוב.
אמן.
חג שמח וכשר לכל עם ישראל, מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון.
