לשותפות ולתרומה אפשר בבקשה להכנס דרך האתר שלנו: www.hamikra.org
קטע מתוך מכתב שהפצנו לתורמים.
לאור הניסיון שצברנו עם תלמידי בתי הספר הממלכתי, בששת החודשים האחרונים בתוכנית "תנ"ך בראש", פיצלנו את התוכנית לשתי קבוצות:
הסיוע שלכם יאפשר לנו: החברה לחקר המקרא, (ע.ר.- מלכ"ר-ניהול תקין- ואישור מס בפקודה 46. ללא תמיכה משום גורם ממשלתי) להמשיך ולהפעיל מערכי לימודים חווייתיים, מהנים ומרתקים גם בבתי ספר ממלכתיים נוספים ברחבי הארץ ואף להכין תלמידים לתחרויות מקומיות וארציות ולבסוף גם לחידון התנ"ך העולמי.
תיאור תמונה
***********************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מדהים לפני שנים בדרשה על עם ישראל העם היהודי בארץ ישראל גאווה אמיתית!(כאילו עומד וחי בתוכנו כיום) ! (ממולץ להעתיק ולהעביר)
**********************************************
פודקאסט מדהים בן 6 דקות על פרשת השבוע נערך ע"י הבינה
מומלץ להקשיב ברכב, בדרך או סתם תוך כדי מנוחה,
נבואה עם טוויסט
https://drive.google.com/file/d/1qtMVfhNVufOD3fcnk6fDQrbpRYQmUrJV/view?usp=drive_link
***************************************************
הרב לורד יונתן זקס במסר מדהים בספר שכתב "רעיונות משני חיים-קריאות חדשות בפרשת השבוע, תרגום צור ארליך-בהוצאת קורן 2021 בפרשת תולדות, עמ' 25-28.
למה יצחק? למה יעקב?
למה יצחק הוא ממשיך הברית. ולא ישמעאל? למה יעקב ולא עשו? שאלה עתיקת יומין, קשה מכפי שאולי נדמה.
קטע בעמוד 27-28
ישמעאל ועשו הרגישו בטבע כבביתם. הם היו חזקים, זריזים, נועזים. בכל תרבות אחרת הם היו יכולים להיחשב גיבורים.
וזו הנקודה. אפשר להבין את התורה רק אם זוכרים כי כל יתר הדתות בעולם העתיק סגדו לטבע. בו הם מצאו את א-לוהים, או ליתר דיוק את האלים: בשמש ובירח ובכוכבים, בסערה ובגשם המרווה את הארץ ובארץ המצמיחה מזון.
לגודל המוזרות, גם במאה העשרים ואחת רבים הם המאמינים בטבע: אתיאסטים, אגנוסטים וחסידי הניו אייג'. הטבע הוא בעיניהם הממשות כולה. ומדוע לא יחשבו כך? הן השימפנזים, קופי הבונובו ואנחנו חולקים 98 אחוזים מהגנום שלנו. הברירה הטבעית טבעה במוחנו אינסטינקטים ורפלקסים מסוימים והם המפעילים אותנו. לדידם, בסופו של חשבון, האומנות האנושית כמוה כנוצותיו של הטווס: דרך למשוך נקבות כדי להעביר את הגנים שלנו לדור הבא. אנחנו תוצרים של הטבע ותו לא. אנחנו ישויות חומריות: לא שום דבר שמעבר לחומר, כי מעבר לחומר אין שום דבר. אין נשמה. אין חופש בחירה אמיתי. חיי אדם אינם קדושים, והאדם אינו נבדל באופן מהותי מכלל בעלי החיים. כל אשר ישנו הוא טבע. זו הייתה, בערך, תפיסתו של שפינוזה (א-לוהים הוא הטבע מנקודת המבט של הנצח). זו הייתה אמונתם של לוקרטיוס ברומא ואפיקורוס ביוון. וזו גם הפילוסופיה החילונית הרווחת כיום.
אלוהי אברהם, לעומת זאת, נמצא מעבר לטבע, מפני שהוא ברא את הטבע. ואנחנו עשויים בצלם א-לוהים מפני שאף כי מעפר באנו, יש בנו גם נשמת אלוה ממעל. אנחנו יכולים להגות עולמות אפשריים שאינם ולא היו, ולפעול למימושם. זה הדבר הנותן לנו חופש והעושה אותנו לייחודיים. אנחנו יכולים להבדיל בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. אנחנו יכולים לשאול את השאלה "למה?"
אחרי המבול, א-לוהים השלים עם טבע האדם ונשבע שלא להשחית עוד את העולם. ובכל זאת הוא רצה שבני האדם ידעו כי יש משהו מעבר לטבע. לכן בחר באברהם ובצאצאיו להיות "עֲדִיו".אין זה מקרה שלא אברהם ושרה, לא יצחק ורבקה ולא יעקב ורחל הצליחו להביא ילדים לעולם באופן טבעי. גם אין זה צירוף מקרים שאלוהים הבטיח את ארץ הקודש לעם שאין לו ארץ. הוא בחר במשה, האיש שהעיד על עצמו כי לא איש דברים הוא, להביא את דברו אל העולם. משה חשב שלקות הדיבור שלו פוסלת אותו מהיות דוברו של א-לוהים. אך לאמיתו של דבר,דווקא לקות זו היא שהכשירה אותו לתפקיד. כי כאשר אמר איש כבד פה זה את דברי ה' והם יצאו מפיו צלולים, ידעו שומעיו שהמילים אינן מילותיו שלו. עמים אחרים רואים את הילדים ואת הארץ - הצו הדרוויניאני והצו הטריטוריאלי - כטבעיים. היהודים לא. גם אם ירצו. כדברי דוד בן-גוריון, "בישראל, כדי להיות ריאליסט צריך להאמין בניסים".
יצחק ויעקב לא היו אנשי טבע, אנשי השדה והציד ומשחק הדמים של טודף ונטרף. הם לא היו ישמעאל ועשו, אנשים היכולים לשרוד בכוח שריריהם וכישוריהם.
הם היו אנשים הזקוקים לרוח אלוהים כדי לשרוד. ישראל הוא העם המעיד בעצם מהותו על משהו שמעבר לו. היהודים הראו, דור אחר דור, שעם יכול לתרום לאנושות הרבה מעבר לפרופורציה המספרית שלו בכלל האנושות, ושאומה זעירה יכולה להאריך ימים שבע־שבעתיים מהאימפריות האדירות ששאפו להחריבה. הם הראו שעם חזק הוא זה הדואג לחלשים, ועם עשיר הוא המטפל באביוניו. עם ישראל הוא העם שאלוהים הראה באמצעותו לכל באי עולם שרוח האדם יכולה לגבור על הטבע - ומכאן שמעבר לטבע קיים דבר מה נשגב יותר.
הנה לנו הרעיון משנה החיים שבפרשתנו. אנו גדולים כגודל האידיאלים שלנו. בכוחנו להעפיל אל מעבר לעצמנו - אם אנו מאמינים באמת ובתמים שמעבר לעצמנו יש משהו.הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
**************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת תולדות תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה:
"בין נבואה לאורקל"
רבקה העקרה – הרה. במכאוביה היא הולכת "לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב). ה' מסביר לה שהיא נושאת שני תאומים המתחרים זה בזה. תחרות זו עתידה להימשך בחייהם:
שְׁנֵי גיים (גוֹיִם קרי) בְּבִטְנֵךְ,
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כה, כג).
לבסוף נולדים התאומים – תחילה עשו, ואז יעקב כשידו אוחזת בעקב אחיו. לאור הנבואה שקיבלה מעדיפה רבקה את בנה הצעיר יעקב. שנים לאחר מכן היא משכנעת אותו ללבוש את בגדי עשו ולקחת מיצחק את הברכות שהוא התכוון לתת לבנו הגדול. ברכה זו כללה את הפסוק "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ קרי) לְךָ לְאֻמִּים; הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ..." (בראשית כז, כט). כך הנבואה התגשמה: ברכות יצחק ודאי מכוונות, למרות רצונו, למה שנמסר לרבקה לפני הלידה, ש"רב יעבוד צעיר". האח הגדול, הרב, יעבוד את הצעיר שיהיה לגביר. הסיפור הסתדר ונסגר – או כך נדמה בשלב זה.
אבל הסיפור איננו מה שנדמה. עתה יבואו שני מאורעות שיערערו את כל מה שהוּבלנו לצפות לו. הראשון מתרחש כשעשו מגיע ומגלה שיעקב גזל ממנו את הברכה במרמה. יצחק, מיטלטל בצערו של עשו, נותן לו ברכה אחרת, הכוללת שפע כלכלי ואז את זאת:
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה,
וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד;
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד –
וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ (שם, מ).
לא לזאת ציפו רבקה ויעקב: הבכור לא יעבד את הצעיר לנצח. מתישהו הוא יפרוק את עולו מעליו.
המאורע השני אירע כעבור שנים רבות, עת נפגשו התאומים אחרי ניכור וריחוק ממושכים. יעקב פוחד מפני המפגש. הוא ברח מהבית שנים קודם לכן כי עשו גמר אומר להורגו. רק אחרי הכנות ממושכות, ואחרי דו-קרב מסתורי של היאבקות לילית, הוא מסוגל לראות את עשו בשמץ של קור רוח. הוא משתחווה לו שבע פעמים. שבע פעמים הוא קורא לו "אדוני". חמש פעמים הוא מתכּנה "עבדך". התפקידים התחלפו. עשו לא נעשה עבדו של יעקב. להפך, יעקב מציג את עצמו כעבדו של עשו. הייתכן? הרי המילים שרבקה שמעה כשהלכה לדרוש את ה' לימדו את ההפך הגמור, ש"רב יעבוד צעיר". לפנינו דיסוננס קוגניטיבי.
ליתר דיוק, לפנינו דוגמה לאחת התחבולות הסיפוריות המרשימות ביותר של התורה – כוחו של העתיד לשנות הבנה מן העבר. זוהי מהותו של המדרש. מצבים חדשים מגלים בדיעבד משמעויות חדשות בכתוב א. ההווה אינו מספק בעצמו את מלוא פשרו. חלק ממנו מובן לנו לפעמים רק אחר כך.
זאת משמעות ההתגלות הגדולה של ה' למשה בנקרת הצור (שמות לג, לג), כשהוא אומר למשה שיראֶה רק את אחוריו – כלומר אפשר לראות את שכינתו רק כשמסתכלים על הדברים לאחר מעשה; לעולם אין לדעתם או לחזותם מראש. עמימות פשרו של ההווה בהתהוותו היא הנותנת לסיפור המקראי את פתיחותו לפרשנות מתמשכת.
כאן אנו יכולים לראות שאת הרעיון הזה לא המציאו חז"ל. הוא נמצא בתורה עצמה. המילים שרבקה שמעה נדמות בהישמען כמתכוונות לדבר אחד – והנה הסיפור ממשיך ואנו מגלים שכוונתן הייתה אחרת.
המילים "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" נראות פשוטות: הרב יעבוד את הצעיר. אך בשובנו אליהן לאור המאורעות הבאים אנו מגלים שכוונתן אינה בהירה כלל. הן רב-משמעיות.
הראשונה (ציינוה רד"ק ורבי יוסף אבן כספי) היא שאלת הנושא והמושא. דרכה של עברית שהנושא קודם למושא, אך לא בכל מקרה. ידוע לדוגמה ההיגד באיוב (יד, יט) "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם". מובן שהמים הם ששחקו את האבנים; שהמים, הבאים דווקא אחרי הפועל, הם נושא המשפט. כאשר המושא מיודע, עומדת לרשותנו המילה "אֶת" המציינת אותו; אך בפסוקים כמו "אבנים שחקו מים" ו"ורב יעבוד צעיר" אין יידוע, ולכן אין "אֶת". במקרה שלנו, "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", רב וצעיר יכולים אפוא להיות נושא ומושא – אבל גם להפך, מושא ונושא: הצעיר יעבוד את הרב. ההצרחה בין נושא ומושא היא כמובן צורה פיוטית, ואינה מקובלת בפרוזה רגילה, אבל דברי ה' לרבקה אכן מנוסחים כשירה!
עוד דו-משמעות טמונה בכך ש"רב" ו"צעיר" אינם שני הפכים. ההפך מ"צעיר", במובנו כאן, הוא "בכור". "רב" אין פירושו בכור אלא גדול, או ראשי, וההפך שלו איננו "צעיר" אלא "מעט", "קטן" או אפילו "עבד". החיבור שנעשה כאן בין שני מונחים כאילו הם ניגודים קוטביים, אף שאינם כאלה, מטשטש אף הוא את המשמעות. מיהו ה"רב"? הבכור? המנהיג? זה שצאצאיו מרובים יותר? כל האפשרויות הללו קיימות.
עמימות שלישית, שאינה חלק מהכתוב אלא ממסורת הקריאה שלו, נוגעת לטעמי המקרא. הדרך המתבקשת להטעמת שלוש המילים הללו היא מרכא-טפחא-סוף פסוק. הטעמה כזאת הייתה משרתת את ההבנה שהרב יעבוד את הצעיר. אך הטעמים מהופכים, טפחא-מרכא-סוף פסוק, והם יוצרים מעין פסיק: "ורב, יעבוד צעיר", באורַח הרומז לאפשרות שהצעיר יעבוד את הרב.
סיפור בהמשך ספר בראשית מוסיף עוד מקום לספק. גם בסיפור ההוא נולדים תאומים: אלה שילדה תמר ליהודה. הפסוקים מזכירים בבירור את סיפור עשו ויעקב:
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ – וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ – וַיִּתֶּן יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי, לֵאמֹר: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ – וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו. וַתֹּאמֶר: "מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ?" וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח (בראשית לח, כז-ל).
מי כאן הבכור? ומה מלמד הדבר על מקרה עשו ויעקב? ב. העמימויות המרובות הללו אינן מקריות, אלא הן בשר מבשרו של הכתוב. עידונן רב עד כדי כך שאיננו מבחינים בהן תחילה. רק אחר כך, כשהסיפור איננו מתפתח בדרך המצופה, אנו נאלצים לחזור אחורה ולהבחין במה שהחמצנו קודם: שהמילים שרבקה שמעה יכולות להתפרש כך שהבכור יעבוד את הצעיר, אך גם להפך.
כמה דברים מתבררים עתה. הראשון הוא שלפנינו דוגמה נדירה בַּתורה לאוֹרַקְל, להבדיל מנבואה. זוהי אבחנה שהתורה מציעה לנו כאשר ה' אומר על משה, בבמדבר יב, ח, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת". האורקל, צורה מוכרת של תקשור על-טבעי בעולם העתיק, היה בדרך כלל מעומעם ומוצפן, להבדיל מהנבואה הישראלית בצורתה הרווחת. אפשר שזו המשמעות הטכנית של הביטוי "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" האמור על רבקה, שהתמיה את המפרשים בני ימי הביניים.
עוד מתברר לנו דבר יסודי בהבנת ספר בראשית: שהעתיד אף פעם איננו גלוי כפי שאנו נמשכים להאמין. צאצאים רבים מובטחים לאברהם, אבל רק בהיות כבן מאה שנה נולד לו יצחק. הארץ מובטחת לאבות, אך הם אינם נוחלים אותה בימי חייהם. המסע היהודי, אף כי יש לו יעד, הוא ארוך ויש בו שלל מעקפים ונסיגות. האם יעקב יעבוד או ייעבד? איננו יודעים. רק אחרי מאבק ארוך ומסתורי, לבדו בלילה, הוא מקבל את השם ישראל – מי שׁשׂרה עם אלוהים ועם אנשים ויכול להם.
המסר החשוב ביותר בסיפור זה הוא ספרותי ואמוני. העתיד משפיע על הבנת ההווה. אנחנו חלק מסיפור שהפרק האחרון בו טרם נכתב. הוא מחכה לנו, כשם שחיכה ליעקב.
סביב שולחן שבת
א. ראו למשל בספרו של מיכאל פישביין The Midrashic Imagination.
ב. ראו רש"י לבראשית כה, כו, המציע שיעקב הוא בעצם הבכור.
