לעולם אל תחשבו שאין לכם זמן לעזור לאדם במצוקה הזקוק לכם. !
כותב הרב יונתן זקס זצ"ל, מחקר מקיף שנערך בארצות הברית העלה שאנשים ההולכים בקביעות לכנסייה או לבית הכנסת נוטים יותר לתרום כסף למטרות צדקה, גם מטרות צדקה שאינן דתיות. הם גם נוטים יותר להתנדב, לתת כסף לדרי רחוב, לתת תשר גבוה לעוזרים בחנויות, לתרום דם, לעזור לשכניהם בעבודות הבית, לבלות זמן עם אנשים המרגישים מדוכאים, לתת לנהגים אחרים לעקוף אותם, להציע את מקום הישיבה שלהם לזרים ולעזור לאנשים למצוא עבודה.
אמריקנים דתיים נוטים הרבה יותר מבני ארצם החילונים לתת לאחרים מזמנם ומכספם - בתוך הקהילות שלהם ומחוצה להן כאחד.
בס"ד אלול תשפ"ב ספטמבר 2022
נמאס לנו....
נמאס לנו לקרוא שמקצועות מדעיים זוכים לתשומת לב יותר ממקצועות התנ"ך, תולדות עם ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית.
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון מבקשת להנגיש את לימודי התנ"ך, מורשת ישראל והעם היהודי, לכל תלמידי ישראל בחינוך הממלכתי.
מטרות החינוך הממלכתי (תיקון מספר 5) תש"ס - 2000 (תיקון מספר 17) תשע"ח - 2018 הן :
לחנך אדם להיות אוהב אדם.
ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.
ללמד את תולדות ישראל - תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית.
להלן דוגמאות למיזמים שהחברה מבצעת :
אנחנו מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
הנהלת החברה לחקר המקרא.
פרשת כי תצא תשפ"ב
על שילשים ועל ריבעים - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
באדיבות- מורשת הרב זקס זצ"ל והוצאת קורן מגיד.
בתורה ישנה לכאורה סתירה יסודית. מצד אחד, ב"שלוש-עשרה מידות" נאמר כי ה' הוא א-ל "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת ... וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה; פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז). משמע, צאצאים משלמים על חטאי אבותיהם. מנגד, בפרשת השבוע שלנו נאמר במפורש ההפך: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת; אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים לד, טז). ציווי זה אף חוזר ומצוטט בספר מלכים, בעניין המלך אמציה בן יואש שנהג על פיו:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו, וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ ימות יוּמָת קרי] (מלכים ב' יד, ה–ו).
אפשר ליישב את הסתירה בפשטות. בדיני שמיים, בצדק האלוהי, ה' אכן פוקד עוון אבות על בנים. המצווה בספר דברים, לעומת זאת, מכוונת לשופטים בשר ודם. איך יכולים בני תמותה לדעת באיזו מידה מושפע פושע מאבותיו, או משפיע על צאצאיו? אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. לכן, מבחינת הדין הפלילי, הפושע אשם, ורק הוא; לא אלה שאולי עיצבו את אופיו.
ובכל זאת, העניין איננו כה פשוט. ירמיהו ויחזקאל, שני הנביאים הגדולים של גלות בבל, מציגים שוב את עיקרון האחריות האישית. שניהם תוקפים מָשָל נוקב שהיה כנראה נפוץ בימיהם – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", כלומר בנים נענשים בעוון אבות. ירמיהו אומר:
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת: כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו (ירמיה לא, כח–כט).
ויחזקאל –
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה"? חַי אָנִי, נְאֻם ה' אֱ-לֹהִים, אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה; כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן – לִי הֵנָּה. הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח, א–ד).
הנביאים אינם מדברים על סדרי הדין בבית המשפט ועל אחריות פלילית. הם מדברים על דרכי הצדק והמשפט של אלוהים. הם נותנים לעם תקווה באחת מנקודות השפל בהיסטוריה היהודית: חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון בידי הבבלים. העם, היושב ובוכה על נהרות בבל, כבר שכח אולי את התקווה. גולי בבל נידונו על חטאי אבותיהם, שדרדרו את העם אל המצוקה הנואשת הזו, ונראה היה כי גלותם תימשך עוד דורות רבים, עד אין קץ. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ", מצטט ה' את הגולים באוזני יחזקאל בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, יא). יחזקאל וירמיהו לחמו נגד הייאוש הזה. עתידו של העם, אמרו, נתון בידיו. אם ישוב אל ה', ה' ישיבו אל ארצו. בני הדור הזה לא יישאו את אשמת אבותיהם. שיני הבנים לא תקהינה מבוסר החטא שאכלו האבות.
ואם כן, חזרה קושייתנו למקומה: איך מתיישבים דברי ירמיהו ויחזקאל עם האמור בי"ג המידות, שה' פוקד עוון אבות על בנים? חז"ל הבחינו בכך, ותשובתם מרחיקת לכת: על פי התנא רבי יוסי בר חנינא, "ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום" – וזו אחת מהן: "משה אמר 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים', בא יחזקאל וביטלה: 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת'".1] הנביאים ביטלו אחת מי"ג המידות!
חז"ל נשאו את דגל האחריות האישית. הם דחו את האפשרות שצאצאיו של חוטא ייענשו בגללו, אפילו בידי שמיים. לכן פירשו מחדש כל פסוק המעורר רושם הפוך. עמדתם העקרונית היא שהפסוק "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" נוגע לבנים "שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר חוטאים גם הם.2] במקומות שהמקרא מספר בהם על מקרים שילדים הוענשו בהם יחד עם הוריהם, חז"ל מפרשים כי היה בידי הילדים למחות כלפי אבותיהם, או אף להצילם מן החטא, אך הם לא מחו. וכדברי הרמב"ם, "כל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן".3]
האִם, אם כן, רעיון האחריות האישית איחר להגיע ליהדות – כטענתם של כמה חוקרים? נראה מאוד שלא. כבר במחלוקת קורח, כשה' אייֵם לכַלות את עדת בני ישראל כולה, אמרו לו משה ואהרן: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (במדבר טז, כ). כאשר החלה מגפה בעם בעקבות חטא המִפקד של דוד, התפלל דוד לה': "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי" (שמואל ב' כד, יז). עיקרון האחריות האישית הוא עיקרון יסודי ביהדות, כמו גם ביתר תרבויות המזרח הקדום.4]
נראה כי לא התפתחות היסטורית לפנינו, אלא שתי דרכי הסתכלות על האחריות האישית: פלילית – ומוסרית. מבחינה משפטית, רק הפושע אחראי למעשהו. אך התורה מבקשת לומר לנו שאנחנו שומרי אחֵינו; יש לנו אחריות כהורים, כשכנים, כבני-עיר, כאזרחים, כבני-ברית. כולנו אחראים לבריאותה הרוחנית והמוסרית של החברה. "כל ישראל ערֵבים זה בזה", אמרו חז"ל. אחריות משפטית היא דבר אחד, והוא קל להגדרה. אבל אחריות מוסרית היא דבר רחב הרבה יותר, ומתוך כך גם מטושטש יותר. כדברי הרמב"ם על מצוות התוכחה: "ואין ראוי שיאמר, 'אחַר שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלוהיו?'. זה הֵפך התורה".5]
בייחוד נכון הדבר באשר ליחסי הורים וילדים. אברהם אבינו נבחר, אומרת התורה, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). חובת ההורים לחנך את ילדיהם היא מאבני היסוד של היהדות. היא מופיעה בשתיים משלוש הפרשיות של קריאת שמע, ובקטעים המצוטטים בחטיבת ארבעת הבנים בהגדה של פסח. על פי הרמב"ם, אחד מארבעת העוונות הגדולים, אלה שהחוטא בהם "אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו", הוא עוונו של "הרואה בנו בתרבות רעה, ואינו ממחה בידו". זאת כי "הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש" מהתרבות הרעה. על כן, האב נחשב כאילו "החטיא אותו" באופן פעיל.6]
וזהו הקול הקורא אלינו משלוש עשרה המידות. אין לנו אחריות פלילית לא לחטאי הורינו ולא לחטאי ילדינו. אבל במובן עמוק יותר, אמורפי יותר, למעשינו ולאורחות חיינו יש השפעה על בנינו, וגם על נכדינו ועל נינינו.
ההשפעה הזו תוארה לאחרונה באופן מטלטל במיוחד בספריהם של שניים מהמבקרים החברתיים המעמיקים ביותר בארצות הברית: צ'רלס מאריי ממכון אנטרפרייז ורוברט פאטנם מאוניברסיטת הארוורד. למרות השוני העצום בין גישותיהם הפוליטיות, מאריי בספרו 'מתפרקים' (Coming Apart) ופאטנם בספרו 'הילדים שלנו' (Our Kids) משמיעים נבואת זעם כמעט זהה בדבר האסון החברתי שבדרך. לדעת פאטנם, "החלום האמריקני נתון במשבר".7] לדעת מאריי, התפצלות החברה האמריקנית לשני מעמדות שיכולת הניידות ביניהם פוחתת והולכת "תשים קץ למה שעשה את אמריקה לאמריקה".8]
תמצית טענתם היא שבנקודה מסוימת, בשלהי שנות החמישים או בתחילת שנות השישים, שורה ארוכה של מוסדות חברתיים ושל קודים מוסריים החלה להתפורר. חל פיחות בערכם של הנישואים. משפחות החלו להתפרק. יותר ויותר ילדים גדלו בלי קשר איתן עם הוריהם הביולוגיים. צורות חדשות של עוני בקרב ילדים החלו להופיע, ונפוצו תחלואים חברתיים כגון התמכרות לסמים ולאלכוהול, הריונות של נערות, עבריינות נוער ואבטלה בשכונות של בעלי הכנסה נמוכה. המעמדות הגבוהים נחלצו עם הזמן מן הסכנה, ושם עוסקים במרץ בהכשרת הדור הצעיר להישגיות – בשעה שבצד האחר של הקשת החברתית גדלים הילדים בלי תקווה של ממש לחינוך טוב, להתקדמות בחברה ולהצלחה מקצועית. החלום האמריקני של הזדמנות לכולם מתבלה והולך.
ההתפתחות הזו טרגית, מפני שלרגע שכחו הבריות את האמת שמלמד אותנו התנ"ך – שמה שאנחנו עושים משפיע לא רק עלינו. הוא ישפיע על ילדינו, עד דור שלישי ורביעי. אפילו גדול הליברטריאנים בעת החדשה, הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, כתב:
עצם גרימת קיומו של בן-אנוש היא אחת מהפעולות האחראיות ביותר במעגל חייהם של בני האדם. לקבל על עצמך אחריות זו – להעניק חיים שיוכלו להיות קללה או ברכה – אלא אם יהיו לוולד לפחות הסיכויים הרגילים לקיום רצוי, הרי זה פשע נגד אותו יצור.9]
אם איננו משמשים הורים טובים לילדינו, אולי אין לנו אחריות פלילית, אך בני הדור הבא – שלנו ושל החברה כולה – ישלמו את המחיר. עוונֵנו יִיפָּקד עליהם.
שאלות לשולחן השבת
1] מכות כד ע"א.
2] ברכות ז ע"א; סנהדרין כז ע"ב.
3] רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ו, ז.
4] ראו יחזקאל קאופמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים ותל אביב: מוסד ביאליק ודביר, כרך ב, פרק יט: תורת הגמול.
5] רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה רה.
