חנוכה - פרשת מקץ - איזהו גיבור ? הכובש

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי מדע ומשפט, הוד השרון

איזהו גיבור ? הכובש

הדי ההתגוששות האחרונה בין שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה בעניין מינוי ממלא-מקום לפרקליט המדינה טרם שככו. כל צד מתבצר בעמדתו, ומניף עוד ועוד מנופי לחץ וכוח כדי ל"שכנע" את הצד השני לוותר ולאמץ את גישתו.

תורת ישראל אינה סולדת מהכוח, ואינה דת הדוגלת בהושטת הלחי השנייה לאויב. פרקים רבים בתורה, שבכתב ושעל פה, מבליטים את עוצמת הכוח והרתיעה מפני ויתור שמונע מחוסר רצון להילחם על שלך. "קול ה' – בכוח!", וכך לעתים גם קול האדם. "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ואפילו אותם שניים האוחזין בטלית ואינם מרפים, הן רק שתי דוגמאות מני רבות.

אכן, לצד השימוש בכוח, השואף אלי כיבוש והשתלטות, באו חכמים גם בסודו של "כוח" שביטויו המרכזי ניכר דווקא בתכונה ההפוכה: איפוק, ריסון ומתינות.

אחת התופעות המאפיינות ביותר את מדינת ישראל (ולהבדיל, ברפובליקות בננות הידועות לשמצה) היא ריבויים של גנרלים בצמרת השלטון. כל אלוף – "מלך". כל יוצא סיירת מטכ"ל או טייס - ראש ממשלה ושר (או, למצער, יו"ר דירקטוריון של חברה גדולה).

לצד ניסיונם העשיר וכושר מנהיגותם, מביאים עמם לעתים מנהיגים אלה גם תכונות אופי שליליות ביותר, שמטביעות את חותמן על הציבוריות הישראלית. חספוס לשון, יהירות, גבהות לב, ובעיקר כוחניות יתירה ונטייה ל"הנחית פקודות", שבאה על חשבון ההאזנה לאחר, הלשון המעודנת, והיכולת לגשר על פערים בין עמדות.  

בנוהג שבעולם, גיבורי הכוח זוכים להערצה. ואם בחברה הכללית כך, בחברה הדתית על אחת כמה וכמה.

מי שלא ראה התרגשותם של ילדי תלמוד תורה, לנוכח "סולדאט" - חייל עטור מדים (אפילו ג'ובניק למהדרין, אלוף רב פעלים הוא, אצל אותם שלא ידעו להבחין בין תכלת לכרתי) לא ראה התרגשות מימיו.

יתרים עליהם תלמידי ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות, שהרבה משיחם ושיגם, בשכבם ובקומם, ובלכתם בדרך, נסוב על ענייני צבא והערצת מפקדיהם. וטרם דיברנו בתנועה הציונית שבה הפך חג החנוכה לסמל של כוחניות יתירה, הערצת "מכבי מושיע ופודה", והעצמת גבורתו הצבאית.

ההתמקדות בכוח הפכה והייתה סמלו המסחרי של ה"יהודי החדש", בעל השרירים, שלא יכרע ולא ישתחווה ושהשתחרר זה מכבר מתדמית היהודי ה"גלותי" ונטל את גורלו בידיו.

אכן, עיון במקורות השונים שמרכיבים את מסכת חג החנוכה, בהלכה ובאגדה, מלמד על גישה שונה לחלוטין, לעתים מנוגדת בתכלית, שמצניעה את החיל והכוח, ומעצימה דווקא את שלטון הרוח.

כך, למשל, אותו חֶסֶר בולט של אזכור החשמונאים (והתעלמות כמעט מוחלטת מחג החנוכה בכלל) במשנה. וכך בהימנעות מקביעת מסכת מיוחדת - בניגוד לחג הפורים, "תאומו הסיאמי" של חג החנוכה - להלכות החג.

עד כדי כך, שהתלמוד שואל, אם מתוך מה שנראה למראית עין כ"חוסר ידיעה", או יותר מתוך רצון להעברת מסר חינוכי בדרך של שאלה ותשובה: "מאי חנוכה?", שאלה שאינה נשאלת בשאר ימות החגים. גם התשובה ספוגה בניחוחו של ניצחון הרוח, בפך שמן טהור, ולא בניצחון הצבאי שמוזכר רק בדרך אגב.

ביטוי נוסף לכך ניתן בתפילת היום, "על הנסים", שניצבת בצלה השחור והמאיים של שלילת חופש הדת: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". גם כאן, הניצחון מובלט לא בפן הצבאי שלו, אלא דווקא במימוש חופש הדת והפולחן הדתי, כשבאו "בניך לדביר קודשך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך".

ושמא אין זה מקרה, שעד כדי כך "הושכח" הניצחון הצבאי המזהיר, שה"זכר לנס" אינו מתבטא במצעד צבאי עם חרבות ברחובות, אלא בהדלקת שמן זית זך, כזכר למקדש, שכזכור אסור להיכנס בו בחרב ובשאר כלי משחית.

גם הפטרת היום (זכריה ב), חותמת בהכרזה החריפה: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' ". וכבר אמרו חכמים במשנת אבות, ש"איזהו גיבור", הוא לאו דווקא בעל השרירים המנסה להשתלט בכוחו על סביבתו, אלא דווקא זה ש"כובש את יצרו", אין צריך לומר, שחז"ל לא התעלמו מן הצורך של אדם להילחם ולהגן על עצמו, ואף הדגישו ש"אין לסמוך על הנס". לא אחת הדגישו, שלא רק דורון ותפילה נחוצים, אלא גם מלחמה. ועם זאת, העמידו את הדברים בפרופורציה נכונה.

בעולמנו הכוחני והמתלהם, נושא עמו המתפשר או הממעט להשתמש בכוחו להשגת מטרותיו תווית שלילית, של "פראייר", פחדן ומוג לב. התקיפו אותך - מְצוֶוה אתה לתקוף חזרה שבעתיים.

לא כן בעולמה של תורה. חז"ל הורונו שלעתים דווקא המותקף שמבליג וכובש את יצרו ראוי להערכה: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

מה שנראה בעינינו כרפיסות וחוסר אונים, מופיע אצל חז"ל כדגם אידיאלי לאהבת ה' ! והוסיפו באבות דרבי נתן: "איזהו גיבור? מי שעושה שונאו אוהבו".

אמור מעתה: גבורה יהודית אינה מתבטאת תמיד בשדה הקרב, בכוחניות והערצתה, אלא לעתים דווקא ביכולת ההבלגה, והעדפת עצמתה של מתינות הרוח על פני הכוח.