הרב עמיהוד סולומון רב קהילה סרטון על הפרשה חיי שרה -
מה זאת אהבה?
&
חיי שרה-"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים" – הצדעה לזקני השבט במלחמת המצווה
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( חיים נחמן ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ). המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
במלחמה זאת מהדהדת נבואתו של הנביא:"אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים ...יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (יואל, ב', טז').
אנו מצדיעים לגבורת הרוח של חיילנו שהפילו את שערי עזה ולוחמים את מלחמת קיומנו בחירוף נפש, כממשיכי גבורתו ורוחו של שמשון –" וַתָּחֶל רוּחַ ד', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל " {שופטים, יג', יד').
אנו נפעמים ונרגשים מעמנו הנפלא – כאיש אחד בלב אחד, המקיימים במרחב החברה האזרחית את הערבות ההדדית והסולידריות. אורות בוהקים להם בשלב צבעיהם הזוהרים של נתינה, משתקפים במלוא עוצמתם, בשירו של חיים נחמן ביאליק ( 1873-1934) - לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם :" לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם! בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה! בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ! מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!".
הנה גם זקני השבט נכנסים מתחת לאלונקה של החברה האזרחית בימי מלחמת המצווה. כך מאירות באור יקרות ,כותרות התקשורת: " פז"ם זה הכי, אחי. אל"מ ( מיל) משה פלד בן 78 לא חשב פעמיים והתגייס למילואים כמוביל טנקים – 'יצאתי למילואים בהתרגשות ובשמחה על הזכות לשרת את המדינה שלי בעת הזו' . רס"ר ( מיל) עזרא יכין בן ה95,משרת המילואים המבוגר ביותר בצה"ל. הוא מעביר הרצאות לחיילים ברחבי הארץ בהם גם הלוחמים העומדים להיכנס בשערי עזה. מספר להם על מלחמות ישראל ומחדיר בהם מוטיבציה ורוח לחימה...אני גאה לעלות על מדים...כל עוד אני חי אהיה איש צבא". סרן ( מיל) בלהה בכרך בת 74 וחצי, אם שכולה, החליטה מתוך תחושת שליחות לסייע עד כמה שניתן למשפחות שכולות אחרות " ( ידיעות אחרונות,6.11.23). כמוהם, עוד רבים אחרים.
הנה נמוגה לה תופעת הגִּילָנוּת באבחת חרבות ברזל .
מושג הגִּילָנוּת מייצג תופעה חברתית, מבית מדרשו של ד"ר רוברט באטלר ( 1927-2010), רופא, גרונטולוג ופסיכיאטר אמריקאי. גִּילָנוּת (בלעז: אייג'יזם) היא דעה קדומה כנגד אדם, המבטאות אפליה. סוג של סטריאוטיפ המתקבע על אדם עקב גילו בלי להתייחס לתכונותיו האישיות של האדם ויכולותיו. מחקרים שנערכו במדינות המערב גילו כי סטריאוטיפ זה קיים במידה זו או אחרת אצל כל אדם. התופעה מגלמת בחובה, הבניה חברתית שלילית של הזקנה, והפליה של קבוצה חברתית המתויגת כבעלת מאפייני חולשה ואי יכולת, אך ורק בשל גילה הכרונולוגי . כך למשל ביטויה של התופעה בפרסומת של תיאטרון בישראל שהשתמש בעבר במילים: "האולם שייך לצעירים" – תוך משחק המילים בין "אולם" ל"עולם". כפי ששגור במקומותינו:" העולם שייך לצעירים". יתרה מכך, ההקשרים המקובלים שבהם הזקנים נחשפים בתקשורת ההמונים, הם בדרך כלל רק בהקשרי חולשה: קרבן להתעללות, קרבן לניצול, מצבים של עוני ומצוקה, חוסר ישע ואומללות.
פרשתנו מאירה זרקור לתופעת הגִּילָנוּת והאייג'יזם, בדמותו של אברהם אבינו, אך באורה החיובי ולא השלילי:"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַד' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, בַּכֹּל" (בראשית, כד',א'). נשאלת השאלה, כיצד מתיישב הסיפא עם הרישא של הפסוק. מהי הכוונה- "בַּכֹּל" ?. שאלתנו מתחדדת עוד יותר אם נקרא בפרשתנו את פועלו של אברהם: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן, וְאֶת מְדָן, וְאֶת מִדְיָ וְאֶת יִשְׁבָּק, וְאֶת שׁוּחַ". (בראשית, כה',א'-ב').
הנה לנו אקטביזם אברהמי, שלמרות גילו המופלג, הוא איננו נח ,או פסיבי בסולם מינור, הוא מציג לנו נוכחותה של - " זקנה פעילה". אברהם מסיים את חייו בגיל 175 בסולם מז'ורי:" וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי, מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים... וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ"(בראשית, כה', ח'). מפרש רש"י- "בן ק' כבן מ' ובן ע' כבן ה' בלא חטא".
פרופ' מריאן רבינוביץ( 1934- 2010 ) בספרו-" גילו של אדם וזמנו האישי", מגדיר את גילו של האדם על פני ששה משתנים: הכרונולוגי, הביולוגי, הקוגניטיבי ,האמוציונלי, החברתי והתפקודי, כאשר כל אדם מתקדם בכל אחד ממשתנים אלה בקצב שונה ובדרך שונה...מספר השנים שאדם צבר אינם בהכרח מדד לתפנית שלילית בחיי האדם וכי אנשים יכולים לחיות שנים רבות של פעילות ויצירה, של תרומה למשק ולחברה ושל משמעות כפי שחוו בשנים קודמות.
אלברט שוויצר ( 1875-1965 ) אמר: " איש אינו מזדקן בשל מספר השנים שהצטברו מאחוריו, אדם מזדקן כשהוא נפרד מהאידיאלים שלו...כל עוד לבך פתוח לבשורות היופי סביב לעליצות, לתעוזה ולתחושת עוצמתו של כדור הארץ, כל עוד קיימים בקרבך היכולת לחוש את קרבת בני האדם, את המודעות לאין סוף-סימן שאתה צעיר". כך גם ארגון הבריאות העולמי WHO פירסם מסמך מדיניות בשנת 2002,שהשמירה על איכות חיים בתוחלת חיים היא:" להמשיך להיות פעיל, להמשיך להיות מעורב בפעילות חברתית, כלכלית, תרבותית, רוחנית ובענייני ציבור ובפעילות גופנית ותזונה נכונה".
הצייר קלוד מונה צייר בגנו את בריכות שושני המים בעשור התשיעי לחייו. ג'וזפה ורדי כתב את האופרה פַלְסְטַף, כשהיה בן 85, בנג'מין פרנקלין המציא את העדשות הבי-פוקליות בגיל 78. האדריכל פרנק לויד רייט עיצב את מוזאון גוגנהיים בניו יורק בגיל 92. מיכלאנג'לו ,מאטיס ופיקאסו- כולם נותרו יצירתיים בעשור התשיעי לחייהם.
רבי נחמן מברסלב ( 1772-1810) מציב לנו קריאה חדה וברורה ,ביחס לתופעת הגִּילָנוּת והאייג'יזם, בשני מקורות נפלאים. המקור הראשון, בליקוטי המעשיות בסיפור, ״שבעת הקבצנים״, שבו מופיע הזקן העיוור (מסתבר שאיננו עיוור) שאומר:״ואני זקן מאד ואני עדיין תינוק לחלוטין ולא התחלתי עדיין לחיות כלל, ואף על פי כן אני זקן מאד ולא אני עצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול״. הנשר מסמל את התחיה וההתחדשות , כמו עוף החול הפניקס ,״תתחדש כנשר נעוריכי״ (תהילים, קח). המקור השני, בליקוטי תפילות: "ותרחם עלי, שלא אפול לידי זיקנה לעולם. שלא תהא עבודתך זקנה וישנה, אצלי לעולם. רק אזכה לחדש עצמי בכל יום ובכל עת ובכל שעה. לחדש כנשר נעורי, להתחיל בכל פעם מחדש".
התובנה היא, שזיקנה איננה רק גיל ביולוגי או פרמטר מספרי של שנות החיים, אלא גיל איכותי רוחני, של יכולת להתחדש למימוש עצמי גם בגיל השלישי ואף כיום גם בגיל הרביעי. הגיל הוא רק בראש, הוא רק מספר. כפי שאמר מיקי מאוס never too old for mickey" ".
שירה של לאה גולדברג ( 1911-1970) הוא מורה דרך לנתיב המשמעות והשייכות של זקני השבט בימי מלחמת המצווה: " וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ, וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם, וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ...לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל ".
שבת שלום – יחד ננצח – עם ישראל חי
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון
&
סא"ל מיל הרב ערן דאום רב קהילת שמשוני-מודיעין וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא,במסר מוקלט.
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
'מקראות – בינה בתורה', שיעור לפרשת חיי שרה:
לזכרם של קדושי עליון ולוחמים גיבורים שמסרו נפשם להגנת ישראל.
המשא ומתן של אברהם
המשא ומתן בין אברהם לבין עפרון בן צוחר החיתי, התנהל באופן מוזר למדי. אברהם ביקש קבר ובני חת הציעו לו את מבחר קבריהם, אבל הוא סירב ורוצה את הקבר בשדה עפרון. עפרון הציע את השדה במתנה ואברהם שוב סירב לקבלו במתנה ורצה לקנות אותו, עד שהגיעו להסכמה שאברהם ישלם 400 שקל כסף. דומה הדבר למי שבא לקנות דירה ואומרים לו: 'דירה אחת אי אפשר למכור לך, רק את כל הבנין'. את המערה אי אפשר למכור, אלא רק השדה יחד עם המערה?! מדוע ביקש עפרון למכור את השדה כולו?
תשובות שונות נאמרו לשאלה זו, ולא נכנס אליהם במסגרת זו, אבל מרגע ששמע אברהם את הרעיון לקנות את השדה כולו, השתנה הכל. מכאן ואילך, מדובר בכתוב על השדה ועל המערה, השדה במקום ראשון והמערה במקום שני:
"...אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי...
וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה...
הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה...
וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה..."; (כ"ג, יג-יח)
להבנתי, "שדה עפרון" שהמערה בקצהו לא היה בעמק הפורה והנטוע שמתחת למערה, אלא על גבעת הטרשים התלולה שמעל. אברהם רק שמע שאפשר לקנות הר שלם – ומיד שילם. שהרי, זה היה בדיוק מה שהוא רצה: להיאחז בארץ.
אבל צריך לזכור: כל אותו הזמן, גופת שרה מונחת וזועקת לקבורה מכובדת. האם היה נכון להשאיר את שרה ולנהל משא ומתן על חלקת אדמה בארץ? ההיגיון אומר, שקודם כל יש לקבור אותה ורק אחר כך להתפנות להתעסק עם הדברים הללו!
אולם, אם היה קובר מיד את שרה הייתה אובדת ההזדמנות לשכנע את בני חת שאברהם מוכרח לקנות שדה, והיה נעלם הסיכוי לעבור ממעמד של "נשיא א-לוהים" למעמד של תושב עם זכויות אזרח, בעל נחלה. כאן, אם כן, ישנה התנגשות ערכים, שיש לה גם משמעות הלכתית. האם כבודו של המת דוחה הזדמנות לקנין שדה בארץ ישראל, או להיפך?
חז"ל (בבא קמא פ, ב) תיארו התנגשות דומה בין קניית שדה לבין שבת, במקרה והזדמן לאדם לקנות שדה בארץ ישראל בשבת. לפי הסוגיה, מותר לומר לגוי לקנות את השדה ולחתום על כך בשמנו, ובלבד שלא תישמט מידנו ההזדמנות. אברהם לימד אותנו את השיעור הזה: קבורת המת וכבודו הם ערכים חשובים עד מאד, אבל קניית שדה בארץ ישראל עולה עליהם.
גם לדורות, לא מערת המכפלה וקברי אבות הם עיקר הפרשה, אלא תחילה השדה ואחר כך המערה. השדה והנחלה, האחיזה בארץ, הר הטרשים הקרח, שבו יכולים בני אברהם להיאחז וגם לנטוע עץ.
אבל מדוע לא נזכר יצחק כלל בכל הפרשה של קניית השדה וקבורת אמו?
לשם תשובה, צריך לעמוד על דמותו של יצחק, שהשדה שלו לא יהיה "שדה עפרון", ועם זה גם על דמותה של רבקה המתוארת בהמשך הפרשה.
יצחק ורבקה – שני שתקנים
יצחק היה שתקן במיוחד, מצעירותו, לא בגלל הלם העקדה, אלא דווקא בדרך אליה.
גם רבקה הייתה מעשית ושתקנית, וזאת ההתאמה המופלאה עליה התפלל עבד אברהם על הבאר מחוץ ל"עיר נחור".
שתקנותו של יצחק באה לידי ביטוי מוחשי בתורה על ידי המספר המועט של המילים שנשמעות מפיו.
בדרך לעקדה, עם העצים על גבו, נשמעות מפיו מילים בודדות, אחרי שהעז לראשונה לפצות פה:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי (מילה אחת), וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי,
וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה? (6 מילים)" (כ"ב, ז)
תשובתו של אברהם באותו סגנון (שתי מילים מול אחת, ועוד 6 מילים):
"ויאמר אברהם: א-להים יראה (=יבחר) לו השה לעֹלה, בני" (כ"ב, ח);
הסיכום (הכפול) מעיד על קיצור מופלג ועל דממה ארוכה, משותפת:
"וַיֵלכוּ שניהם יַחדָו" (3 מילים לכל אחד, כך שנחשיב גם זאת כ-6).
עבד אברהם, שידע להאריך בדיבור כמו אברהם אדונו (ויותר), אמר במבחן תפילתו:
"וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה (4 מילים),
וְאָמְרָה: שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה (4 מילים),
אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי"; (כ"ד, יד)
כלומר, אם היא שתקנית וחרוצה, היא מתאימה ליצחק.
ואכן, במבחן המעשה שתקנותה של רבקה באה לידי ביטוי:
"וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ (5 מילים);
וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי (2 מילים), וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ;
וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת (7 מילים)"; (שם, יז-יט)
נערה מעשית, חרוצה, יודעת לעבוד ומוכנה לעבוד קשה עבור אורח זר – ושתקנית. כפי שנאמר מיד אחר כך, "והאיש (המאריך בדבריו) מִשתָאֶה להּ, מחריש (מול השתקנית החרוצה גם הוא החריש!), לדעת, הַהִצליח ה' דרכו אם לא" (שם, כא).
עם לקיחת הנזם והצמידים, שאל העבד שתי שאלות בבת אחת, ונענה על כל שאלה בפני עצמה:
"וַיֹּאמֶר: בַּת מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין? (12 מילים);
וַתֹּאמֶר אֵלָיו: בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר (8 מילים);
וַתֹּאמֶר אֵלָיו (כל שאלה לעצמה): גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ, גַּם מָקוֹם לָלוּן (9 מילים)"; (כ"ד, כא-כה)
מוסר ההשכל של רבקה לאיש הזר הוא פשוט. ראשית, אדון נכבד, אין שואלים שתי שאלות יחד! שנית, אין צורך ביותר מ-9 מילים לענות על שאלה.
בפסוקים הבאים ממשיכה המגמה: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה (2 מילים)...;
וכִשמֹע לבן "את דברי רבקה אחֹתו לאמֹר – כֹּה דִבֶּר אֵלַי האיש (4 מילים)" (שם, כח-ל).
גם התיאור שבתורה מקצר מאד בדברי רבקה, ומאריך בדברי כל הדמויות האחרות. האריכות בולטת בעיקר בדברי העבד, שקיצר רק בדבריו אליה.
אחרי הנאום הארוך של העבד, המתנות, הסעודה, הלינה והוויכוח בבוקר האם לתת למשפחת בתואל "ימים (=שנה) או עָשׂוֹר (10 חודשים, כמקובל בשידוכים)", החליטו לשאול את רבקה:
"הֲתֵלכי עם האיש הזה? (4 מילים)" ותגובתה הייתה: "ותאמר: אֵלֵך (מילה אחת!)!" (כ"ד, נח).
השתקנות של רבקה ממשיכה. כאשר ראתה רבקה את יצחק נאמר:
"...וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל; וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? (6 מילים), וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: הוּא אֲדֹנִי (2 מילים), וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס;
וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה (תיאור קצר של 8 מילים, בו רק העבד מדבר)"; (כ"ד, סה-סו)
לא נזכרה אף מילה אחת שנאמרה (אולי) בין יצחק לרבקה. אלא רק:
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ,
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ,
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ"; (כ"ד, סז)
לשתקנות זו יש משמעות מיוחדת בפרשת 'חיי שרה', וכמובן בפרשת 'תולדות'. יצחק לא נזכר בקבורת אמו, כנראה כי המשא ומתן על קניית "השדה והמערה" אופייני לאברהם כסוחר עשיר, וזר ליצחק לחלוטין. גם בשליחת העבד להביא לו אשה, יצחק הוא דמות מרכזית אך שותקת, ורבקה תפגוש אותו "בשדה" החקלאי (השונה משדה עפרון), במקומו הטבעי.הרב ד"ר יואל בן-נון
&
המאמר השבועי מתוך ספרו של אריה ארזי "
"פניו אליך – פנים חדשות בפרשיות השבוע "
"למה היו האימהות עקרות?"
.במשך עשרים דורות מהאדם הראשון ועד לאברהם אבינו התורה לא מזכירה שום מקרה של עקרות, והנה מצאנו עקרות בכל ארבעת אימהותנו. בעיון זה נעסוק בתשובות שונות שניתנו לשאלה המתבקשת למה היו אימהותינו עקרות?
ויהי הלימוד לעילוי נשמת כל הנספים במערכה, ולזכרם של כל הנופלים ה' יקום דמם . אמן.
לקריאת המאמר לחצו כאן
למידע על הספר פניו אליך לחצו כאן
לתגובות arye.arzi@gmail.com
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת חיי שרה -רוּחָהּ שֶׁל שָׂרָה אִמֵּנוּ
פרשה זו פותחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם. שני נושאים נידונים בה בהרחבה, קניית מערת המכפלה, ומציאת אישה ליצחק.
מן הראוי היה שפרשה זו הנקראת חיי שרה, תדון בחייה של שרה. אלא שהפסוק היחיד המתייחס אליה הוא גילה ומותה, והדבר תמוה.
מטרת מאמר זה היא להוכיח שהפרשה אכן דנה בשרה ובמורשתה, וייתכן שזה גם מקור הפסוק שני חיי שרה.
שתי הבטחות ניתנו לאברהם על ידי הא-ל. הבטחת הארץ והבטחת הבנים, אלא שאברהם עדיין לא ירש את הארץ, ובנו יצחק עדיין רווק.
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר: וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב: לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ:וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת: (כג, טז-כ).
למרות שבפרשת וירא נאמר שאברהם יושב בין קדש ובין שור וכן בחבל באר שבע, שטחים שהם בדרום הארץ, קניית מערת המכפלה, העצים והשדה הצמוד לה, מוזכרים בהרחבה יתירה כולל המשא ומתן עליה, והרי אין זה מדרכה של תורה להאריך ללא צורך. חלקה זו נקנתה על ידי אברהם בכסף מלא לפי דיני המקום ומנהגיו, ובנוכחות בני חת שהם עם הארץ, וזאת בשער העיר. אברהם מסרב לקבל את הקנין במתנה, ומקפיד לשלם את מלוא הסכום 400 כיכר כסף. אברהם מקפיד גם לנהל את המשא ומתן בכבוד.
קניית המקום בכסף מלא לעיני כל ולפי חוקי בני חת, יחד עם קבורת שרה במערה, מציינת בעלות על השטח, הן מצד הקנין והן מצד הקבורה. למרות שהארץ הובטחה לאברהם על ידי הא-ל, הוא מקפיד לקבלה על פי חוקי המקום, ומתוך כבוד לבני המקום. מות שרה אם כן הוא הסיבה לקנית מערת המכפלה, והיא גם זו הזוכה להיות קבורה בה ראשונה.
שרה לא זכתה להשיא את בנה יחידה. ויש הרואים בסמיכות פרשת העקידה למותה, את הסיבה למותה. אומר רש"י: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" ( כג, ב).
אלא שבסוף פרשת וירא מצוין ענין נוסף. " וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה " (כג, כד). לא בכדי נסמכו שלושה אירועים אלה זה לזה: עקידת יצחק, הולדת רבקה ומות שרה. לאחר קבורתה עוסק אברהם במציאת אישה לבנם.
ביסוד השליחות שמטיל אברהם על עבדו מופיעים שני תנאים:
(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: (ד) כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:
(ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָארֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם: (ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה:
פעמיים חוזר אברהם על התנאי, את בני לא תשיב שמה. כלומר ההישארות בארץ ישראל שבה יש לאברהם כבר קניין בעקבות קבורת שרה, חשובה יותר מאשר הבאת אישה ליצחק מארצו וממולדתו של אברהם. ואכן יצחק הוא היחיד מבין האבות שלא עזב את הארץ. כלומר הבטחת הארץ והבטחת הבנים לגבי יצחק, בנם של אברהם ושרה, כרוכות זו בזו.
אך שרה נוכחת בחיי בנה גם לאחר מותה. "ַויְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ: " (כד, טז). אומר רש"י : "כל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו". רבקה הייתה אשתו היחידה של יצחק, והוא אהב אותה. פרש רד"ק: "שראה בה דברים טובים וצניעות כמו שהיו באימו, לפיכך אהבה מאוד". והנצי"ב מפרש: שמצא בה קורת רוח מאהבה עד שבה התנחם מעיצבונו על אימו".
שרה אם כן ממשיכה לחיות בפרשה זו גם במותה. הבטחת הארץ מתממשת דרכה בקנית מערת המכפלה על פי חוקי בני חת ולעיניהם, וקבורתה במערה, מְסַמֶּלֶת את הנאמנות ואת הקשר לארץ.
בנה יצחק מעולם לא עזב את הארץ, והדבר מתבטא גם במסר לעבד הנשלח להביא לו אישה " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה ". הולדת רבקה בסמיכות לעקידת יצחק ולמות שרה, מציבה את רבקה כממשיכת הדרך של שרה. יצחק אוהב אותה, מביא אותה אל אוהל אימו, מתנחם בה, ואינו לוקח אישה נוספת גם בעקרותה, הוא מתפלל עליה עד שיפקדו בבנים.
רוחה של שרה שרויה על כל הפרשה. הקנין הראשון בארץ, מערת המכפלה, נקנתה לכבודה, והיא גם הראשונה הקבורה בה. כלתה רבקה, מובאת אל אוהלה, מנחמת את יצחק על מות אימו, וממשיכה את מורשת שרה. כ"ד חשון תשפ"ד - בלומה דיכטוולד.
&
פרשת חיי שרה - עולם חסד יבנה- עולם של בדידות -
אורי סוסוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
דיכאון נחשב לאחת המחלות הנפוצות ביותר במאה ה-21, כאשר בדידות היא אחד הגורמים המרכזיים למחלה. כתשעה מיליון אזרחים בריטים העידו ש"בדידות היא חלק עיקרי בחייהם". ראשת הממשלה לשעבר, תרזה מיי, מינתה שרה לענייני בדידות ואמרה כי בדידות "זו המציאות העצובה של החיים המודרניים עבור יותר מדי אנשים".
הצורך "לפתור" את בעיית הבדידות כה גדול, ישנן חברות טכנולוגיות שפיתחו מוצרים ושירותים המנהלים שיחה עם זקנים שחיים בגפם ללא מבקרים או חברה, רק כדי לגאול אותם, לכאורה, מבדידותם.
האם ניתן "לנצח" את הבדידות?
האם אפשר להיות לבד אך לא בודדים?
האם בדידות היא רק תוצאה של נסיבות חברתיות או שמא זה גם תלוי בנו ובמעשינו?
"תורת חסד על לשונה"
בפרשת השבוע, אליעזר עבד אברהם נשלח על ידי אברהם לחפש אישה לבנו יצחק. לאברהם, איש החסד, חשוב שהאישה המיועדת לבנו, ממשיך דרכו, תהיה אף היא בעלת מידות התואמות לעולם הערכי שאותו הוא פועל להנחיל בעולם.
אליעזר יוצא לדרך ומתפלל לקב"ה שיעשה עימו חסד ויזמן לו בבאר אישה שתתאים ליצחק. תפילתו היא שיפגוש נערה שכאשר יבקש ממנה לשתות, היא תציע לו מיוזמתה להשקות לא רק אותו אלא גם את גמליו: "וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם... וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כג, יב–יד). כשבקשתו מתמלאת, הוא יודע כי מצא את מבוקשו.
החסד כמרפא לבדידות
הרב קוק, כדרכו, בחן את המציאות מצידה הפנימי, הרוחני, המחשבתי והרגשי, ולא רק מצידה הפיזי. הוא זיהה כי כשאדם "בודד במחשבותיו", כלומר, מחשבותיו של אדם עסוקות רק בעצמו, הוא עשוי להגיע לעצבות גדולה, גם כאשר בפועל הוא מוקף באנשים. וכך כתב (אורות הקודש, ג, עמוד קמז):
"האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה".
גם הפסיכולוגיה יודעת לקשור בין בדידות פיזית לדיכאון, אך הרב קוק מרחיב את מושג הבדידות מהמציאות הפיזית אל המציאות הפנימית שהאדם שרוי בה. הוא מסביר שאדם המתעסק רק ב"דבר גורלו הפרטי", באינטרסים ובצרכיו האישיים בלבד, גם אם הוא מוקף באנשים רבים ואינו בודד במובן הפיזי, הוא עלול להגיע לייסורים גשמיים ורוחניים, שכן הוא צמצם את עולמו הרוחני ששואף להיות אין-סופי אל תוך ארבע אמותיו בלבד.
הרב קוק הוסיף:
"אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים לכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה".
הרב קוק הסביר שככל שאדם יצליח לצאת "ממסגרותיו הפרטיות" באופן שמחשבותיו ורצונותיו לא יצומצמו בעיסוק בעצמו בלבד, אלא יתרחבו לטובת מעגלים רחבים יותר – כך גם יחסו למקומו הפרטי יתאזן ויתבסס בצורה ראויה. לא מדובר בביטול הצורך הטבעי של האדם לדאוג לצרכיו האישיים, אלא ביצירת איזון נכון, כך שהאדם לא יישאר אגוצנטרי ומרוכז בעצמו בלבד. מדובר בתהליך התבגרות הדומה לתינוק שככל שגדל ומתבגר, כך עובר מדאגה לצרכיו ורצונותיו האישיים בלבד לדאגה, רגישות ואכפתיות לצורכי הזולת.
הרב קוק המשיך והסביר גם בדרך החיובית, שככל שאדם יוצא מפרטיותו – כך גדלה שמחתו. הסיבה לכך היא שלפי תורת הסוד ה"האור האלוקי", השכינה או הברכה לא יכולים לחול במקום ריק או מזערי אלא רק במקום שיש בו ממשות. לכן, ככל שאדם ירחיב את אישיותו ואת מעגל הזהות שלו מהמקום המזערי שעסוק רק בעצמו למקום רחב יותר שאכפתי ודואג לקבוצת אנשים וקהלים רחבה יותר, כך הוא יגדיל את ממשותו, עד שלברכה ולשמחה יהיה מקום לשרות שם. ובלשונו של הרב קוק:
"וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלקי... (ו)איך תשרה באתר (מקום) שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנוכית לבדה?".
יוצא אפוא שחסד מבטא את הרצון לצאת מה"פרטיות האנוכית" לעבר הדאגה לאחר. החסד מוציא את האדם מבדידותו, מרחיב את ישותו ומעניק לו שמחה.
עולם הפוך ראיתי
אושר הוא דבר חמקמק כל כך עד שלעיתים נדמה כי מי ששם לו את האושר למטרה יתקשה מאוד להשיגה.
אנשים באופן טבעי ואינסטינקטיבי דואגים בראש ובראשונה לעצמם, וכדי להגיע לאושר הם מרבים בנכסים ובתענוגות. בימינו העולם עוסק הרבה יותר בפרט ובזכויותיו ופחות בחובותיו ובתפקידו כלפי הכלל. ובכל זאת, כאמור, על אף עליית רמת החיים והדאגה לזכויות הפרט במאה הנוכחית, היקף האנשים המדוכאים רק עולה, ובאופן מפתיע בעיקר במדינות מפותחות ועשירות.
הרב קוק מחדש שהאנושות (עדיין) פועלת בצורה הפוכה. במקום לראות באושר מטרה, ובדאגה "לפרטיות האנוכית" אמצעי, על האנושות לראות ביציאה מהמקום הפרטי מטרה, ואז ממילא האושר יהיה התוצאה הנלווית לכך.
מה מוליד אהבה?
האדם מעניק למי שאוהב, ולכן באופן טבעי נמשך לדאגה לעצמו. כיצד ניתן לחנך אדם להעניק לסובבים אותו שאותם לא בהכרח מכיר או אוהב?
הרב אליהו דסלר1] כתב על כך בספרו מכתב לאליהו כי יותר משהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה. כלומר, אנחנו מכירים טובה למי שנותן לנו, אך אוהבים בעיקר את מי שאנחנו מעניקים לו. והדוגמה הטובה ביותר לכך הם ילדינו. ככל שאדם יצא מחוגו הפרטי ויעניק יותר לסובביו, כך ימצא יותר שמחה ואהבה, שני המרכיבים המבוקשים ביותר בעולם.
ביטוי לכך אנחנו מוצאים באהבה בין יצחק לרבקה. בשונה מתיאור האהבה ממבט ראשון בין יעקב לרחל, אצל יצחק היה "שידוך" ולא תהליך הכרות רומנטי. האהבה לא הייתה הסיבה לנישואין אלא דווקא התוצאה של הקשר: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כה, סז). על פי סדר הפסוק, יצחק קודם הביא את רבקה אל ביתו, נשא אותה לאישה ודאג לצרכיה, והאהבה הגיעה כתוצאה מהנתינה ולא כסיבה לה.
לסיכום
"יפה שיחתם של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (בראשית רבה ס, ח). התיאור המפורט של מאורעות אליעזר בחיפושיו אחר בת הזוג ליצחק, והחזרה על הסיפור לפני הפגישה ולאחריה, מדגישים את החשיבות שהתורה נותנת למידת החסד המצויה ברבקה כערך חינוכי לדורות. מידת החסד מתאפיינת ביציאתו של האדם מפרטיותו, מהאינטרסים הצרים שלו, ודאגה במחשבה ובמעשה לזולת.
בחיבור הדברים אלינו ולתקופתנו – התרופה לבדידות, לניכור ולעצבות השוררים בעולם היא יציאה מהפרטיות הסוגרת עלינו. הבדידות הפיזית אומנם לעיתים בלתי נמנעת, אך היציאה מהעולם הפרטי לעבר מחשבה ודאגה לזולת היא לגמרי בבחירתנו. יש בכך בשורה גדולה, שכן גם אנשים החיים בבדידות פיזית יכולים לבחור לצאת מבדידותם הפנימית ולעסוק בזולת ובכך לזכות בשמחה.
החינוך צריך להתרכז בתביעה לגדלות, להרחבת המיקוד שלנו מעצמנו לזולת. ככל שנשכיל לתבוע זאת מעצמנו, כך נזכה "לרפא עולם שבור"2].
שבת שלום! - אורי סוסוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] מגדולי המשגיחים ובעלי המוסר בדורות האחרונים.
2] ביטוי של הרב פרופ' יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה שנפטר בסמיכות לפרשת חיי שרה.
&
פרשת "*חיי שרה*"- יגאל גור אריה
ברכות לשבת בר מצווה של מוני מיכאלי.
ברכות לשוקי רז שבת בר מצווה.
ברכות לשרה גוברין לשבת בת מצווה.
האודישן הראשון, אליעזר עבד אברהם מחפש כלה ליצחק,
כיצד בוחרים אשה? איך מוצאים כלה? יופי? אופי? משפחה? מקצוע?
למען הדיוק: כיצד בוחרים אשה עבור בנו של אברהם?
"והיה הנערה אשר אמר אליה: הטי נא כדך ואשתה ואמרה: שתה וגם גמליך אשקה ....."
כלומר, הוא החליט לערוך למועמדת מבחן אופי. בדיקה, שתצביע על שאיפה לעשות הטוב, המקננת בה וזורמת בדמה, ואינה רק מחוה של נימוס חיצוני.
אני אבקש מעט מים לעצמי, והיא ביוזמתה תציע להשקות גם את הגמלים.(ספינת המדבר- ללא בקשת עזרה מאיש)
זה המפתח. החסד המאמץ למען האחר, תשומת הלב למצוקות הכי גשמיות שלו– לא מדובר באדם צמא, אלא לגמל צמא!.
אליעזר ביקש סימן לכלה מתאימה, שתיתן לגמלים לשתות בלי שיבקש. אישה שדואגת לאחר, יוצאת מעצמה ומסתכלת על מה חסר למי שלצידה. *אישה שיודעת לזהות לבד את הצרכים של השני, בלי לתת לו הרגשה של נזקק*.
"הדאגה לגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלך"
אומה חייבים לבנות דווקא מתוך תודעת שפע ולא מחסור. אברהם שלח את עבדו עם עשרה גמלים עמוסים, לא כשוחד ולא כמתנה. אברהם עמל כל הזמן לעצב תודעה. בהתאם לכך העבד בנה מבחן של תודעת שפע עבור הכלה המיועדת ליצחק.
תודעת שפע חשובה כי, בדיוק כמו הכנסת אורחים, היא יוצרת פרקטיות המקדמות סולידריות. תודעת כזו מקדמת חשיבה צופה פני עתיד והיא מצליחה להשתחרר מהאופק של סיפוק צרכי האדם. יש בכוחה לראות רחוק יותר - השקעה בעיצוב העתיד שאנחנו רוצים עבור ילדינו ונכדינו.
דבר אחר בפרשתנו: "התשמע קולי"?
כיצד אנו שומעים זה לזה? כיצד אנו מקשיבים זה לטענותיו של זה ?
דומה כי חלק ניכר מזמננו אנו עסוקים בעיקר להשמיע ופחות בלשמוע.
אלוהים נתן לנו שתי אוזנים ופה אחד להקשיב כפלים מלדבר.!!!
בפרשיית קבורת שרה אנו למדים פרק *ב ה ק ש ב ה*!
שמיעת האחר אינה בהכרח קבלת טענותיו..
אברהם מלמדנו כי ניתן לשמוע, להקשיב תוך כבוד הדדי ואף על פי כן, להמשיך לטעון את טענותיך.
שבת שלום! -שבת שקטה, שלווה וענוגה!! -*יגאל גור-אריה*
&
פרשת חיי שרה תשפ"ד- מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 260
עבדי אבות,שימוש תלמידי חכמים- חיים קופל
1) ידוע שאין מילה מיותרת בתורה, אף לא אות אחת. והנה, בסיפור שליחת אליעזר לחפש אשה ליצחק, התורה מאריכה בפרטי פרטים, שניתן לדלג עליהם, מאחר שאינם משרתים את מטרת השליחות. מה עוד, שהתורה כותבת את הציווי לאליעזר פעמיים: פעם כשנצטווה ע"י אברהם, ופעם שניה, כשאליעזר סיפר עליה למשפחת רבקה. התורה יכלה לקצר, ולכתוב שאליעזר סיפר להם את כל אשר ציווהו אברהם?
2) חז"ל ערים לשאלה זו, ומתרצים: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים. (רש"י כ"ד-מ"ב). לכן, למרות "שגופי תורה" חמורים מוזכרים ברמיזה בלבד, התורה מאריכה דווקא בשיחתו של אליעזר, עבד אברהם עם משפחת רבקה, משום חיבה יתירה.
3) מה משמעות הביטוי "חיבה יתירה"? נסביר: הנביא ירמיהו אומר " הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד " ( ל"א-י"ט). "אפרים" הוא כינוי לכלל ישראל, אשר זכו לכך בזכות האבות הקדושים: שענוותנותם, או מוכנותם למסירות נפש עבור הקב"ה, זיכו אותם בתואר "יַלְדֵי שַׁעֲשֻׁעִים " של הקב"ה . הנביא מוסיף עוד " כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ ", גם אחרי שדיברתי בו די, " זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד ", אמשיך לדבר עליו עוד.
4) משל לפלוני, שפוגש את חברו ושואלו, מתוך נימוס, מה שלום בנו שחלה לאחרונה? החבר, יכול היה להשיב לו בקצרה: ב"ה, הוא הבריא וחזר לאיתנו. אבל, הואיל והאבא אוהב את בנו, ומרבה להתגאות בו, הוא מוסיף ומספר לפלוני, על הצלחת בנו בלימודים, בעבודה ובחברה בה הוא מצוי, למרות שהוא לא נשאל על כך.
5) וזה מה שאומר ירמיהו "מידי דברי בו זכר אזכרנו" עוד ועוד. וכל כך למה? משום היותו בן יקיר "ילד שעשעים" , וכל אימת שאני נזכר בו, עולים במוחי אירועים שקשורים בו ואני מזכירם.
6) כך באירועים החביבים על הקב"ה , כל אימת שהם מוזכרים, מוסיפה התורה לספר גם על פרטים "סביב האירוע".
7) אבל, לא רק אריכות דברים יש כאן, אלא גם רובד נוסף. "הזוהר הקדוש" אומר (בתרגום לעברית): כמה חביבים מילות התורה, שבכל מילה ומילה ואף בכל אות ואות חבויין "סודות עליונים".
8) הגמרא מספרת במסכת מנחות, שרבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ שבתורה, תִּלִּין תִּלִּין שֶׁל הֲלָכוֹת (דף כ"ט:), יוצא אפוא, שגם אם לפי "פשט הכתוב", אין כל חידוש, בחזרה על אותם הדברים, הרי שלפי "הסוד", יש, והקב"ה בחר לחדש אותם באמצעות התגים שעל האותיות, או באמצעות אריכות הדברים על פרשיות שחביבות עליו.
9) ובהקשר למעלה של שיחת עבדי אבות בדווקא, נראה שיש משהו ייחודי וחשוב בשיחת עבדי אבות. אם ניקח כדוגמא את אליעזר, הרי שהוא דבק בקב"ה, ובטלכל כולו לאברהם אבינו, לכן שמו אינו נזכר והוא מכונה "עבד אברהם". עבד זה מקיים במעשיו "שימוש תלמידי חכמים", כלומר: הדגמה חיה בחיים המעשיים, בזרימה השוטפת, איך חיים אמונה ובטחון, לא רק עיסוק בתורה, אלא חי חיי תורה מלאים.
(מתוך מאמר של יצחק חלבה, "מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א")
10) תשובות מפרשת וירא
א) מי מהאימהות ילדה ללא צער לידה? תשובה: "שרה". נאמר אצלה "ותהר ותלד" (כ"א-ב) כשם שהרתה בלא צער, כך ילדה ללא צער. (דעת זקנים מבעלי התוספות).
ב) בַּשָּׁנָה הַבָּאָה בַּזְּמַן הַזֶּה.
כְּמוֹ הַבְטָחָה, מֵעֵין חוֹזֶה?
תשובה: "כעת חיה" "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן " (י"ח-י"ד)
11) שאלות מפרשת חיי שרה
א)"וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי " (כ"ה-ז). למה התוספת "אשר חי" ברור שמדובר בימים שחי בהם? מי המתרץ?
ב) מהו הפסוק הארוך ביותר, ומה הקצר ביותר(במספר התיבות)בפרשה?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 260 פרשת חיי שרה תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
חיי שרה - אברהם אבינו: דו"ח מקורות ושימושים - להשקיע בהמשכיות העם בארץ ישראל - מייקל אייזנברג
פרשת השבוע שפותחת בקניית שדה המכפלה בחברון לקבורת שרה אמנו, מסתיימת בהסתלקותו גם של אברהם:
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. (בראשית כה, ה-י)
נוכח העובדה שהתורה טורחת לציין פעם נוספת את העסקה שתוארה בפרוטרוט שני פרקים קודם, בפתיחת הפרשה, ברצוני לערוך רשימה של הפעילויות הכלכליות של אברהם, לאורך כל הדרך - במה השקיע ומניין גייס את הכסף.
בתחילת הדרך אברהם ערך מסעות בארץ, בנה מזבחות וקרא בשם ה' (בראשית, פרקים יב ו-יג). כשהזקין המשיך במפעל הפצת האמונה בא-ל מונותאיסיטי וערכי צדקה ומשפט באמצעות הכנסת אורחים (בראשית פרק יח). במקביל, אברהם פיתח תשתיות בארץ חפר בארות מים ונטע עצים (בראשית כא, ל-לג). מסתבר שברבות הימים השקעה זו ירדה לטמיון כשיצחק בנו נאלץ לחפור את הבארות מחדש, לאחר שתושבי האזור (רצועת עזה של ימינו) הרסו אותן: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר" (בראשית כו, טו).
בנוסף לפעילות זו, בפרשתינו אברהם משתמש בהונו לשלוש מטרות. כאמור, אברהם קונה את אחיזת היד הראשונה של עם ישראל בארצו, כשהוא לא מסתפק בקיום מצוות הקבורה, אלא רוכש בכסף מלא גם שדה. בהמשך הפרשה, אברהם דואג להמשכיות של עם ישראל ועל מנת למצוא אשה ראויה ליצחק הוא שולח משלחת נכבדה המעניקה נדוניה ביד רחבה:
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר… וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם. … הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה'. וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ… (בראשית כד, י-נג)
וכמובא לעיל, על מנת להבטיח את עתידו של יצחק כממשיך הדרך, וכמי שיוביל את המשך פיתוח העם והארץ, חילק אברהם מהונו לבני הפילגשים, ששולחו קדמה ונתן ליצחק את כל אשר לו - הנכסים והמשימות.
נראה ברור שדרך סיפורי החיים של אברהם התורה מלמדת שההון, חייב להיות מושקע בהקמת ישות בת קיימא והמשכיות בארץ ישראל, גם אם מדובר במי שנולד בארם-נהריים, צרפת או ארה״ב. אך מנין היו לאברהם המשאבים לעשות זאת? מסתבר, שאברהם עשה את הונו בשלוש הזדמנויות שונות. בתחילת דרכו נאמר שאברהם קיים את מצוות העליה לארץ למרות הצלחתו הכלכלית בחרן:
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (בראשית יב, ד-ה)
בהמשך אברהם שנאלץ לרדת מצרימה, עקב הרעב בארץ, הרוויח שם היטב:
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים…וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב (בראשית יב, טז - יג, ב)
והפעם השלישית במסע לארץ גרר:
וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ… (בראשית כ, יד
...
[ההודעה נחתכה] הצגת ההודעה כולה
אזור קבצים מצורפים
תצוגה מקדימה של סרטון ה-YouTube הרחמן הוא יברך אותנו בכל מכל כל - הרב ערן דאום פרשת חיי שרה התשפ"ד
הרחמן הוא יברך אותנו בכל מכל כל - הרב ערן דאום פרשת חיי שרה התשפ"ד
