אנו מתירין להתפלל. עם מי ?
מדינת ישראל
מכללת "שערי משפט"
פרשת השבוע
פרשת האזינו, יום הכיפורים, תשס"ח, גיליון מס' 300
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
"אנו מתירין להתפלל עםהעבריינים!?"
מיהו עבריין? - על הדָּרת האחר ותיוגו
אביעדהכהן*
ישבו בבית הכנסת, "מקדש מעט", הלכות הרבה. מרכזיותו בעולמה של היהדות, הןזו המסורתית הן זו בת ימינו, אינה צריכה לפנים. מימים קדמונים, היה בית הכנסת סמל,אות ומופת ל"רשות הרבים יהודית" שהנכנס אליה הריהו חלק מן הכלל, ואילוהמוּדר הימנה, כגון מי המנודה או המוחרם, נותר נבדל ופרוש מן הקהילה כולה.
בכלהשנה משמש בית הכנסת מרכז לחיי קהילה יהודיים, וכל שכן בחגים בכלל ובימים הנוראיםבפרט. אשר על כן, יש חשיבות מיוחדת לשאלה אִם, ועד כמה, אכן פותח בית הכנסת אתשעריו בפני ה"אחר" במשמעותו הרחבה של המונח, בפני כל מי שאינם משתייכיםברצונם או בעל כורחם, אם מבחינה מעמדית או חברתית או כלכלית, ל"גרעיןהקשה" של הקהילה: נשים, ילדים, אנשים עם מוגבלות[1], אנשים שאינם שומרי מצוות, חולים, זקנים וכיוצא באלה. בדבריםשלהלן, נעסוק באחת ההכרזות יוצאות הדופן בבית הכנסת, הנאמרת מכוחה של מסורת רבתשנים, כשמונה מאות שנה, בתחילת יום הכיפורים, ומתירה כביכול לקהל הנוכחים"להתפלל עם העבריינים".
מיהו"עבריין" ולמה הוא זקוק לקבל "היתר" מיוחד לבוא בשערי ביתהכנסת? ומה טעם נאמרת הכרזה זו דווקא בליל יום הכיפורים ולא בכל ימות השנה? ומדועהיא מנוסחת בניסוח משפטי-הלכתי מובהק, "על דעת המקום ועל דעת הקהל",הרווח בהלכות נדרים?
הכרזהזו צמודה לאחת התפילות הידועות ביותר בסדר התפילה היהודי, "כל נדרי".קולמוסים רבים נשתברו בדבר תולדותיה של "התרת נדרים" זו, מקורה וטעמה[2]. ככל הנראה, מקורה קדום ביותר, אך קשה לקבעו במדויק. בתלמודהבבלי[3] יש רמז למנהג התרת הנדרים דווקא בראש השנה: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כלהשנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: 'כל נדר שאני עתיד לידור - יהא בטל', ובלבד שיהאזכור בשעת הנדר". מדברי התלמוד עולה שלא כל אמוראי בבל הסכימו למנהג זההמאפשר לבטל נדרים כלאחר יד, בדיבור פה בעלמא. ועד כדי כך הגיעו הדברים, שאחדהאמוראים גזר מעין "צנזורה" על חברו, והתרה בו לבל ידרוש בעניין זהבפומבי, כדי שלא ינהג הציבור קלות ראש בנדרים[4]. גם לאחר מכן, לא הייתה תמימות דעיםבעניין התרת נדרים, יש מי שיצאו נגדה בחריפות ויש מי שאימצוה בחום, אבל ברבותהשנים הייתה לחלק בלתי נפרד של תפילת ליל ראש השנה. לימים הועתקה מליל ראש השנה לליל יוםהכיפורים, אלא שטעמו של מעתק זה – למרות ההסברים שהוצעו לו כבר על ידי ראשונים –לא נתברר כל צורכו[5].
נוסחההצהרה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנומתירים להתפלל עם העבריינים", נהוג כיום הן בקהילות אשכנז הן בקהילות ארצותהמזרח. ואולם בעוד שורשיה של "כל נדרי" עתיקים ביותר, ההיתר"להתפלל עם העבריינים" מאוחר. וכפי שנראה להלן, ראשיתו במקורות אשכנזייםוצרפתיים מן המאה הי"ג ואילך.
טעמיםאחדים ניתנו בהכרזה זו. מסורת עממית ידועה קושרת אותה, יחד עם התרת הנדרים כולה,לאנוסי ספרד. לפי מסורת זו, יסודהב"מניינים" שארגנו האנוסים בליל יום הכיפורים וביקשו בה שיקבלהקב"ה את תפילתם גם אם כל השנה הם נראים "עבריינים"[6].אכן, יסודה ההיסטורישל מסורת זו רעוע ביותר שכן היא מופיעה לראשונה כבר במאה הי"ג, ודווקא באשכנזובפרובנס[7], בדברים המיוחסים למהר"ם מרוטנבורג[8], המובאים על דרך הסתם גם בספר שחיבר תלמידו, התשב"ץ, ר'שמשון (או שמואל) בן צדוק[9]. ואלה דבריו:
[כתבהר"ם נוחו עדן[10]]: ערב יום הכיפורים, קודם [שאומר] כלנדרי, אומר: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה[11] [על דעת המקום ועל דעת הקהל] אנומתירין להתפלל לעבריינים[12].
הסברנוסף מנסה לעגן את מקור המנהג בתפיסה שלפיה ביום הכיפורים זכאי כל אדם להיות חלקמקהל ישראל, אפילו עבר עברות שבין אדם למקום או בין אדם לחברו ופייס את חברו.
אמור לי מיהו עבריין בעיניך, ואומר לך מי אתה. בעיני פלוני,עבריין הוא שם נרדף למי שעשה פשעים חמורים, כגון רצח, אנס או שדד; ואילובעיני אלמוני הוא סתם בעל עברות, ואפילו עברות קלות. והגדרתו אינה רק עניין תיאורטי, אלא לעתים גם בעלת השלכה ממשית, כגון לעניין איסור לשון הרע[13].
ומיהו העבריין שאליו נתכוונו בתחילה קובעי ההצהרה בתפילת "כל נדרי"? בנוסח ההצהרה אין רמז לדבר, אך אפשר שניתן לעמוד על פשרה באמצעות התחקות אחר גלגולי המונח 'עבריין' וההקשר שהוא מופיע בו בענייננו.
חטאים ועבריינים מעולם לא תמו מן הארץ, ויש עליהם עדויותרבות במקורות קדומים ומאוחרים[14]. המונחים "עברה", "עובריעברה" ו"עבריין" נתחדשו על ידי חז"ל; ואילו במקרא נזכרים בעיקר שלושה מינֵי עברות, חטא ועווןופשע[15], ונגזרו מהן שניכינויי עבריינים, פושע[16] וחוטא. ואולם לאהרי "עבריין" כהרי "חוטא" או "פושע", משום שהאחרונים עוברים על מצוות של תורה, ואילו "עבריין" הוא על פי רוב כינוי למי שעובר על מצוות חכמים[17]. גם ממשקלו שלהשם עולה לכאורה שמדובר במי שעובר עברות בקביעות[18].
הדלדבר יש בספרות חז"ל. אגב דיון במונח "עוברי עבירה", נאמר בתלמוד[19]: "האי מאן דעבר אדרבנן -שרי למקרי ליה עבריינא", היינו: מי שעובר על דברי חכמים - מותרלקרותו עבריין. דומה שהצורך ב"היתר" נועד להתגבר על איסורי הוצאת שם רע ופגיעה בשמו הטוב של אדם.
ההיתרהנזכר בתלמוד בא לחזק דווקא את מצוות החכמים, שלא יבוא הציבור להקל בהן[20]. לימים, הוסיפו ואמרו שאפילו נמנע אדם מלמלא חובה מוסרית-אתית, לאו דווקא משפטית שמתלווה אליה סנקציה ממשית, כגון שנדראדם ולא שילם את נדרו[21] או שעבר רק על סייג שנועד להרחיקו מעברה, כבר הוא בגדר עבריין[22].
הצדהשווה שבהם, שאין מדובר באיסורים מובהקים אלא במוסכמות שנהגו בני אדם לזלזל בהןמפני שהיו פרוצים בהן או משום שחשבו שהן עברות קלות.
כללגדול הוא בעולמה של תורה: עלייתם של כינוי או מנהג על במת ההיסטוריה אינה מקרית,ויש לחפש את שורשיהם הן במקום הן בזמן. בעניין דנן, צמח המנהג בחוגושל המהר"ם מרוטנבורג, באשכנז ובמאה הי"ג. ומה הסיבה לכך? אפשרשעיון בדברי הראשונים ייתן לנו כיוון בעניין זה, אם כי הדברים אינם מוחלטים.
בספרהמרדכי[23], תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג,המשמש מקור נאמן ומעיין לא אכזב לתורת חכמי אשכנז, יש רמז מסוים לקביעת המנהג. וזהלשונו:
ונכנסיםלבית הכנסת, ומתירין חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל, אפילו אינו מבקש שיתירו לו. שאמר רבישמעון חסידא[24], "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל– אינה תענית, שהרי חֶלבנה [=אחד מסממני הקטורת] ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממניהקטורת"[25].
בראשהדברים, ממקד ה"מרדכי" את העברה בנקודה מוגדרת היטב: העברה שהפכה אדםל"עבריין" היא זלזול בתקנות הקהל. ומשום שגוררת היא אחריה נידוי, ישצורך להתירו. מכאן הצורך בניסוח משפטי מובהק שמקורו בהלכות נדרים: "על דעתהמקום ועל דעת הקהל"[26].
זיהוי ה"עבריין" דווקא עם מי שמזלזל בתקנות הקהלובסמכותו[27] מצוי באחתמהתשובות המיוחסות לרש"י[28], שהובאו בספרותמבית מדרשו, ובמקבילות רבות אחרות מן המרחב האשכנזי-צרפתי[29]. ועד כדי כךהחשיבו אותה, שבספר הכלבו הוקדש לה סימן משלה, תחת הכותרת "דין עבריין":
והשיב רש"י: עבריין שעבר על גזירות הציבור, ולא נידוהו הקהל - נמנה במנייןעשרה וחייב בכל המצוות, שכן מצינו בעכן שחטא[30] , דאף על פי שחטא- ישראל הוא ובקדושתו הוי [=הוא], ולא נפיק [=יצא] מכלל ישראל. [אבל אם נידוהו, מאחר שייבדלמקהל הגולה, אם יצרפוהו עמהם, היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתם? אינו ראוי לצירוףכלל, שכבר הבדילוהו מאגודתן][31].
אפשרשהבלטת הדין קשורה לניסיון להגן על מעמד תקנות הקהל ולעגנן טוב יותר באמצעותסנקציות, והיקרותו דווקא במרחב האשכנזי-צרפתי אינה מקרית[32]. ניתן להסבירו על רקע ניסיונות חוזריםונשנים, של אלמים ו"עבריינים", להרהר אחר סמכות הקהילה ולערער עליה[33].
מקום הולדת המנהג, בביתמדרשו של המהר"ם מרוטנבורג, אינה מקרית. בדרך כלל, ניכרו חכמי אשכנז, הן הראשונים והן האחרונים, "חסידיאשכנז", בנטייתם להקל ביחסם כלפי ה"אחר"[34], בין אם מדובר באישה, גר, ישראל שהמיר דתו מאונס,או אדם עם מוגבלות[35]. זאת, בשונה מקהילות אחרות, שנטו לעתים להדירם מחייהקהילה.
מרכזיותו של בית הכנסתבחיי הקהילה היהודית בכלל, ובאשכנז בפרט[36], עשויה אולי להסביר מדוע בחרו דווקא במקוםזה, בית הכנסת שהוא מקום כינוס לקהילה כולה, ובעיתוי זה - ערב יוםהכיפורים, שאינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שירצה אותו – ל"מחוק"את חובות העבריינים, ולהתיר את החרם והנידוי שהוטל עליהם, מעין "חנינה כללית", כדי לאפשר להם להתפללעם "כל עדת בני ישראל, כי לכל העם בשגגה".
פרשניהטור ונושאי כליו התחבטו הרבה גם בנוסח ה"היתר" להתפלל עם העבריינים.מתוך שראוהו כחלק מתפילת "כל נדרי", שיש בה מעין היתר נדרים, ושיוו לואופי הלכתי-משפטי מובהק, דקדקו בו כדי להעמידו בכל תנאי התרת נדרים. לפיכך, מדגישר' דוד הלוי, בעל הט"ז-"טורי זהב" (פולין, המאה הי"ז), שההיתראינו עניין לקהל כולו, אלא בעיקר לשלושת העומדים בראש ליד הבימה וספרי תורהבידיהם, שליח הציבור והשניים שעמו, המתפקדים כעין בית דין לשעה, ומכאןההקפדה שיהיו דווקא שלושה.
טעםזה מתקבל על הדעת יותר מטעמים אחרים שניתנו במנהג זה, כגון הטעם הרואה בדרישהלאמירתה במעמד שלושה דווקא כמעין זכר למעשה אהרן וחור, שתמכו בידי משה בעת תפילתו,"אחד מזה ואחד מזה"[37]. טעם זה אינו מסתבר, שהרי אם כן הוא,כפי שכתב הטור[38], נכון היה שיעמדו השניים אצל הש"ץכל זמן התפילה, כל היום כולו, ואולי אף בכל יום או למצער בימי תענית[39], ולא רק בעת אמירת "כלנדרי".
מחבראחר נתלה כביכול במסכת סופרים (הלכה יג), שנאמר בה שאין זה מן המובחר שיעמוד שליחהציבור לפני התיבה לבדו, וראוי שיעמוד אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד אבות האומה, אךאין נוהגים כן בכל ימות השנה לפי שטרודים העם במלאכתם, אך יש לנהוג כן בליל"כל נדרי" מאימת היום[40].
המטוטלתשל יום הכיפורים נעה בין וידויו של היחיד לבין תפילת ה"יַחַד",תפילת הרבים. הכללת העבריינים בכלל הציבור מבטאת את ערך היַחַד, שראוילהבליטו גם בימינו.
מחדגיסא, ביקשו חכמים הראשונים לחזק את בדקם של תקנות הקהל, שלטון הרוב ושלטון החוק.לפיכך כינו את כל המזלזל בהם "עבריין" ונידוהו. מאידך גיסא, ובד בבד,ידעו להעביר על מידותיהם, הן מכוחה של תקנת השבים, הן מכוחה של גישה עקרוניתהדוגלת בהכלת האחר ולא בהדרתו. לפיכך, מחלו לאותם עבריינים ביום הכיפורים והתירולהם להימנות עם שאר הציבור בתפילת ה"יחד".
כמה יפים בהקשר זה דברי הראי"ה - הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בעל "אורותהתשובה", שכתב לתנועת "אגודת ישראל":
אסורלנו להפריד ולפרר. אסור לנו לומר: זה שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו.כשנעסוק לפעמים בפרטים בודאי נַפְלֶה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם, אבלכשאנו מתרוממים אל התוכן היסודי הכולל הכל, אין אנו רשאים להבדיל בו בין טוביםלרעים. ועל דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מוכרחים להתפלל עםהעבריינים[41].
ההיתרשקבעו הראשונים, "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", הפך אצלהראי"ה, להכרח ממשי: "אנו מוכרחים להתפלל עםהעבריינים". ונקל לשער, כפי שעולה מהקשר הדברים, שדבריו לא נאמרו בחלל ריק,אלא כוונו לשותפות הגורל והייעוד בין חובבי ציון ואנשי ארץ ישראל שומרי מצוותוזולתם.
וחתםהראי"ה דבריו: "להתפלל עִם העבריינים" אין פירושו רק להתפלל עמהם בצוותא חדא, אלא גם עליהם: "להתפלל, כלומר: לדרוש בלב ונפשאת שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב, והכלל כולל את הכל, זרע אדם וזרע בהמה".
להצטרפות לרשימת התפוצה האלקטרונית www.justice.gov.il/mojheb/tfuza
גיליונות "פרשת השבוע" מתפרסמים גם באתר "דעת" שבניהולו של פרופ' י' איזנברג (www.daat.ac.il/mishpat-ivri(
סוףדבר הכול נשמע. עבודת יום הכיפורים אי אפשר לה שתהא שלמה בלי עבודתהיחיד והיַחַד כאחד.ובא זה ולימד על זה, והיו לאחדים בידינו.
*ד"ראביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללהובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
[1] על מקומם של אנשים עם מוגבלות בבית הכנסת, ובעיקר מצורעיםועיוורים, עמדתי בהרחבה במאמריי: "על העיוורון והיחס לאנשים עם מוגבלות ",פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ו, גיליון מס' 264; "כל איש אשר בו מום לא יקרב?- למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר2006), עמ' 25-16; "שלא לבייש - זה כללגדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007).
[2] לדוגמא בעלמא, ראה: מ"ד הר, "ענייני הלכהבארץ ישראל במאה הששית והשביעית לספירת הנוצרים", תרביץ מט (תש"ם), עמ'80-62; מאמרה של אמו"ר ד' הכהן, "תפילת 'כל נדרי', בתוך: חגים ומועדים, ראש השנה, ירושלים תשל"ח, עמ' 112-107; וראהעוד: ש' אשכנזי, "מנהגי כל נדרי", מחניים לג (תשי"ח), עמ' 105-103;ש' דשן, "חידת 'כל נדרי': בירור אנתרופולוגי והיסטורי", בתוך פרקים בתולדותהחברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ספר היובל לי' כ"ץ, ירושלים תש"ם,עמ' קלו-קנג; א"מ הברמן, "הכרזת 'כל נדרי' ונוסחאותיה", מפרי העט והדעת,ירושלים תשמ"א, עמ' 189-180.
[3] נדרים כג ע"ב.
[4] ראה סוגיית הבבלי שם. כפישהסביר מ"ד הר (לעיל, הערה 2), ניתן לעגן חשש זה מפני קלות ראשבנדרים על רקע המציאות החברתית בבבל באותה תקופה, שהייתה שטופה בנדרים כחלק מעיסוקההכללי במאגיה.
[5] ראה הר (לעיל, הערה 2), עמ' 72-71 וההפניותשם.
[6] ונתקיים נוסח זהעד ימינו, שבהם באים לבית הכנסת בליל יום הכיפורים יהודים שאינם רגילים לבואבשעריו כל השנה, ואינם מקפידים על קלה כחמורה.
[7] בעניין זה חשו כבר ראשונים. כך כתב רבי יעקב בעל ה"טורים"(ספרד, המאה הי"ד): "ונוהגין באשכנז שקודם שיתפללו מתירין לכל העברייניםכדי להתפלל עמהם, ואפילו אם לא יבקשו שיתירו להם" (בדיקה במאגר ספרות השו"תשל אוניברסיטת בר-אילן העלתה שעל אף היקפו העצום של החיבור ומאות מנהגי אשכנז המובאיםבו, בעיקר בחלק אורח חיים, לשון זו אינה שכיחה בו, פחות מעשרים פעם. על מקום המנהגביצירתו, ראה: י"ד גלינסקי, ארבעה טורים, דיסרטציה, ר"ג תשנ"ט, עמ'291-254). וכך מדגיש גם בעל "צדה לדרך", ר' מנחם בר' אהרן בן זרח (תלמידר' יהודה בן הרא"ש, בן המאה הי"ד, המביא הרבה מסורות הלכה צרפתיות), מאמרד, כלל ה, פרק ז. על אף שדרך כלל נסמך הוא על דברי הטור, במקום זה הוסיף אף את מסורתבית אבותיו הצרפתית: "בצרפת ובאשכנז מתירין כל העבריינים".
[8] פסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנבורג, מהדורת רי"זכהנא, ירושלים תשי"ז, סימן תקנב, עמ' שד; ומקורו בארחות חיים, הלכות יום הכיפורים,כט; ומקבילותיו (שמן הסתם, ניזון כדרכו, מספרות דבי מהר"ם ואולי מן התשב"ץהקטן): תשב"ץ קטן, סימן קלא (ובמהדורתו החדשה של רשמ"מ שניאורסון, סימן רצו);כלבו סוף סימן סח (מהדורת אברהם, עמ' רנא); צדה לדרך (לעיל, הערה 7); ספר האגודה (לר' אלכסנדרזוסלין הכהן, מחכמי אשכנז במאה הי"ד), סוף יומא, קלט, ע"ד. וראה בספר"נתיב בינה" לר"י יעקבסון, חלק ה, עמ' 197, שהביא מקורות שונים לענייןזה, ומקצתם יובאו להלן.
[9] הספר מכונה "תשב"ץ קטן", כדי להבדילומשו"ת התשב"ץ של רבי שמעון בן צמח דוראן. לפי מסורות אחדות, הספר נכתב בשעהשהיה אסור בבית הסוהר, ותלמידו רשם את הדברים מפיו כשבא לבקרו. על תפוצתו הרבה ניתןללמוד מן העובדה שיש לא פחות ממאה ועשרים כתבי יד שלו. על גלגוליו, ראה המבוא למהדורתוהחדשה של שמ"מ שניאורסון, ירושלים תשס"ה.
[10] קידומת זו חסרה בספר התשב"ץ.
[11] דעתו של ר' דוד הלוי, בעל טורי זהב, לא הייתה נוחה מהקדמת"הקהל" ל"ישיבות", ולפיכך הציע להפוך את הסדר (אורח חיים, סימןתריט, ס"ק ב).
[12] כפי שהעיר המהדיר, בדפוס ראשון (וכן בדפוסים הנפוצים)של תשב"ץ קטן, סימן קלא, הנוסח הוא: "להתפלל עם העבריינים";ואילו בכתבי היד: "אנו מתירין אם יש שום עבריין בתוכינו, שנוכל להתפלל עמו".בטור, אורח חיים, סימן תריט: "מתירין לכל העבריינין כדי להתפלל עמהן".
[13] ראה ספר חסידים (מהדורת מרגליות), סימן תרן. ובמדינתישראל: ע"א (ת"א) 1751/93 מאיר ליפשיץ נ' אייבי נתן, פס"מ נה(3) 133.תודתי נתונה לידידי א' סטופל שהפנה שימת לבי לפס"ד זה.
[14] לדוגמה יפה להיקף העבריינות באשכנז הקדומה ראה א' גרוסמן,"עבריינים ואלמים באשכנז הקדומה", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ'152-135.
[15] על אף שה"פשע" בימינו מצוי בדרגה החמורה ביותר,לא כך היה בתקופת חכמים. ראה א' הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין",משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
[16] ראה למשל בנוסח תפילת הנעילה הקדום: "אתה נותןיד לפושעים".
[17] בדורות מאוחרים ניטשטשו כמובן הגבולות, והמונח"עבריין" היה שם נרדף לכל עובר עברה, בין מדרבנן בין מדאורייתא. ראה א' בן-יהודה,מילון הלשון העברית, עמ' 4296.
[18] כדרך שאר בעלי מקצועות ותכונות של קבע: רצען, קבלן,מהפכן, דברן, שתקן (ובימינו: אופנוען) ועוד. על משקל זה, ראה: ב"צ גרוס, המשקליםפעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים (ירושלים תשנ"ד). דוגמאות לכינויים בעלי משקל"מחומש" דומה ,"עבריין", לא "עַבְרָן", ראה ש' מורגוי' קארה, ארמית בבלית במסורת תימן - שם העצם (ירושלים תשס"ב), עמ' 309. תודתינתונה לידידי ב' דן שהפנה את תשומת לבי למקור זה.
[19] שבת מ ע"ב.
[20] וכבר מצינו במקומות אחרים שעשו חכמים חיזוק לדבריהםיותר משל תורה. ראה למשל עירובין עז ע"א; פה ע"ב ועוד.
[21] ראה מדרש לקח טוב, במדבר, מטות קלז ע"א.
[22] כגון: "המקשה עצמו לדעת - נקרא עבריין" (נידהיג ע"ב).
[23] מרדכי, יומא, סימן תשכה.
[24] כריתות ו ע"ב.
[25] עמי ארצות שבדור הזה, שאינם יודעים חלבנה מהי, הלכוו"תיקנו" בספרו של ש"י עגנון, ימים נוראים (ירושלים-תל אביב תשנ"ח),עמ' רמה, וכתבו: "שהרי הלבנה(!) ריחה רע", מירקו את החי"ת, ונתחלפהלהם חלבנה בלבנה. והוא רחום יכפר עוון...
[26] על הקרבה שבין הלכות נדריםלהלכות משפט, ראה: א' הכהן, "דיני הנדרים כמקור להלכות משפט", פרשת השבוע,מטות מסעי, תשס"ג, גליון מס' 131.
[27] זיהוי זה עולה גם מחילופי הנוסח שבין המקורות, כאשרבחלקם מופיע "עבריין" סתם, ובחלקם "עבריין שעבר על גזירת ציבור".
[28] על תשובותיו של רש"י והקשיים בזיהוין, ראה מאמרי:א' הכהן, "תשובות רש"י", שעתיד להתפרסם בספר רש"י: דמותו, יצירתווהשפעתו לדורות (א' גרוסמן, ש' יפת עורכים), שעתיד לצאת לאור בקרוב במרכז זלמן שזר.
[29] ספר האורה, סימן קל, עמ' 220; מחזור ויטרי, סימן מה,עמ' 25; איסור והיתר, סימן קכה; מרדכי שבועות סימן תשנה; כל בו סימן קל; שו"תמהר"ם מרוטנבורג, דפוס לבוב, סימן קג; המנהיג, מניין דין עשרה לתפילה, סימן עט(מהדורת רפאל, עמ' קיב); תשובות רש"י, עמ' 287.
[30] בספר הכלבו מביא כאן את הפסוק מיהושע ז, א: "חטאישראל", שממנו למדו חכמים שאף על פי שחטא – ישראל הוא.
[31] יש להדגיש כי למרות תוכנוואופיו הריטואלי-לכאורה של הדין, אין הוא שייך רק למסגרת הלכות תפילה, אלא לא פחותמכך ואולי בעיקר לענייני "חושן משפט", לדיני חרמות ונידוי, והדבר יכול להילמדגם ממיקומו בחיבור ה"כלבו", בין דיני פיקדון לדיני גזירות הציבור (תקנותהקהל).
[32] בדורות קדומים יותר, כינו באשכנז את העובר על תקנותחכמים בעיקר בכינוי הרווח והסתמי "רשע" "זֵד", או בכינוי ממוקד-עבירה,כגון "גנב". ראה תשובת ר' יוסף טוב עלם, שו"ת מהר"ם, דפוס לבוב,סימן תכג; וראה תשובת ר' גרשם מאור הגולה, מתוך כ"י מונטיפיורי 98, בעניין יהודיששלח גנבים לבית יהודי אחר כדי ליטול בגדים שלדעתו היו שייכים לו, ואף נתן בידם קורנסכדי לשבור את הארון בו הוחזקו הבגדים. ר' גרשם מכנהו "רשע". התשובה פורסמהעל ידי א' גרוסמן, "יחסם של חכמי אשכנז הראשונים אל שלטון הקהל", שנתון המשפטהעברי ב (תשל"ה), עמ' 197-195; וראה גרוסמן (לעיל, הערה 14).
[33] לגבי אשכנז הקדומה, ראה גרוסמן (לעיל, הערה 14).
[34] דוגמא בולטת לכך היא תשובתוהמפורסמת והמקלה של רגמ"ה - רבנו גרשם מאור הגולה, שהתיר לכהן שנשתמד ושב למוטבלחזור ולישא את כפיו. ראה שו"ת רגמ"ה, סימן ד; ודיון רחב בה ובתשובות אחרותבאותו עניין אצל: א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"ה, עמ'127-122; נ' רקובר, תקנת השבים, ירושלים תשס"ז, עמ' 99-95.
[35] לגבי נשים, ראה בהרחבה אצל א' גרוסמן, חסידות ומורדות (ירושלים תשס"ג).ראה גם: א' שהם-שטיינר, היחס החברתי לאדם החריג בחברההיהודית בימי הביניים, דיסרטציה, ירושלים תשס"ב; א' הכהן, מעמדו של ה'אַחֵר'במשפט העברי - על יחסם של רש"י ורמב"ם לקבוצות מיעוט בחברה היהודית, מיםמדליו 17 (תשס"ו), עמ' 154-119; ובמאמריי הנזכרים בהערה 1 לעיל.
[36] על פן זה בחיי הקהילה באשכנז, ראה: א' אייזקס, מקומושל בית הכנסת בחברה האשכנזית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור באוניברסיטה העברית, ירושליםתשס"ב, והמקורות המרובים הנזכרים שם.
[37] פרקי דרבי אליעזר, מד, וממנו בראשונים.
[38] טור, אורח חיים, סימן תריט.
[39] ראה ספר המנהיג, הלכות תענית, מהדורת רפאל, עמ' רסט.
[40] אוצר כל מנהגי ישורון, עמ' 72.
[41] אגרות הראי"ה, חלק ב, עמ' קעב, מראש חודש סיווןתרע"ג.
