להיכן נעלמו עשרת השבטים ?

תעלומות יהודיות פרק 2

המסתורין והחיפוש

אחרי מותו של המלך שלמה (928 לפנה"ס בקירוב) נחלקה ממלכתו לממלכת ישראל ולממלכת יהודה. תחומה של ממלכת ישראל השתרע ברוב מרכז וצפון ארץ ישראל וישבו בו צאצאי עשרה מתוך שנים-עשר השבטים המקוריים שכבשו את ארץ כנען – הארץ המובטחת – בהנהגת יהושע בן נון: אשר, דן, אפרים, גד, יששכר, מנשה, ראובן, שמעון, נפתלי וזבולון. ממלכת יהודה שכנה בירושלים ובגבעות יהודה וישבו בה שארית השבטים יהודה ובנימין. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה האשורית בשנת 721 לפנה"ס, וכחלק מהמדיניות, גורשו התושבים לאזורים אחרים באימפריה. עשרת השבטים נטמעו בעמים ושבטים אחרים או התמזגו עם שבט יהודה ובנימין. אלה האחרונים גורשו גם הם, למסופוטמיה, אחרי נפילת ירושלים בידי הבבלים תחת שלטון נבוכדנצר בשנת 586 לפנה"ס (יחזקאל ל"ז 21-23).

היעלמותם המסתורית של עשרת שבטי ישראל הולידה את האמונה שבעתיד יתגלה מקומם והם ישובו לארץ ישראל כאבות היהודים צאצאי שבט יהודה ובנימין, כפי שעשו כשנחרבה בבל על ידי פרס. שורשיה של אמונה זו בפרשנויות לטקסט המקראי, בייחוד בדברי הימים א' (ה', 26) ונביאים (ישעיהו י"א, 11-12 וגם אחרים) וגם בכמה קטעים בספרים החיצוניים (עזרא ב', י"ג, 39-50).

חכמי המשנה והתלמוד עסקו בגורלם של עשרת השבטים. דעתם נחלקה, היו שסברו, כמו רבי עקיבא, כי לא ישובו, ואחרים צידדו ברבי אליעזר שטען כי עשרת השבטים עתידים לחזור (משנה, סנהדרין 10:3; למראי מקום נוספים ראו תלמוד בבלי, שבת 147ב, ובמדבר רבא 9:7). הרבה השערות וניחושים נוצרו גם לגבי מקומם של השבטים, עד אשר נתגבשה אגדה כי עשרת השבטים חיים באזור שמעבר לנהר הפלאי סמבטיון, שזורם במשך ששת ימות השבוע, וחדל מזרימתו ביום השבת, כשעשרת השבטים מנועים מנסיעה. מראי מקום למוטיב זה אפשר למצוא במקורות יהודיים קלאסיים (בראשית רבא 73:6; סנהדרין 10:6/29ב). האגדה מוזכרת גם אצל יוספוס פלביוס (מלחמות: 7:96-97) ובכתבי היווני פליניוס הזקן (היסטוריה נטורליס 31:24).

 

ימי הביניים

מיתוס עשרת השבטים גרם לרבים, הן יהודים והן לא-יהודים, לצאת ולחפש את מקומם של השבטים, שכן חזרתם אל ארץ ישראל נתפסה כמשימה שתבשר את בוא המשיח, וכסימן לימות המשיח ולגאולה. אלדד הדני הוא הנוסע הימיביניימי הנודע ביותר שהכריז כי איתר את מקום עשרת השבטים. אלדד, שחי במאה התשיעית, טען שהוא עצמו צאצא של שבט דן. הוא דיווח כי עשרת השבטים נמצאים "מעבר לנהרות חבש" על גדות הנהר סמבטיון. בנימין מטודלה, שיצא למסעותיו מספרד במאה ה-13, דיווח כי יהודי פרס האמינו שהשבטים אשר, דן, נפתלי וזבולון חיים בכמה עיירות מעבר לנהר גוזן, באזור הררי בשם ניסאבור, במרחק עשרים ימי מסע. השערות אלה התחזקו מכוחן של מסורות נוצריות על פרסטר ג'ון, שליט אדיר שחלש על אזורים נרחבים שלפי המאמינים היו במזרח הרחוק או באפריקה. רוב הפרשנויות הנוצריות מימי הביניים על פרסטר ג'ון מכילות גם התייחסות לעשרת השבטים, לרוב דומות מאד לתיאוריו של אלדד הדני. גם הרב עובדיה בן אברהם מברטינורו טען ששמע מיהודי עדן בתימן, וגם מסוחרים מוסלמים, כי השבטים האבודים חיים מעבר לסמבטיון, שאליו אפשר להגיע במסע של חמישים יום אל פנים מדבר עדן.

העת החדשה

כמה התפתחויות הולידו עניין מחודש בגורל עשרת השבטים. עליית הקבלה והמיסטיקה היהודית החל במאה ה-16; פעילותן של תנועות משיחיות, למשל זו של שבתאי צבי (1626 – 1676) שהייתה בעלת ההשפעה החזקה והנרחבת ביותר; התגליות הגיאוגרפיות הגדולות; והקשר שנוצר בין אירופה לבין ארצות ואוכלוסיות שלא היו ידועות קודם, כל אלה הגבירו סקרנותם ותעוזתם של עורכי המסעות לגילוי עשרת השבטים. חכם הקבלה הירושלמי הרב אברהם בן אליעזר הלוי מתאר, במכתב משנת 1528, את יהודי אתיופיה כצאצאי השבטים דן וגד. במכתב שקיבל הרב ישראל אשכנזי מירושלים מוזכר אדם שטוען כי הוא מעשרת השבטים, ומעיד כי אנשי השבטים כלל לא שמעו על התורה שבעל פה. במאה ה-16 הצליח ההרפתקן דוד ראובני להתקבל לפגישה אצל הקיסר קארל החמישי ברגנסבורג, יחד עם משיח השקר שלמה מולכו (1500 – 1532), וטען שהוא מייצג קרוב משפחה של המלך יוסף, שליטם של שבט ראובן, גד וחצי מנשה. אחריתו של ראובני הייתה מוות בכלא ספרדי בשנת 1538, אך סיפורו יוצא הדופן דחף את אברהם בן מרדכי פריסול (1451 בקירוב – 1525), היהודי הראשון שהזכיר בכתביו את יבשת אמריקה שאך זה נתגלתה, להקדיש פרק שלם בספרו לנושא עשרת השבטים ("איגרת אורחות עולם", ונציה 1586). במאה ה-17 מיתוס עשרת השבטים האבודים הלך ונהיה לנושא מרכזי בתעמולה השבתאית של תומכי שבתאי צבי. משיח השקר שבתאי צבי מתואר כמפקדם של עשרת השבטים. הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם (1604 – 1657) בספרו "מקווה ישראל" (לונדון 1652) מביא עדות של בן האנוסים הפורטוגזי אהרון לוי שנקרא אנטוניו דה מונטזינוס. הוא סיפר שבמסעותיו לדרום אמריקה (אקוודור, פרו, קולומביה, ונצואלה) נפגש עם שבטי אינדיאנים שקיימו כמה מנהגים יהודיים, ואשר היו לכאורה צאצאי שבט ראובן ולוי. כשעתר מנשה בן ישראל (בהצלחה) להרשות ליהודים להיכנס אל אנגליה תחת שלטונו של אוליבר קרומוול, עשה שימוש באגדת השבטים האבודים.

במאה ה-19 התחדשה בקרב יהודים ההתעניינות בגורלם של עשרת השבטים, וכמה קהילות יהודיות שלחו שליחים לתור אחריהם. נוסעים אחרים נטלו על עצמם את משימת הגילוי באופן עצמאי. יוסף ישראל (1818 – 1864) היה הרפתקן יהודי יליד רומניה, ומעריץ כה מושבע של בנימין מטודלה, עד ששינה את שמו ל"בנימין השני". בשנים 1845 – 1859 ערך מסעות לאיסטנבול, לטורקיה, למצרים, לסוריה, לארץ ישראל, לכורדיסטן, למסופוטמיה, לפרס, לאפגניסטן, להודו, ולצפון אמריקה (אחרי 1859), חיפש וחקר אודות עשרת השבטים האבודים. הוא פגש הרבה קהילות יהודיות שונות ואסף מידע חשוב על אורחות חייהן ומסורותיהן. בקרב קהילות אסיה פגש אנשים מ"בני ישראל" בהודו, אשר לדעתו התייחסו על עשרת השבטים.

גם מארץ ישראל יצאו חוקרים ומגלים בעקבות השבטים האבודים, ביניהם הרב ברוך מפינסק, אשר יצא למסעותיו מצפת בשנת 1830, ונרצח בתימן; יצחק בן חיים ברוך הלוי (נפטר ב-1886) נסע מטבריה להודו בתקווה למצוא את נהר הסמבטיון; יחזקאל אש, רופא יליד גרמניה, עזב את ירושלים בשנת 1848 ונעלם באתיופיה אחרי מסעות במצרים ובתימן; והרב משה יפה מחברון נעלם במהלך מסעו השני להודו, בשנת 1848.

הרב משה בן יצחק אדרי (1774 בקירוב -1842) יליד מרוקו, רב ומקובל שחי באמסטרדם ובלונדון ולבסוף בא לארץ ישראל, חיבר שתי יצירות על החיפוש אחר השבטים, "מעשה נסים" (יצא לאור בעברית ובגרמנית באמסטרדם 1809, ואחר בלונדון ב-1834), תיאור מיתי של נהר הסמבטיון, ומאמר בשם "דין וחשבון היסטורי על עשרת השבטים שהתיישבו מעבר לסמבטיון במזרח ועוד נושאים מעניינים על מצבם של בני ישראל במקומות שונים בעולם" (לונדון 1836).

לא רק יהודים, גם נוצרים ומוסלמים חיפשו אחר עשרת השבטים, כמעט בכל מקום בעולם. למעשה, במאות האחרונות נהיה החיפוש למוטיב חוזר אצל הרבה עורכי מסעות נוצרים, מיסיונרים, סופרים ומגלי ארצות מהכנסייה הקתולית וגם בקרב פרוטסטנטים. בקרב החוקרים התרחשו חליפין של מוטיבים, מנהגים, רעיונות ותפיסות ששאלו היהודים מהלא-יהודים, וגם להפך.

בתקופות שונות, לא מעט שבטים ילידיים, קבוצות אתניות ועממים בכל היבשות זוהו כצאצאים אפשריים של עשרת השבטים, בין היתר באסיה – אפגניסטן, אזרביג'אן, בורמה (מאינמאר), כורדיסטן, קשמיר, סין ויפן. במערב אפריקה – מאלי, גאנה וניגריה. באפריקה הדרומית – זימבבווה, לסוטו, דרום אפריקה ומוזמביק. במזרח אפריקה – אוגדה, אתיופיה ואריתריאה. באירופה – הקלטים באיים הבריטיים. באוקיאניה – הילידים בניו זילנד. בדרום אמריקה – אקוודור, קולומביה, ונצואלה. בצפון אמריקה – האמריקנים הילידיים והמורמונים. כל אלה נקשרו בזמן זה או אחר אל עשרת השבטים. לעתים קרה שאמונות שהפיצו נוסעים מאירופה, יהודים ונוצרים כאחד, נקלטו ונטמעו אצל אותן קבוצות אתניות, ולא אחת, אחרי שעברו גלגולים ועיבודים, נהיו לחלק בלתי נפרד מזהותן ומהאתוס שלהן.

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********