"פודזקס"- מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס.
פרק 19 על דת ומדינה עם פרופסור יונתן ריינהולד.
הרב זקס זיהה שמדינה מושתתת על מפגש של אינטרסים בעוד שדת מבוססת על חוויה של שותפות. מהי מערכת היחסים שאמורה להיות לאור זאת בין הדת למדינה? שיחה עם פרופ' יונתן ריינהולד, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, על המודל האנגלי והמודל הישראלי, וגם - על מה היה אומר הרב זקס על תקצובם של ישיבות ומוסדות דת.
להאזנה לחצו כאן:
https://open.spotify.com/episode/3Le4NXmXhc30LuiQogI1d4?si=ws9w-qbTRRiNvf0O4_9qsQ
נהנתם שתפו בבקשה.
רוצים גם להגיב? כתבו לנו בבקשה באופן מכובד ונעלה אותם בשבועות הבאים כאן: info@hamikra.org
&
לשמיעת מגוון 18 השיחות ב-"פודזקס"
כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
( מעל ל-8000 מאזינים כבר האזינו בזכותכם!,
ביחד נעבור את ה-10.000.)
................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
קטע מתוך "מועדים לשיחה לחג שבועות" -קריאות חדשות בחגי ישראל. מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בהוצאת קורן-מגיד.
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
אחת מעלילות השווא מאריכות הימים בתולדות הדתות הייתה הטענה הנוצרית כי היהדות היא דת של חוק ולא של אהבה; של דין ולא של רחמים; של נקם ולא של סליחה. מגילת רות, הנקראת בחג מתן תורה, היא ההפרכה של טענה זאת. היהדות היא דת של אהבה, של שלוש אהבות: אהבת ה' בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו (דברים ו, ה); אהבת רענו כאהבתנו לעצמנו (ויקרא יט, יח); ואהבת הגר, הנוכרי אשר בקרבנו, כי אנו למדנו על בשרנו מהו להיות גרים בארץ נוכרייה (דברים י, יט).
היהדות היא, מתחילה ועד סוף, דת של אהבה: אהבת ה' לעם קטן, חלש ומיוסר, ואהבת העם הזה, אכן לעיתים אהבה נפתלת, לאלוהים. זהו סיפורה של רות: האהבה כנאמנות, אמונים ואחריות, וכנישואים המביאים חיים חדשים לעולם. זו האהבה שנתקדשה בהר סיני, בחג השבועות הראשון.
א. האישי והפוליטי
על שני ספרים במקרא שאלו חכמים מדוע נכתבו. האחד הוא מגילת רות, שעליה אמר רב זעירא: "מגלָּה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". השני הוא ספר בראשית. רש"י מתחיל את פירושו לתורה באותה שאלה כמעט. אם התורה היא ספר של מצוות, למה היא מתחילה בבריאת העולם ובהיסטוריה המוקדמת של האנושות? לכאורה צריכה הייתה להתחיל במצווה הראשונה שניתנה לבני ישראל, מצוות קידוש החודש המופיעה רק בפרק השנים־עשר של ספר שמות.
לרות ולבראשית הרבה מן המשותף. בשתיהן נאמר "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ"
(בראשית יב, י; כו, א; רות א, א). הדבר שקרה לאלימלך בתחילת מגילת רות, רעב שאילץ אותו לעזוב את ביתו, קרה בספר בראשית ארבע פעמים: פעמיים לאברהם, פעם אחת ליצחק ופעם ליעקב. בשני הספרים, בני זוג לעתיד נפגשים כזרים, במקרה לכאורה, במקום ציבורי. אשר קרה לרות ולבעז קרה פעמיים בספר בראשית: לעבד אברהם שפגש את רבקה, וליעקב בפוגשו את רחל. הקשר לספר בראשית מובלט בפסוק אחד במיוחד. במפגשם הראשון בשדה התבואה אומר בעז לרות: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתךָ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (רות ב, יא). ההד חד עד כי קשה לטעות בו: זהו רמז לקריאת ה' לאברהם, המילים המתועדות הראשונות בחייה של היהדות: "לך לך מארצך וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ" (בראשית יב, א). רות מצטיירת כמקבילה נשית לאברהם. כמובן, יש הבדלים. אברהם נענה לקריאה מפי ה', ואילו רות - לצו מצפונה. אך שניהם עוזבים מאחוריהם את כל העולם המוכר להם: משפחתם, חבריהם, ארצם ותרבותם; ולשניהם יש די עוז לצאת למסע אל מקום שהם ייחשבו בו זרים, נוכרים,גרים. שניהם גם נמנים עם אנשי החסד הבולטים במקרא כולו.
מהותי מכך: בראשית ורות שניהם מבואות לקראת פרקים חדשים בתולדות ישראל. מגילת רות, בפתיחתה ובמילות הסיום שלה, מגדירה במדויק את מקומה בסיפור המקראי. היא פותחת במילים "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפט הַשְׁפטים", ונגמרת בהולדת עובד, אבי ישי, אבי דוד – השני במלכי ישראל והגדול בהם. המגילה היא חוליה מקשרת בין שתי תקופות נבדלות תולדות ישראל תקופת השופטים ותקופת המלכים. היא מתפקדת כרקע לספר שמואל א', המספר איך נולדה המלוכה בישראל. יש אפילו זיקה מילולית מעודנת בין סיום רות לתחילת שמואל. פסוקים אחדים לפני סוף המגילה, אנשי העיר אומרים לנעמי כי כלתה "טוֹבָה לָךְ מִשְׁבְעָה בָּנִים" (ד, טו). בפרק הראשון של ספר שמואל אומר אלקנה לחנה אשתו, "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א' א, ח). גם ספר בראשית הוא מבוא – מבוא לסיפורו של עם ישראל, לגלות ולשעבוד ולשחרור ביד ה'. ננסח אפוא את היחס בין הספרים כך: ספר בראשית הוא מבוא להולדת ישראל כאומה; מגילת רות היא מבוא להולדת ישראל כממלכה. יחד, הם משמיעים אמירה מהדהדת בדבר קדימותו של האישי על פני הפוליטי. התנ"ך הוא במידה רבה ספר על פוליטיקה: מלכים ומלחמותיהם, החברה ומתחיה, והיחסים בין ישראל לאומות השכנות. אולם התנ"ך אינו רואה את הפוליטיקה כמטרה בפני עצמה. בזאת הוא נבדל תכלית בידול מהתרבות האזרחית של יוון ורומא העתיקות. שם, הפוליס הייתה גילומו של כל הטוב שבעם. שירותה היה ייעוד נעלה. היהדות, לעומת זאת, חשדנית כלפי הפוליטיקה. היא יודעת היטב, היטב מדי אפילו, את מה שהתנסח במימרתו הידועה של הלורד אקטון "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". היא מכירה גם את אשר ניסח המשורר אוליבר גולדסמית באומרו כי רק "מעוּט קָטָן מִכָּל סוּגִי הַמַּר וְהַמָּצוֹק / יוּכְלוּ לְגְרם, אוֹ לְרַפּא,הַמֶּלֶךְ אוֹ החוק" הפוליטיקה היא בעיני המקרא כורח בל יגונה, לא מטרה בפני עצמה. ביהדות לא העם קיים כדי לשרת את המדינה, אלא המדינה קיימת כדי לשרת את העם, והעם - כדי לעבוד את האלוהים.
בראשית ורות, יחד, אומרים לנו: אל תחשבו שבידכם לשנות את העולם או את מצבו של האדם באמצעות הפוליטיקה והכוח השלטוני לבדם. הדבר הקובע הוא אופן התנהגותם של בני אדם - בני אדם רגילים, לא רק מלכים, אנשי חצר ומצביאים - איש כלפי רעהו. יכולה אימפריה להעמיד את הצבא החזק בעולם, אך אם אין בה צדק וחמלה סופה שתתפורר.
יותר מן הפוליטיקה חשוב מנהגנו איש ברעהו במגעינו שביום־יום - ואיכותן של מערכות היחסים בינינו היא המדד האמין ביותר לטיב יחסינו עם האלוהים. אי אפשר לעבוד את האלוהים ובה בעת לנצל או לדכא בני אדם אחרים. זהו המסר של כל הנביאים, וזהו לוז סיפורם של אברהם ושרה, רות ונעמי ובעז. אהבת ה' ואהבת הֲרֵעַ , המתבטאת במעשי חסד, כרוכות זו בזו.
ספר שופטים נגמר בסיפורה הנורא של הפילגש שנאנסה ונרצחה בעיר גבעה, ובזעזוע שפקד בעקבות זאת את העם כולו וחולל מלחמת אזרחים (שופטים יט-כא). המקרה נושא קווי דמיון לסיפור אחד במקרא, סיפור סדום (בראשית יט), עת ניסו תושבי העיר לתקוף מינית את שני אורחיו של לוט. המסר ברור כשמש: כל מה שקרה לבני ישראל - יציאת מצרים, שנות המדבר, כיבוש הארץ, הנפלאות והתלאות – לא עצר את גלישתו של עם הברית אל דרכיהם האיומות ביותר של שכניהם.
אין קיצור דרך אל החופש. לא ניצחונות צבאיים ולא תשועות משמיים יביאו אותו. בלי מידות טובות, הפוליטיקה תיכשל. עם שאין בו הרגלים חזקים של שמירת חוק, אפילו אלוהים אינו יכול - או אינו רוצה - להצילו. חברה חופשית תלויה באופיים של האזרחים בה ובמידותיהם, בנכונותם לוותר למען הזולת ולקבל עליהם אחריות לחלש ולפגיע, ליתום, לאלמנה ולגר אשר בשערים.
אברהם מקבל אחריות על לוט, רות מקבלת אחריות על נעמי, ובעז - על רות. הם שומרי אחיהם ושומרי אחיותיהם. החברה קודמת למדינה, המשפחה קודמת לשתיהן, וכולן גם יחד תלויות בחסד, שהוא האות לגדולה האנושית וסימן הזיהוי לאנשים המבינים מה ה' באמת רוצה מאיתנו.
הפשטות והרוך של מגילת רות, אל להם להטעותנו. המסר של המגילה חד וחלק. דוד המלך, ששמו הוא המילה האחרונה במגילה, יישפט בסופו של דבר לא על פי גאונותו הצבאית או חזונו המדיני אלא על פי האיכות המוסרית האישית שלו. זהו סיפור מסובך בפני עצמו, אבל דבר ברור אחד מהדהד לאורך המאות: שאברהם, סבא רבא של בני ישראל, ורות, סבתא רבתא של מלכות ישראל, לא משלו על אומה, לא חוללו ניסים ולא החזיקו בתפקיד רשמי. החסד שלהם הוא אשר, בסופו של דבר,שינה את העולם.
סיפור על שתי נשים
הפתעה מחכה בחתימת מגילת רות. עובד, הבן שנולד לרות ולבעז, מתגלה כסבו של דוד המלך. אך לבעלי האוזן החדה מצפה הפתעה גדולה שבעתיים. כאשר זקני העיר והעם מברכים את בעז ורות לרגל נישואיהם, הם אומרים "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פרץ אשר ילְדָה חֶמֶר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרע אשר יתן ה' לְךְ מִן הנערה הזאת" (רות ד, יב). מה עניינם של פרץ ותמר כאן? הם לא נזכרו בסיפור עד כה. אולם מעט הלאה מכאן, כאשר מפורט בפסוקי הסיום של המגילה אילן היוחסין של דוד, הוא מתחיל בפרץ, מאבות אבותיו של בעז. הקורא הקשוב מבין בשלב זה כי עליו לשוב ולקרוא את סיפור תמר - ולעיניו מתגלה סדרה מרהיבה של הקבלות, שאינן יכולות להיות מקריות, בין סיפור יהודה ותמר למגילת רות.
לסיפורה של תמר מוקדש פרק לח בספר בראשית. בפרק לז שכנע יהודה את אחיו למכור את יוסף לעבד. אחר כך עזב את אחיו, התחתן עם אישה כנענית, והוליד ממנה שלושה בנים - עֵר, אוֹנָן וְשֵׁלָה. כאשר הגיע ער לפרקו מצא לו יהודה אישה, תמר. אך ער היה רע בעיני ה', וה' המיתו. יהודה הורה לבנו השני אונן, בהתאם לנוהג הייבום העתיק, להתחתן עם אלמנת אחיו כדי להקים לו זרע. אוגן התרעם על כך שהילד ייחשב בנו של אחיו, ו"שיחת זרעו ארצה" כדי שלא להפרות את תמר. על כך נענש במיתה מידי שמיים.
עתה אמר יהודה לתמר "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שְׁלָה בְנִי". אך גם משגדל שלה התעכב יהודה ולא השיא את כלתו האלמנה לבנו, מחשש פן קללה רובצת עליה וממיתה את כל בעליה. תמר נותרה עגונה: היא לא יכלה להינשא לאיש כי הייתה מחויבת לשלה, וזה לא נשאה בגלל חששותיו של אביו. אז החליטה תמר לקחת את גורלה בידיה. היא ניצלה הזדמנות שנקרתה לה כאשר שמעה שיהודה נמצא בדרכו לתמנה לגזוז את צאנו. היא כיסתה את פניה בצעיף, התלבשה כפרוצה והתייצבה על אם הדרך שחמיה הלך בה. יהודה, שראה אותה וחשבה לזונה, שכב אותה, והיא הרתה לו. לאחר מכן היא הסירה את תחפושתה ושבה לביתה, וכעבור שלושה חודשים, הריונה כבר נראה לעין. השמועה הגיעה ליהודה, אשר הסיק מיד כי תמר זינתה והפרה את אמוניה לשלה. "הוציאוּהָ ותשרף", ציווה.
אלא שתמר התכוננה היטב לאפשרות הזאת, כשרימתה את יהודה הקפידה לבקש שייתן לה עירבון עד שישלם לה גדי עיזים: חותמו, פתילו ומטהו. כשיהודה שלח שליח והגדי בידו, הפרוצה כבר לא הייתה שם: הרי זו תמר, שכבר שבה אל ביתה ואל בגדי אלמנותה. העירבון, פריטים מזוהים היטב, נותר איתה. עתה, משהוצאה להישרף, קראה ליהודה, שלפה את הפריטים ואמרה, "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ אָנֹכִי הָרָה". זו הייתה היחלצות מושלמת, וגם מתחשבת מאוד: רק יהודה ידע מיהו אותו "איש אשר אלה לו", וכך היא לא ביישה אותו בפני אחרים. יהודה הודה: תמר "צִדְקָה מִמֶּנִי". לתאומים שנולדו לה כעבור כמה חודשים, בניו של יהודה, קראה פרץ וזרח.
סיפורי תמר ורות שונים מאוד זה מזה, אך קווי הדמיון ביניהם מפליאים.
בשני המקרים הסיפור מתחיל ב"ירידה", היפרדות של דמות מרכזית - יהודה בבראשית, אלימלך ומשפחתו במגילת רות - משאר בני משפחתו או עמו.
בשני המקרים זהו מסע שנוי במחלוקת. יהודה הולך לגור בין הכנענים ומתחתן
עם אחת מהם, אף כי אברהם דרש מעבדו לוודא שיצחק, סבו של יהודה, לא יעשה כן: "אַשְׁבִּיעַךְ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תְקַח אִשָּׁה לבני מבנות הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנכי יושב בקרבו" (בראשית כד, ג). אלימלך הולך אל מואב, ושני ילדיו מתחתנים שם עם נשים מקומיות אף שהתורה לכאורה אוסרת זאת: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'. גַּם דּוֹר עֲשִׂיר לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם... לֹא תִּדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם" (דברים כג, ו-T).
בכל אחד מהסיפורים שני בנים מתים: בניו הגדולים של יהודה, ער ואונן, כמו
גם בניו של אלימלך, מחלון וכליון. בשני המקרים שמותיהם מבשרים על גורלם. ער מרמז לערירי, אונן פירושו אָבֵל; מחלון מזכיר מחלה, וכליון אין צורך לומר. תמר ורות שתיהן אלמנות עריריות. לשתיהן חשוב ללדת ילד, מתוך מחויבות להקים את שם המת לבל ייכרת.
שתיהן נתקלות במכשולים גבוהים בדרכן לעשות זאת. יהודה מסרב לתת לתמר להינשא לבנו השלישי, המועמד לייבומה. נעמי, שנותרה אלמנה ללא ילדים חיים ולא תוכל ללדת עוד, מפצירה בכלותיה שלא לשוב ליהודה, שכן למחלון ולכליון לא ייוולדו אחים והן לא יוכלו להתחתן בתוך המשפחה.
בשני המקרים, הנשים עצמן נוטלות את היוזמה ופועלות להתגבר על המכשול ולהרות לגבר ממשפחת הבעל המת.
שתיהן עושות זאת בצעד נועז שעלול להתפרש שלא כראוי. תמר מתחפשת לזונה ודואגת שיהודה יבחין בה. רות הולכת בלילה אל בעז הישן בגורן, מְגַלָה מַרְגְּלוֹתָיו ונשכבת שם. שתיהן דואגות שהגבר הנידון לא יבויש ברבים. תמר, כאמור, באמצעות העירבון. רות מקפידה שלא יראוה בגשתה אל הגורן בלילה.
בשני המקרים מתקיימים נישואים הקרובים לייבום אך אינם ייבום ממש. יהודה
אינו גיס של תמר, ובעז אינו גיס של רות. בשני המקרים יש קרוב משפחה שהוא מועמד טבעי יותר לשאת את האלמנה: שלה, שהוא גיסה ממש, והאיש המכונה "פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" במגילת רות. בשני המקרים האישה היא המפגינה את הנאמנות העמוקה ביותר למשפחת בעלה המנוח ולשמו - יותר מיהודה ומקרובה האלמוני של נעמי.
אילן היוחסין מונה עשרה דורות – מפרץ עד הולדת דוד.גנאלוגיה בת עשרה דורות היא תופעה טעונה מאוד במקרא. עשרה דורות נמנים מאדם עד נח, ועשרה מנח עד אברהם. עשרת הדורות מפרץ עד דוד נושאים משמעות דומה של ייעוד ידוע מראש. הראשון באילן יוחסין כזה אינו סתם דמות מקרית. כך גם השביעי, המספר הנקשר בקדושה. אילן היוחסין של דוד מתחיל בפרץ, הבן שנולד ליהודה ותמר.השביעי הוא עובד, הבן שנולד לרות ובעז. אימהות המפתח בשלשלת ההולדה של אבי בית המלוכה הגדול שלנו הן תמר ורות. ואכן, השתיים הן הנשים היחידות באילן היוחסין של דוד שסיפור מובא במקרא בפירוט.
וזה פלא. שתי הגיבורות הראשיות בסיפור הרקע של דוד המלך הן נשים המצויות בשולי שוליה של החברה הישראלית. בימי המקרא, הפרטים הפגיעים ביותר בחברה היו האלמנות העריריות. מצבן של האלמנות העריריות תמר ורות היה גרוע אף יותר. שתיהן היו נוכריות במוצאן, בנות לעמים שבני ישראל תיעבו בדרך כלל: הכנענים והמואבים. לא היה להן מקום טבעי בחברה שבה נמצאו. והינה, דווקא שתי הנשים הללו, תמר ורות, הפגינו נאמנות ועיקשות שהיו גורמי המפתח ביצירת השלשלת שהולידה לבסוף את דוד - האיש שהומלך על ישראל, איחד את שבטיו, יזם את התוכנית לבניין המקדש וכתב מזמורים שהם מן הנפלאים בכל השירה הדתית העולמית.
ראוי להגות בכך. אוטו ראנק, במחקרו הקלסי מיתוס הולדת הגיבור, מצביע על רכיבים משותפים בסיפורים על הגיבורים המיתיים. פעמים רבות הם גדלים כילדים מאומצים אצל אנשים פשוטים, אך מוצאם אצילי. בעורקיהם זורם דם מלכותי, ויש שאבותיהם אלים. סיפורו של דוד הופך מוסכמה זו על ראשה. מוצאו הוא מהסוג שרוב האנשים היו מנסים להסתיר.
מרגש לראות כיצד מוסר התנ"ך תפקידים הרואיים אלה לשתי דמויות מקצות השוליים של החברה הישראלית: נשים, אלמנות עריריות, זרות, נוכריות. תמר ורות, שמקור כוחן היחיד הוא עוז רוחן, כתבו את שמותיהן בתולדות ישראל כאימהותיה של המלוכה - להזכירנו, אם אי פעם נשכח, שהמלוכה האמיתית טמונה באהבה ובאמונים, ושהגדולה מצויה לא פעם דווקא היכן שאיננו מצפים כלל למוצאה.
מתוך "מועדים לשיחה לחג שבועות" -קריאות חדשות בחגי ישראל. מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בהוצאת קורן-מגיד.
על אודות המחבר: (בסוף הספר).
הרב לורד יונתן זקס -רבה הראשי של בריטניה בשנים 1991–2013 וזוכה פרס טמפלטון לשנת 2016 - מוכר בזכות עשרות ספריו ומאמריו, אשר הקנו לו מעמד של הוגה דעות ומנהיג רוחני המשמיע את קולה של היהדות בשיח העולמי. מספריו בעברית: "לכבוד השוני": "כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות?" (מגיד, תשס"ח), "לרפא עולם שבור": "החיים כקריאה לאחריות" (מגיד, תש"ע), "השותפות הגדולה": "הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות" (מגיד, תשע"ג), "פסח על שום מה?" "הגדה של פסח" (מגיד תשע"ה) "רדיקלית אז רדיקלית עכשיו": מורשת הדת העתיקה בעולם" (מגיד. תשע"ו), "לא בשם האל": אל מול האלימות הדתית" (מגיד, תשע"ו) "ושיג ושיח-1+2" (מגיד, תשע"ח).
(כל ספר פנינה איכותית מומלץ).
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון 1952 מאחלת לכל עם ישראל "חג מלאור ושמחה". ישראל קריסטל-מנכ"ל.
מילה אישית לסיום: הרבה זמן ואהבה מושקע בעמותה שלנו, וזה לא מובן מאליו, המשפט המפורסם:
"אם אין קמח אין תורה" נכון גם לעמותה שלנו "החברה לחקר המקרא"
אנחנו זקוקים לעזרתכם באחזקת העמותה, וכפי שנאמר לנו כשהיינו ילדים "אגורה לאגורה מצטרפת לחשבון גדול!"
וכמו כן:
בואו להיות שגרירים שלנו, ונקים ביחד את:
"חבורת ידידי החברה לחקר המקרא".
המעונינים להיות שגרירים לנושא זה ולהצטרף לועד המנהל, בבקשה התקשרו או שילחו אלי וואטסאפ 0543973801 - ישראל.
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
